הפסיון והתחייה

לאחר צליבתו של ישוע והנחתו בקבר, סיפורי הבשורות מוסרים סדרה של פגישות יוצאות דופן בין המשיח שקם לתחייה לבין תלמידיו. ההתגלויות הללו הן מן העדויות המכריעות ביותר של האמונה הנוצרית, ומקורות עצמאיים אחדים בתוך הבשורות וכתבי הברית החדשה מאשרים אותן.

פרקים אלה מקיפים מגוון רחב של מצבים: נשים המגלות את הקבר הריק בבוקר הפסחא, ההתגלויות למרים המגדלית, לתלמידי אמאוס, לאחד עשר שנאספו בעלייה, וכן לפטרוס ולדייגים על שפת ימת טבריה. כל סיפור מאיר באור מיוחד את זהותו של מי שקם לתחייה ואת השליחות שהופקדה בידי שליחיו.

טקסטים אלה מעלים שאלות יסוד על האמינות ההיסטורית של הבשורות, על כרונולוגיית אירועי הפסחא ועל ההתאמות או ההבדלים בין העדויות הסינופטיות לעדויות יוחנן. הם מזמינים את הקורא לשקול את משמעותה התאולוגית של התחייה כיסוד האמונה הנוצרית.

צליבתו של ישוע היא אחד האירועים המכריעים ביותר בכל ההיסטוריה המקראית. המאמרים המקובצים בנושא זה בוחנים את הנסיבות המדויקות של מות המשיח: המעצר, המשפט, גזר הדין וייסורי הצלב, בהישענם על סיפורי ארבע הבשורות המוצבים זה מול זה.

תשומת לב מיוחדת ניתנת לשאלות ההיסטוריות והכרונולוגיות הסובבות את האירוע: השעה המדויקת של הצליבה, תיארוך הפסח האחרון של ישוע, או תפקידם של הכוהנים הגדולים ושל יהודה בבגידה שקדמה למעצר. פרטים אלה, שאינם אנקדוטליים כלל, מאירים את הלכידות הפנימית של הבשורות ואת אמינותן ההיסטורית.

את הצליבה אין אפשר להבין במלואה בלי לקשרה לייסורים בכללותם, ובלי לצפות את התחייה המעניקה לה את משמעותה הסופית. נושא זה מזמין אפוא את הקורא לשקול את המשמעות התאולוגית והאנושית של קורבן המשיח, שהוא לב האמונה הנוצרית.

הפסח האחרון של ישוע מציין את האירועים המתרחשים בסעודת הפסח האחרונה שישוע חוגג עם תלמידיו בירושלים, זמן קצר לפני מותו. רגע מפנה זה, המסופר בארבע הבשורות, מציין את המפגש בין המסורת היהודית של הפסח לבין הגשמת הנבואות המשיחיות. בסעודה זו ישוע מכונן את מה שיהיה לסעודת האדון, מעשה מכונן לאמונה הנוצרית.

תקופה זו כוללת גם את השעות שבאות מיד אחר כך: התפילה בגת שמנים, בגידתו של יהודה, מעצרו של ישוע ותחילת משפטו. סיפורים אלה מעלים שאלות היסטוריות וכרונולוגיות חשובות, ובמיוחד בנוגע לתיארוך המדויק של הצליבה ולהבדלים בין הלוח של יוחנן לבין זה של הבשורות הסינופטיות.

ללמוד את הפסח האחרון של ישוע פירושו לצלול אל לב ייסורי המשיח ולהבין כיצד אירוע זה משתלב במסגרת הרחבה יותר של תולדות הישועה, בין הגשמת תורת משה לבין חנוכת ברית חדשה.

התחייה היא האירוע המרכזי שסביבו נסובה כל האמונה הנוצרית. נושא זה מרכז מאמרים על תחיית ישוע לאחר צליבתו, על הופעות המשיח שקם לתחייה לתלמידיו, וכן על הסיפורים השונים שארבע הבשורות מוסרות עליה — עם השלמותיהם והסתירות לכאורה ביניהם.

הטקסטים עוסקים הן בממד ההיסטורי — העדויות, הקבר הריק, ההופעות ההדרגתיות — והן בממד התאולוגי, ובעיקר משמעות הישועה, הניצחון על המוות והתקווה לתחייה עתידית של המאמינים. קטעים כמו שבעת דברי ישוע על הצלב או הפסח האחרון מאירים את הרגע המשיא הזה.

מסלול זה כולל גם מאמרים על התחיות שעשה ישוע במהלך שירותו, ועל האתגרים האפולוגטיים שמעלה התחייה: כיצד העידו הנוצרים הראשונים על האירוע מול ספקנות? נושא שאין לעקוף אותו לכל המבקש להבין את לב המסר הבשורתי.

בגידת יהודה איש קריות היא אחד הפרקים הדרמטיים והמפורשים ביותר בכל הספרות הבשורתית. יהודה, תלמיד שישוע עצמו בחר מבין השנים עשר, מסגיר את רבו לרשויות הדתיות תמורת שלושים כסף, ובכך מפעיל את רצף האירועים שיוביל לייסורים ולצליבה.

פרק זה משתלב בפסח האחרון של ישוע בירושלים, בלב המתחים הגוברים בין ישוע לראשי הכוהנים. הבשורות הסינופטיות ובשורת יוחנן מוסרות הארות משלימות, המאפשרות קריאה מותאמת העשירה בפרטים היסטוריים ותאולוגיים.

מעבר לסיפור העובדתי, בגידת יהודה מעלה שאלות עמוקות על חירות האדם, על הגזירה מראש ועל התגשמות הנבואות המקראיות. היא ממחישה גם את המתח בין אכזבה משיחית לייעוד אלוהי, כאשר יהודה מגלם אולי את הציפייה למשיח מדיני שישוע לא בא להיות.

לימוד פרק זה פירושו כניסה ללב אמינותם של סיפורי הבשורות, לכרונולוגיה של שבוע הייסורים ולדינמיקה האנושית העוברת בסביבתו הקרובה של ישוע.

הכרונולוגיה המקראית מבקשת למקם בזמן את האירועים הגדולים של הברית החדשה: הולדת ישוע, תחילת שירותו, הצליבה, התחייה והתפתחות הקהילה הקדומה. נושא זה מקבץ מאמרים המעמידים את נתוני הבשורות מול מקורות היסטוריים חיצוניים — רומיים, יהודיים, אסטרונומיים — כדי לקבוע נקודות ציון אמינות.

התרגיל עדין, משום שמחברי כתבי הקודש לא כתבו מתוך מגמה של דברי ימים היסטוריים, ושאלות כמו שעת הצליבה, תאריך הולדת ישוע או משך שירותו מעוררות ויכוחים רציניים בין המומחים. המאמרים בוחנים גם את הלוחות היהודי והרומי ואת השפעתם על קריאת הטקסטים.

מסלול זה מעניין הן את הקורא הסקרן להבין באיזה עולם חי ישוע, והן את החוקר הקשוב להרמוניות ולמתחים בין סיפורי הבשורות השונים. הכרונולוגיה אינה מטרה בפני עצמה, אך היא מאירה לעומק את משמעות הטקסטים.

מסלול זה מרכז את המאמרים המוקדשים לאירועים המתרחשים מרגע מעצרו של ישוע בגן גת שמנים ועד הנחתו בקבר. הוא מכסה רצף צפוף ועתיר משמעות: בגידת יהודה, ההופעות בפני הסנהדרין, פילטוס והורדוס, הכחשת פטרוס, העלייה לגולגותא, הצליבה והדברים שנאמרו מן הצלב, ולבסוף הקבורה.

שעות אלה הן לב האמונה הנוצרית. המאמרים בוחנים את סיפורי ארבע הבשורות, את נקודות ההתכנסות ואת ההבדלים לכאורה ביניהם, בעיקר בשאלות כמו שעת הצליבה, דברי ישוע על הצלב או זהות העדים הנוכחים. הסינופסיס של הבשורות מגלה כאן את כל עושרו.

הקורא ימצא גם הבהרות על ההקשר ההיסטורי והמשפטי: ההליכים המשפטיים הרומיים והיהודיים, מנהגי הקבורה, תפקידם של ראשי הכוהנים. אלמנטים אלה מאפשרים להבין טוב יותר את משמעותם של כל מעשה וכל דבר שמוסרים המבשרים.