_3 הבית הוא, לדעתנו, ביתה של מרים אמו של יוחנן המכונה מרקוס. מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12.
_4 סעודת הפסח מתחילה בערב יום חמישי, אחרי השעה 18:00. אצל היהודים זה כבר יום שישי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.17, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.20, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.14-18). לכן זה אינו הסדר הרשמי, שייערך בערב יום שישי הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
1- ההכרזה החגיגית על הבגידה
בסעודת הפסח משמיע המשיח ישוע דברים בעלי חומרה יוצאת דופן, ופוגע לפתע באווירת השיתוף האחוותי:
ההצהרה הנבואית הזאת משליכה את התלמידים לתדהמה ולמבוכה. מרקוס מספר על תגובתם המיידית: “הם התחילו להתעצב ולומר לו זה אחר זה: האמנם אני?” (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.18-19). השאלה הזאת, שחזר עליה כל אחד משנים העשר, מגלה גם את קשרם הכן אל הרב וגם את חוסר יכולתם לזהות את הבוגד ביניהם. שתיקתם המבולבלת, ובמיוחד שתיקתו של שמעון פטרוס — שבהזדמנויות אחרות היה כה מהיר לדבר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.16; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.22) — מראה שהם עדיין אינם קולטים את משמעותו הדרמטית של הגילוי הזה.
2- הניגוד בין קרבה לבגידה
לוקס המבשר מוסיף פרט שמעצים את אופייה המצמרר של הסצנה:
הדברים האלה — “יד מוסרי עמי על השולחן” — מדגישים את הניגוד הבולט בין הקרבה הקדושה של סעודת הפסח לבין הבגידה הממשמשת ובאה. בתרבות המזרחית הקדומה, חלוקת הלחם עם אדם יצרה קשר של אמון והגנה הדדית (תְהִלִּים 41.9). לכן בגידה במסב הייתה הפרה מתועבת במיוחד של האירוח ושל הברית האחוותית. המשורר ניבא את הפצע הזה: “גם איש שלומי אשר בטחתי בו, אוכל לחמי, הגדיל עלי עקב” (תְהִלִּים 41.9; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.18).
3- יהודה עוזב את השולחן: הכניסה אל החשכה
בניגוד לתלמידים האחרים, שנשארים בחוסר הבנה, תופס יהודה איש קריות היטב את משמעות דברי הרב. יוחנן המבשר מתאר את הרגע המכריע בצניעות דרמטית: אחרי שקיבל את פרוסת הלחם הטבולה מידי ישוע, “נכנס בו השטן”, והאדון אמר לו: “את אשר אתה עושה, עשה במהרה” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.26-27).
יהודה, נסער וחשוף, עוזב אז את השולחן לפני תום הסעודה כדי לבצע את אשר כבר זמם בלבו, שהושחת בתאוות בצע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.4-6). יוחנן מציין בקיצור רב משמעות: “הוא לקח את הפרוסה ויצא מיד. והיה לילה” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.30). הציון הזמני הזה חורג מעבר לקביעה כרונולוגית בלבד: הוא מסמן את כניסתו של יהודה אל החשכה הרוחנית, הוא המתרחק מזה שהוא אור העולם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 8.12; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.35-36).
4- חוסר ההבנה של התלמידים והתכנית האלוהית
אילו הבין שמעון פטרוס באותו רגע את חומרת מעשהו של יהודה ואת קרבת המעצר, מזגו הלוהט והנמהר היה בלי ספק דוחף אותו להתערב באלימות, כפי שיעשה כעבור כמה שעות בגן גת שמני כשיכה את מלכוס, עבד הכהן הגדול (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.10-11; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.51-54). אך המשיח ישוע, אדון הכול של האירועים, אינו מרשה התערבות מוקדמת כזאת: שעת הבגידה הייתה צריכה להמשיך במסלולה לפי התכנית האלוהית שנקבעה מאז ומעולם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.23; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.27-28).
למרות האזהרות החוזרות של המשיח על ייסוריו הקרבים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.21; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 17.22-23; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 20.17-19), נותרים התלמידים בלתי מסוגלים לדמיין סוף טרגי. תקוותם למלכות משיחית גלויה ומפוארת, כמצופה בציפיות העממיות של אותה תקופה, מונעת מהם לקבל את הסיכוי של הצלב ושל מות הקלון של רבם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.31-34; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.21).
5- העיוורון הרוחני של שנים העשר
חוסר ההבנה הזה של התלמידים אינו נובע מחוסר שכל, אלא מעיוורון רוחני זמני שאלוהים התיר בחוכמתו שאין חקר. לוקס מציין במפורש: “אבל הם לא הבינו דבר מכל זה; הדבר הזה היה נסתר מהם, והם לא תפסו את הנאמר להם” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.34). הקטגוריות המחשבתיות של התלמידים, שעוצבו בידי הציפייה למשיח מדיני ומנצח, לא יכלו לקלוט את הרעיון של משיח סובל, עבד ה הנמסר למוות על חטאי העם (יְשַׁעְיָהוּ 53.1-12).
אפילו שני תלמידי עמאוס, אחרי הצליבה, יודו באכזבתם: “ואנו קווינו שהוא זה שיגאל את ישראל” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.21). התקווה הזאת לגאולה לאומית מיידית הסתירה מעיניהם את ההכרח בקורבן הפדות.
6- ההבנה שלאחר הפסח: ההארה על ידי הרוח
רק אחרי הצליבה והתחייה יתפסו התלמידים במלואה את משמעות הדברים האלה שנאמרו בסעודה האחרונה. יוחנן מציין ביושר שעד אותו רגע “עדיין לא הבינו את הכתוב, שעליו לקום מן המתים” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.9). התחייה ביום השלישי הייתה הגורם הפרשני שפתח את שכלם אל הכתובים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.45).
המשיח שקם לתחייה עצמו נאלץ להסביר להם, החל במשה ובכל הנביאים, את הנוגע אליו בכל הכתובים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.27; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.44-47). אז הבינו שמותו של המשיח ישוע לא היה כישלון טרגי, אלא המעבר ההכרחי אל גאולת האנושות, הגשמת תכנית של אהבת האב: “כי כה אהב אלוהים את העולם עד שנתן את בנו יחידו, למען לא יאבד כל המאמין בו, כי יהיה לו חיי עולם” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17).
7- תפקיד רוח הקודש בהארת התלמידים
המשיח ישוע אף הכריז מראש על ההארה העתידית הזאת באמצעות פעולת הפרקליט: “המנחם, רוח הקודש, אשר האב ישלח בשמי, הוא ילמד אתכם הכול ויזכיר לכם את כל אשר אמרתי לכם” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.26). רק אחרי חג השבועות, כשהרוח ירדה על התלמידים שנאספו בעלייה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.1-4), היה פטרוס יכול להכריז בביטחון את סוד הצלב והתחייה לפני ההמונים בירושלים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.22-36).
חוסר ההבנה של התלמידים בעת ייסורי המשיח הוא אפוא חלק בלתי נפרד מהתכנית האלוהית: הוא מבליט את ההכרח בגילוי על ידי הרוח ומדגיש שהאמונה האמיתית אינה נובעת מחוכמה אנושית אלא מהארה אלוהית (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 2.10-14; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.17).
8- חומרת הסעודה האחרונה: רגע של מתח אסכטולוגי
כך, תמונת הסעודה האחרונה אינה נושאת כלל אופי של חג שמח או של חגיגה חסרת דאגות. זהו רגע של מתח אסכטולוגי עז, שבו שמחת הפסח המסורתית מתכסה תחת כובד ההכרזה הנבואית. המשיח ישוע, שהוא מודע לחלוטין למה שמצפה לו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.1; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.4), מנהל את הסעודה הזאת במעמד שליט, בעוד תכנית הישועה מתגשמת בשתיקה המוטרדת ובחוסר ההבנה של תלמידיו הקרובים ביותר.
המתח הדרמטי הזה בין התודעה המושלמת של המשיח לבין עיוורון תלמידיו מקנה לסיפור עומק תיאולוגי מופלא. בן האלוהים צועד אל הצלב בעיניים פקוחות, מרצון ומתוך אהבה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 10.17-18; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַגָּלָטִיִּים 2.20), בעוד אלה שהוא אוהב עדיין אינם קולטים את הכבוד שיפרוץ מן התבוסה הנראית הזאת.
9- סיכום: השתיקה הנושאת את סוד הגאולה
הסעודה האחרונה נשארת אפוא אחד משיאיהם הדרמטיים של סיפורי ייסורי המשיח. בניגוד בין ההכרזה הברורה של המשיח לבין חוסר ההבנה המתמשך של התלמידים מתגלה סוד הגאולה: את אשר חוכמת האדם לא יכלה לתפוס, עשה אלוהים בטיפשות הנראית של הצלב (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 1.18-25).
שתיקת התלמידים, חוסר יכולתם לתפוס את קרבת הדרמה, שאלתם המודאגת — “האם אני, אדוני?” — הן עדויות לאנושיותם השברירית, אך גם לפדגוגיה האלוהית שהכינה את לבם לקבל, אחרי חג הפסח, את מלוא : “המשיח בתוככם, תקוות הכבוד” (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַקּוֹלַסִּים 1.26-27).