_1 שחיטת הכבשים מתחילה ביום חמישי וממשיכה ביום שישי. – נספח ANN027 : סעודת הפסח האחרונה.
_2 חיפוש המקום להכנת הפסח והכנתו מתרחשים ביום חמישי אחר הצהריים. (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.12-16, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.17-19, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.7-13).
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה בלימוד ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
1- היום הראשון של חג המצות: חג כפול
הביטוי המשמש בשלוש הבשורות הסינופטיות, ״היום הראשון של חג המצות״, מציין את תחילת חג הפסח הגדול, שכלל גם את חג המצות (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.17-19; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.12-16; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.7-13). באותה תקופה נחשבו שתי החגיגות לתקופה ליטורגית אחת, שציינה בו בזמן את יציאת מצרים ואת נאמנות העם בטיהור ביתו מכל חמץ, סמל לחטא ולשחיתות מוסרית (שְׁמֹות 12.1-20; שְׁמֹות 13.3-10). מיזוג זה בלוח השנה מעיד על האחדות התאולוגית בין שחרורו ההיסטורי של ישראל לבין קריאתו לקדושה פולחנית (דְּבָרִים 16.1-8).
2- שחיטת שה הפסח וההתאמות המעשיות
על פי מצוות משה, היה צריך לשחוט את שה הפסח ״בין הערביים״, כלומר בין שקיעת השמש לרדת הלילה (שְׁמֹות 12.6; בְּמִדְבַּר 9.3). אולם בימי ישוע הקשה הזרם העצום של עולי הרגל לירושלים על קיום המצווה בפרק זמן כה קצר. המקדש, מוקד הפולחן הישראלי, היה צריך לקלוט עשרות אלפי מתפללים שבאו להקריב את הקורבן שנצטוו עליו (דְּבָרִים 16.5-6), וכך נוצרו תורים ארוכים לאין קץ בחצרות הקודש.
מתוך צורך רועי ולוגיסטי התאימו אפוא הרשויות הדתיות את מצוות משה, וחילקו את שחיטת השיות על פני יומיים רצופים. התאמה זו מעידה על המתח המתמיד בין לשון התורה לבין הדרישות המעשיות של יישומה בקנה מידה גדול.
3- יום חמישי, י״ג בניסן: יום ההכנה
סביר מאוד שיום חמישי, י״ג בניסן, הוקדש להכנות קפדניות: בחירת שיות תמימים (שְׁמֹות 12.5), שחיטה פולחנית בפיקוח כוהני, צלייה על פי המצוות (שְׁמֹות 12.8-9) ועריכת הסעודה, כדי שעם בוא הערב תוכל כל משפחה לחגוג את החג בכבוד בביתה. משפחות מסוימות אף נאלצו לשמור את הבשר עד למחרת כדי להשתתף בסדר הרשמי בערב שבת.
יוחנן מחבר הבשורה רומז במפורש לרגע זה כשהוא כותב: ״לפני חג הפסח…״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.1), ובכך מציין בבירור את יום ההכנה. עם הזמן נכלל גם יום הכנה זה בחג המצות, שכן הקרבה בין שתי החגיגות הייתה מושרשת עמוק בתודעה הדתית היהודית.
4- טיהור הבתים: הממד הרוחני של ההכנה
בבתי ישראל היה להכנה לחג ממד רוחני מובהק. כל משפחה הייתה צריכה לוודא שלא נותר בבית כל זכר לחמץ, ובכך לבצע מעשה סמלי של טיהור פנימי (שְׁמֹות 12.15; שְׁמֹות 13.7). מנהג פולחני זה הטרים את נטייתו של לב המוכן להתייצב לפני אלוהים בתום ובקדושה.
השליח פאולוס ישוב לסמליות זו בעומק כריסטולוגי מרשים: ״בערו את השאור הישן, כדי שתהיו עיסה חדשה, שהרי אתם מצות; כי המשיח, פסחנו, נזבח״ (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 5.7-8). לכן, בהתקרב י״ד בניסן, הכול היה צריך להיות מוכן: הבתים מטוהרים מכל חומר מחמיץ, השה מוכן לפי הטקסים, והשולחן ערוך לסעודה הקדושה.
5- השליחות שהוטלה על פטרוס ויוחנן
פטרוס ויוחנן קיבלו אז שליחות מיוחדת מן המורה: ללכת ולהכין את סעודת הפסח (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.8). על פי הוראות שנראות מסתוריות אך מתבררות כמדויקות להפליא, היה עליהם למצוא איש הנושא כד מים וללכת אחריו לבית שבו הכול כבר יהיה מוכן (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.13-15; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.10-12).
לפרט זה משמעות מיוחדת: נשיאת מים הייתה בדרך כלל מלאכתן של נשים בחברה הארץ־ישראלית במאה הראשונה. לכן איש העושה מלאכה זו היה בולט מיד בין המון עולי הרגל. הנחיה מדויקת זו מעידה על ידיעתו הנבואית המוקדמת של האדון ועל שליטתו הריבונית באירועים העתידים לבוא (יְשַׁעְיָהוּ 46.10).
6- העלייה: מקום שהוכן בהשגחה
על פי המסורת הכנסייתית המבוססת ביותר, בית זה היה כנראה שייך למרים, אמו של יוחנן מרקוס, תלמיד מן הקהילה הנוצרית הראשונה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12). המארח, איש נאמן וצנוע, כבר שמר את העלייה (anagaion ביוונית, מילה המציינת חדר בקומה העליונה) והכין את כל הדרוש לסעודת הפסח (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.15).
מקום זה עתיד היה להיות סמל כנסייתי מרכזי: מקום הסעודה האחרונה וכינון סעודת האדון (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.19-20; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 11.23-26), ובהמשך מקום התכנסות התלמידים ביום חג השבועות, כאשר רוח הקודש ירדה על הכנסייה בראשיתה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.13; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.1-4). העלייה היא אפוא ערשׂה הגאוגרפי של הברית החדשה.
7- מזימת מנהיגי הדת: הכנה אפלה
בעוד התלמידים מתמסרים להכנות אלה, הרוויות קדושה, הכינו אחרים אירוע שטבעו הפוך לחלוטין: המזימה נגד המשיח. באותו יום חמישי פעלו מנהיגי הדת בחשאי. קיפא, הכוהן הגדול באותה שנה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.49-51; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.14), וחברי ה־, שביקשו לסיים לפני החג כדי למנוע תסיסה עממית (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.3-5; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.1-2), זימנו עדי שקר, ביקשו את סיוע שומרי המקדש והשלימו בקפדנות את תוכנית המעצר.
ההסכם עם יהודה איש קריות כבר נחתם תמורת שלושים כסף, ובכך התקיימה נבואת זכריה (זְכַרְיָה 11.12-13; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.14-16). רצף האירועים המהיר מגלה ארגון קפדני. קיפא דחק ביהודה לפעול ללא דיחוי, כדי להסגיר את ישוע המשיח במקום מבודד, הרחק מעיני ההמון שרק ימים אחדים קודם לכן הריע לו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 21.8-11).
8- הניגוד התאולוגי: שותפות ובגידה
הניגוד הסיפורי הזה מרשים ונושא משמעות תאולוגית עמוקה: מצד אחד, התלמידים מכינים את סעודת השותפות והברית החדשה הנחתמת בדמו של המשיח (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.20; אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 9.15); מצד אחר, הרשויות הדתיות מכינות את הבגידה ואת המתתו של בן האלוהים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.23).
הכול מתכנס לאותו לילה, שהוא ללא ספק הטעון ביותר במשמעות בתולדות האנושות. האור והחושך מתעמתים בדרמה קוסמית שבה, באופן פרדוקסלי, דווקא החושך ישמש כלי להגשמת תוכנית הגאולה של אלוהים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.5; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַקּוֹלַסִּים 1.13-14).
9- הזהירות הנבואית של המשיח
אנו מתרשמים מדיוק הפרטים שישוע המשיח מוסר לתלמידיו. הוא מעביר להם הנחיות המזכירות מסלול מוצפן, ובכל זאת כל פרט נושא חותם של שליטה אלוהית ריבונית. מתי מביא את הדברים: ״לכו העירה אל פלוני״ (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.18), או לפי תרגומים מסוימים: ״אל האיש שאתם מכירים״.
זהירות מכוונת זו אינה מקרית. ברור שהתלמידים הכירו את המקום, אך מחברי הבשורות נמנעו במכוון מלנקוב בשמו מטעמי זהירות, כדי להגן על ידידיו אלה של ישוע המשיח, שעדיין היו בחיים בעת כתיבת הבשורות. אמצעי זהירות ספרותי זה מעיד הן על רדיפת הקהילות הנוצריות הראשונות והן על דאגתם הרועית של המחברים שכתבו בהשראה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.24-25).
10- סוד הישועה: השה המכין את פסחו שלו
כך, מאחורי ההכנות החומריות הללו מצטייר סודה הגדול של הישועה. בעוד הכול נראה כמתקדם ללא עצור אל המוות, אלוהים מגשים את תוכניתו המושלמת, שנקבעה לפני היווסד העולם (הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 1.19-20; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָאֶפְסִיִּים 1.4-7). המשיח עומד במרכז התיאום האלוהי הזה: הוא מכין בעצמו את פסחו, בידיעה מלאה שהוא עתיד להיות השה הנשחט בו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29; חזוֹן יוֹחָנָן 5.6-9).
דבר אינו נעלם ממנו. הכול נחזה מראש, סודר ונרצה מתוך אהבה אין־סופית לעולם: ״כי כה אהב אלוהים את העולם עד שנתן את בנו יחידו, למען לא יאבד כל המאמין בו אלא יהיו לו חיי עולם״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17). ישוע המשיח, שה האלוהים התמים וחסר המום, מקריב את עצמו מרצונו כקורבן כפרה, ובכך מגשים את כל ההטרמות שבברית הישנה (אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 10.1-14).