המאמר בוחן את ההבדלים בציון השעה בין הבשורות בנוגע לצליבתו של ישוע. הבשורות הסינופטיות ויוחנן מציינות שעות שונות, ודבר זה עורר ויכוחים על עקביות הסיפורים. המאמר מציע ניתוח של שיטות מדידת הזמן באותה תקופה כדי ליישב את הסיפורים הללו.
ארבע הבשורות מוסרות את דבר צליבתו של ישוע בדיוק מופלג לאותה תקופה. ואולם סתירה לכאורה בדבר השעה המדויקת של האירועים עוררה ויכוחים רבים מימי קדם. הבשורות הסינופטיות (מתי, מרקוס ולוקס) מציינות שישוע נצלב בשעה השלישית, ואילו יוחנן מזכיר את השעה השישית במשפט לפני פילטוס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.14).
האם ההבדל הזה ראוי לערער את אמינות עדויות הבשורות? או שמא קיים הסבר עקבי המיישב נתונים אלה?
כדי להשיב על שאלה זו, יש לבחון את שיטות מדידת הזמן שהיו נהוגות במאה הראשונה, את ההקשר התרבותי והליטורגי היהודי, וכן את כוונות הכתיבה של כל מחבר. הניתוח שלנו יראה כי הסיפורים הללו, הרחק מלסתור זה את זה, משלימים זה את זה בהרמוניה.
תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
עיינו בתרגום דרבי!
בשיטת הזמן היהודית היום מתחיל בזריחת השמש, בסביבות 6 בבוקר. השעה השלישית מקבילה אפוא ל9 בבוקר. ציון זה מתאר את הרגע שבו החיילים ה מסמרו את ישוע אל הצלב.
2 - החושך העל־טבעי
שלוש הבשורות הסינופטיות מוסרות על תופעה יוצאת דופן שאירעה בזמן הצליבה:
חושך זה בעיצומו של היום הוא אות קוסמי גדול. לוקס מדגיש ש"השמש החשיכה" (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.45), דבר המצביע על אירוע על־טבעי ולא על ליקוי חמה פשוט, שהוא בלתי אפשרי מבחינה אסטרונומית בעת ירח מלא של פסח.
3 - שעת המוות
מותו של ישוע אירע בשעה התשיעית, בסביבות 15:00:
"בשעה התשיעית צעק ישוע בקול גדול: 'אלוהי, אלוהי, למה שבקתני?' פירושו: 'אלי, אלי, למה עזבתני?' [...] וישוע, אחרי שצעק קריאה גדולה, נפח את נשמתו." (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.34-37; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.46-50; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.44-46). עיינו בתרגום דרבי!
4 - סיכום כרונולוגי של הבשורות הסינופטיות
אירוע
שעה יהודית
שעה מודרנית
צליבה
שעה 3
~9h00
תחילת החושך
שעה 6
~12h00
מות ישוע
שעה 9
~15h00
ב. השוואת הנתונים שבבשורות
ג. הקושי שמעלה יוחנן
1 - הפסוק הבעייתי
יוחנן מציג נתון שנראה כסותר את הבשורות הסינופטיות:
ואז היתה הכנת הפסח והשעה כשעה הששית ויאמר אל היהודים הנה מלככם והם צעקו טול טול צלב אתו׃
תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
עיינו בתרגום דרבי או NEG!
אילו השתמש יוחנן בשיטה היהודית, השעה השישית הייתה מקבילה לצהריים. אולם לפי הבשורות הסינופטיות, ישוע היה באותו רגע כבר שלוש שעות על הצלב, והחושך החל לכסות את הארץ. כיצד יכול היה פילטוס לגזור את דינו כאשר הצליבה כבר הייתה בעיצומה זה זמן רב?
2 - הפתרונות המוצעים
הועלו כמה השערות כדי ליישב קושי זה:
א - טעות המעתיק
כבר מהמאה השנייה יש כתבי יד המציגים "שעה שלישית" במקום "שעה שישית" (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.14). גרסה זו מוסברת בדמיון בין האותיות היווניות גמא (Γ = 3) לדיגמא/סטיגמא (ϛ = 6). אוסביוס מקיסריה מזכיר אפשרות זו בכתביו.
עם זאת, רוב כתבי היד הקדומים שומרים על "שעה שישית", ולכן פתרון זה אינו מספיק.
ב - שיטת רבעי היום
יש מפרשים המציעים כי הבשורות משתמשות בשיטה של "משמרות" או רבעי יום, שכל תקופה בהם כוללת שלוש שעות:
משמרת 1: 6:00-9:00
משמרת 2: 9:00-12:00
משמרת 3: 12:00-15:00
משמרת 4: 15:00-18:00
בשיטה זו כל אירוע שאירע בין 6:00 ל-9:00 היה מתוארך ל"שעה השלישית", וכל אירוע בין 9:00 ל-12:00 ל"שעה השישית". שני הציונים (של מרקוס ושל יוחנן) יכולים אז לציין רגעים קרובים.
השערה זו מסבירה את השימוש במילה "בסביבות" (ὡς/hōs), המציינת קירוב ולא דיוק של שעון.
ג - השימוש של יוחנן בשיטה הרומית (ההשערה המועדפת)
הפתרון המשביע רצון ביותר מבוסס על כך שיוחנן משתמש בשיטת הזמן הרומית, השונה מהשיטה היהודית.
ד. יוחנן משתמש בשיטה הרומית
1 - שתי שיטות מדידת הזמן
שיטה
תחילת היום
6ᵉ שעה =
יהודי
זריחה (~6:00)
צהריים
רומאים
חצות
6 בבוקר
השיטה הרומית ספרה את השעות מחצות, כפי שאנו עושים היום. השעה הרומית השישית מקבילה אפוא ל6 בבוקר.
2 - ראיות לשימוש הרומי אצל יוחנן
א - אזכור "ערב יום ראשון"
בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.19 כותב המחבר: "ובערב היום ההוא, שהוא הראשון בשבוע..." עבור יהודי קפדן, "היום הראשון בשבוע" כבר היה מתחיל בערב הקודם בשקיעה (מוצאי שבת). בכך שהוא מגדיר את ערב יום ראשון כשייך עדיין ליום הראשון, יוחנן מאמץ את המנהג הרומי.
ב - הקהל שאליו הדברים מופנים
יוחנן כותב מאפסוס שבאסיה הקטנה, לקהל שרובו יווני־רומי. השימוש בשיטת הזמן המקומית מקל על קוראיו להבין.
ג - העקביות הסיפורית
אם יוחנן מציין 6 בבוקר להופעה האחרונה לפני פילטוס, הדבר מתיישב להפליא עם הבשורות הסינופטיות:
~6h00 : פסק דינו של פילטוס (יוחנן)
~9h00 : הצליבה (מרקוס)
הפער של שלוש שעות מאפשר את התרחשות האירועים שביניים: ההלקאה, לעג החיילים, הדרך לגולגותא וההכנות לצליבה.
ה. הסוגריים ביוחנן 19.14
המבנה הדקדוקי של הפסוק ראוי לתשומת לב. כמה תרגומים, ובהם זה של דרבי, מציבים את ציון הזמן בין סוגריים:
"(והיה זה ערב הפסח, והיה כשעה שישית;) והוא אמר ליהודים: 'הנה מלככם!'" (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.14, דרבי)
סוגריים אלה מרמזים שיוחנן מוסיף הערת הקשר ולא ציון כרונולוגי הקשור בהכרח למשפט הבא. הוא מציין את הרגע שבו פילטוס החל לשבת לדין באותו יום, ולא את השעה המדויקת של כל דבר.
ו. ההקשר הליטורגי: שעות התפילה
1 - שלוש התפילות היומיות
המסורת היהודית קובעת שלושה זמני תפילה ביום:
שחרית (תפילת בוקר): בסביבות השעה ה-3 (9:00)
מנחה (תפילת אחר הצהריים): בסביבות השעה ה-9 (15:00)
מעריב (תפילת ערב): לאחר שקיעת השמש
שעות אלה סידרו את החיים הדתיים בירושלים. השופר נשמע מן המקדש וקרא למאמינים לתפילה.
2 - התאמה לאירועי הסבל
שעת תפילה
האירוע המתאים
שעה 3 (9:00) - שחרית
הצליבה
שעה 6 (12:00)
תחילת החושך
שעה 9 (15:00) - מנחה
מות ישוע
התאמה זו כנראה אינה מקרית. מתי, עד ראייה ויהודי אדוק, קישר באופן טבעי את האירועים לסימני הזמן שקבעו את קצב יומו. קול השופר שקרא לתפילת מנחה יכול היה להתרחש בד בבד עם צעקתו האחרונה של ישוע.
3 - אישור במעשי השליחים
ספר מעשי השליחים מאשר את חשיבותן של שעות אלה:
מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.1 (תנ״ך עברי מודרני) :
ופטרוס ויוחנן עלים יחדו אל המקדש לעת התפלה בשעה התשיעית׃
תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 10.9 (תנ״ך עברי מודרני) :
ויהי ממחרת והמה הלכים בדרך וקרבים לעיר ויעל פטרוס על הגג להתפלל כשעה הששית׃
תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 10.30 (תנ״ך עברי מודרני) :
ויאמר קרניליוס זה ארבעה ימים הייתי צם עד השעה הזאת ובשעה התשיעית התפללתי בתוך ביתי והנה איש נצב לפני בלבוש זהר׃
תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
ז. משמעות הביטוי "ערב הפסח"
1 - הבהרה מונחית
הביטוי "ערב הפסח" (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.14) פורש לעיתים כמתייחס ליום חמישי, ערב סעודת הפסח. קריאה זו הייתה ממקמת את הצליבה יום אחד מוקדם יותר מאשר בבשורות הסינופטיות.
ואולם פירוש זה אינו מביא בחשבון את השימוש הלשוני של המאה הראשונה. בימי ישוע הכיל המונח "פסח" לעיתים קרובות את כל שבוע החג, לרבות שבעת ימי חג המצות שבאו מיד אחרי סעודת הפסח (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.1; שְׁמֹות 12.15-20).
2 - יום שישי כיום הכנה
המילה היוונית פרסקווה (παρασκευή), המתורגמת "הכנה", מציינת במובן הטכני את יום שישי, היום שלפני . מרקוס מאשר זאת במפורש:
ולמען לא תשארנה הגויות על הצלב ביום השבת כי ערב שבת היה וגדול יום השבת ההוא שאלו היהודים מן פילטוס לשבר את שוקיהם ולהוריד אתם׃
תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
)
"ערב הפסח" מציין אפוא את יום שישי של שבוע הפסח, ולא את יום חמישי שלפני הסעודה.
ח. דיוק בציון הזמן בעת העתיקה
1 - הקירוב כנורמה
יהיה זה אנכרוניסטי לדרוש ממחברי העת העתיקה את דיוק השעון של זמננו. מכשירי המדידה — שעוני שמש ושעוני מים — היו נדירים ולא מדויקים. רוב האנשים התמצאו לפי מקומה של השמש, לפי הארוחות, לפי שעות התפילה או לפי משמרות הלילה.
המילה "בסביבות" (ὡς או ὡσεί ביוונית) מופיעה לעיתים קרובות בציוני הזמן שבבשורות, ומסמנת הערכה ולא מדידה מדויקת (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.14, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.44).
2 - ערכם של ציוני השעות
למרות קירוב זה, נתוני הזמן שבבשורות מציגים עקביות מופלגת. הם מאפשרים לשחזר את מהלך האירועים על פני כשתים־עשרה שעות, מהמעצר בלילה ועד הקבורה לפני .
מחברי הבשורות היו או עדים ישירים (מתי, יוחנן) או משתפי פעולה קרובים של עדים (מרקוס עם פטרוס, לוקס החוקר המדוקדק). הם כתבו בתקופה שבה עדים אחרים יכלו לערער על טענותיהם. סתירה בוטה בנוגע לאירוע פומבי כל כך הייתה מתגלה מיד.
אחרי אשר רבים הואילו לחבר ספור המעשים אשר נאמנו בשלמות בתוכנו׃כאשר מסרום לנו הראים אתם בעיניהם מתחלה ואשר היו משרתי הדבר׃חשבתי לטוב גם אני החפש כל הדברים היטב מראשיתם לכתבם אליך בסדר תאופילוס האדיר׃
תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
2 - השלמת נקודות המבט
כל בשורה נכתבת לקהל מסוים ובעלת עניינים שונים:
מתי פונה ליהודים ומשתמש באופן טבעי בשיטה היהודית
מרקוס, בהשפעת פטרוס, שומר על סימני הזמן היהודיים
לוקס, רופא יווני, שומר על השיטה היהודית מנאמנות למקורותיו
יוחנן, שכתב מאוחר מאסיה הקטנה לקהל יווני־רומי, מאמץ את מנהגיהם
ריבוי זה מעשיר את העדות ואינו פוגע בה.
3 - היעדר ניסיון להתאמה
אילו המציאו המחברים או העתיקו באופן מכני, סביר שהיו מאחדים את הפרטים. קיומם של הבדלים אלה מעיד על עדויות עצמאיות המוסרות באמת את מה שראו.
יא. סיכום העובדות
אנו מציעים לכם מהלך של העובדות הנובע ממסקנות מחקרינו השונים, שהורחבו בסינופסיס ובנספחים שונים.
_1 שחיטת הכבשים מתחילה ביום חמישי וממשיכה ביום שישי. – נספח ANN027: סעודת הפסח האחרונה.
_2 חיפוש המקום להכנת הפסח והכנתו מתרחשים ביום חמישי אחר הצהריים. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.12-16; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.17-19; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.7-13.
_3 הבית הוא, לדעתנו, ביתה של מרים אמו של יוחנן המכונה מרקוס. מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12.
_4 סעודת הפסח מתחילה בליל חמישי, אחרי השעה 18:00. אצל היהודים זה כבר יום שישי. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.17; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.20; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.14-18. אין זה אפוא הסדר הרשמי, שיתקיים בערב יום שישי הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28.
_5 הסעודה מסתיימת בבוקר יום שישי לפני עלות השחר, בין חצות ל-2:30.
_6 יהודה איש קריות יצא לפני תום הסעודה הזאת. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.30.
_7 המשיח ישוע והתלמידים יוצאים אל גן הזיתים בין חצות ל-2:30, לפני עלות השחר של יום שישי. הצעיר מרקוס הולך אחריהם. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.26; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.32-42; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.30; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.36-46; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.39-46; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.1.
_9 הם מבלים שעה בתפילה, משעה 2 עד שעה 3. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.40.
_10 החבורה בראשות יהודה איש קריות מגיעה. אנו עדיין בליל חמישי, לפני עלות השחר של יום שישי, בסביבות השעה 3. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.43-52; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.47-56; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.47-53; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.2-12.
_11 המעצר מתרחש ברגע זה, בסביבות השעה 3:30. אנו נמצאים כקילומטר אחד מבית המקדש. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.47; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.43; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.47; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.3.
_12 ההופעה לפני הכהן הגדול חנה, המחזיק בתואר זה לשם כבוד בלבד מפני שאינו מכהן עוד, מתרחשת במהירות לפני עלות השחר של יום שישי, בסביבות השעה 4:00. מעונו קרוב לבית המקדש. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.12-14.
_13 כמה תלמידים, ובמיוחד שמעון פטרוס ויוחנן, הולכים אחרי השיירה מרחוק. הם נכנסים לחצר ביתו של הכהן הגדול קיפא. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.58; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.54.
_14 המשיח ישוע מובל אל הכהן הגדול המכהן, קיפא, שגר אף הוא סמוך למקדש, בסביבות השעה 4:30. לוקס מציין שפטרוס ויוחנן שהו בחצר יותר משעה. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.53-72; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.57-75; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.54-62; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.15-27.
_16 התרנגול קורא בסביבות השעה 6:15, זמן קצר לפני זריחת השמש. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.74; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.72; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.61-62; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.27.
_17 ההופעה לפני ה הייתה אמורה להתקיים לאחר זריחת השמש, בשעה 6:38. אולם לא כך היה, שכן ברגע שהתרנגול קורא מובל המורה, לפי פרשנותנו לטקסט של לוקס, אל פילטוס מיד לאחר פסק הדין של ה, שחיכה אפוא לאור היום כדי להכריז עליו. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.66-71; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.1; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.1-2.
_18 ההופעה הראשונה לפני פונטיוס פילטוס מתחילה בסביבות השעה 6:45. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.1-5; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.2-14; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.1-5; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28-38.
_19 אנו מקבעים את ההופעה לפני הורדוס אנטיפס בסביבות השעה 7:30. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.6-12.
_23 אם כן, העלאתו על הצלב מתרחשת בסביבות השעה 9 לפי הכתוב במרקוס. אי-הדיוק במדידה מאפשר להוסיף את זמן ההליכה עד להר גולגותא. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.20-41 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.31-56 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26-49 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.17-30.
_24 כל חברי האלה יכולים עתה להשתתף בחגיגת הפסח המשפחתית, ברוח רגועה לאחר מה שהם רואים כניצחון מזהיר. אך האירועים לא יתפתחו כפי שדמיינו!
_25 מסביבות הצהריים ועד השעה 15:00 יש חושך על אזור ירושלים. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.45 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.33 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.44.
_26 המוות על הצלב מתרחש ביום שישי, 1 באפריל בשנת 33, בסביבות השעה 15:00, לפי הבשורות. הוא מתרחש לפני סוף הלילה יוצא הדופן הזה. שלושת הימים ושלושת הלילות מתחילים בלילה זה, כפי שדורש הלוח היהודי.
_27 ההנחה היא שהקבורה נעשתה בסביבות 17:00, עדיין יום. אנו עדיין ביום שישי, שמסתיים אצל היהודים בסביבות 18:00. ה מתחיל בדרך כלל מעט קודם, בסביבות 17:50. הכול הושלם ברגע שבו מתחיל ה. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.57-61 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.42-47 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.50-56 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.31-42.
_28 בעיני כולם, העניין הזה סגור עכשיו סופית, והמאזן חיובי למדי עבור המנהיגים הללו: לא הייתה שום התקהלות המונים.
_29 נותרה נקודה קטנה אחרונה לטיפול: המשיח ישוע דיבר על תחייה, ולכן זהיר יותר להציב שומרים לפני הקבר. זו הבקשה שהופנתה לפילטוס באותו יום של ; דבר אינו עוצר את אנשי הדת הלהוטים הללו. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.62-66.
_30 התחייה מתרחשת בבוקר יום ראשון עם עלות השחר. הרי יש לנו 3 ימים ו־3 לילות לפי החישוב היהודי הכולל. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.2-4 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.2-4 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.1-3. אנו מביאים בחשבון את הלילה בצהרי היום.
_31 כעת באות ההופעות השונות של המשיח ישוע החי, החל מיום ראשון, 3 באפריל שנת 33 לספירה, בשעת בוקר מוקדמת. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.11-18 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.8-10 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.8 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.24-34 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.13-14 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.13-35 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.14 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.36-49 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.26-31 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.1-14.
רשימה זו היא תמצית קצרה של הסינופסיס, שבו אנו מעמיקים באירועים אלה כדי להקל על הבנתם. כל הפרטים התומכים בהשערתנו מובאים בסינופסיס עצמו או בנספחים שונים.
הסתירה לכאורה בין יוחנן לבשורות הסינופטיות בנוגע לשעת הצליבה מוצאת פתרון מניח את הדעת בהבחנה בין שיטות הזמן שבהן נעשה שימוש. יוחנן, הכותב לקהל רומי, משתמש במנהגם (שעה שישית = 6 בבוקר), ואילו הבשורות הסינופטיות משתמשות בשיטה היהודית (שעה שלישית = 9 בבוקר).
הסבר זה מאפשר לקבוע כרונולוגיה עקבית:
~6h00 : פסק הדין הסופי של פילטוס (יוחנן, השיטה הרומית)
~9h00 : הצליבה בפועל (הבשורות הסינופטיות, השיטה היהודית)
~12h00-15h00 : חושך על־טבעי
~15h00 : מות ישוע
הרחק מלפסול את אמינות הבשורות, ריבוי נקודות מבט זה מעיד על אותנטיות סיפורים של עדים שונים, שכל אחד מהם מוסר את האירועים לפי סימני הזמן והתרבות שלו.
החושך בצהרי היום, שנמסר פה אחד בשלוש הבשורות הסינופטיות, הוא אות קוסמי המדגיש את משמעותו האוניברסלית של אירוע זה. מות המשיח ב אחר הצהריים (מנחה), ברגע שבו סיימו להקריב במקדש את כבשי הפסח, מגלה את העקביות התאולוגית העמוקה של הסיפורים ההיסטוריים הללו.
הרשעתו של ישוע לא הייתה מעשה העם היהודי כולו, אלא של מנהיגים דתיים שדבקו במסורותיהם ובזכויותיהם. רבים מהם יכירו מאוחר יותר ב"מהפכן המסוכן" הזה את המשיח שניבאו עליו נביאיהם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 6.7).
כותרת, דמות, מקום, אזכור ("לוקס 15")…
נפתח בחלון חדש
מראה מקום מקראי
INF328
הערת מידע
INF328 - שעת התפילה
שעת התפילה
ככל הנראה פעלה בבית המקדש בירושלים מערכת של אותות קוליים שקבעה את קצב הפעילויות הדתיות העיקריות של היום. כמה רמזים מקראיים, היסטוריים ורבניים מצביעים על כך.
התורה כבר ציוותה על השימוש בחצוצרות הכסף כדי לכנס את העדה ולציין אירועי פולחן מסוימים (בְּמִדְבַּר 10.1-10). הכוהנים תקעו בהן בעת הקרבנות ובחגים הגדולים (2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 29.26-28).
ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו (פלביוס יוספוס) מספר שכוהן עמד בראש בית המקדש כדי להכריז, בתקיעות חצוצרה, על תחילתה וסופה של שבת. מה גם שחפירות ארכאולוגיות חשפו אבן ועליה הכתובת “מקום התקיעה בחצוצרה”, המתאימה כנראה למקום שבו עמד אותו כוהן.
גם הספרות הרבנית, ובמיוחד המשנה (סוכה 5.5), מזכירה כמה סדרות של תקיעות שליוו את פתיחת שערי בית המקדש, את הנסכים ואת רגעים מסוימים של העבודה היומית. יהודי חסיד שביקר בבית המקדש בקביעות יכול היה אפוא להכיר את רגעיו העיקריים של היום הודות לאותות אלה.
שעות התפילה נקשרו בקשר הדוק לקרבנות היומיים: קרבן הבוקר הוקרב בסביבות השעה השלישית, כלומר בערך בתשע בבוקר (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.15), ואילו קרבן הערב הוקרב בסביבות השעה התשיעית, כלומר בסביבות 15:00 (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.1). המאמינים התכנסו באופן טבעי סביב רגעים חשובים אלה של העבודה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.10).
לפיכך סביר מאוד שפטרוס ויוחנן, כשעלו לבית המקדש “בשעת התפילה” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.1), הונחו לא רק בידיעתם את הקצב הליטורגי אלא גם באותות הקוליים שנשמעו בבית המקדש. כשלוקס מציין שהם עלו לבית המקדש “בשעה התשיעית”, ככל הנראה אין זו הערכה בלבד אלא שעה שהייתה ידועה לכול ושסומנה בקביעות בסדר העבודה ובקולות החצוצרות הכוהניות.
סימני הדרך הליטורגיים והשעתיים הללו מסבירים גם מדוע יכלו כותבי הבשורות לציין את השעות השונות שבהן התרחשו האירועים העיקריים של יום הצליבה, ב-1 באפריל, שנת 33 לספירה.
INF305
הערת מידע
INF305 - הר הזיתים
הר הזיתים
הר הזיתים הוא אחד המקומות החשובים ביותר בגאוגרפיה המקראית. הוא שוכן ממזרח לירושלים ומופרד מן העיר על ידי נחל קדרון (2 שְׁמוּאֵל 15.30 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.1). שמו בא מעצי הזית הרבים שכיסו בעבר את מורדותיו.
מיקום גאוגרפי
הר הזיתים הוא רכס ארוך הנמשך מצפון לדרום ומגיע לגובה של כ־820 מטרים, מעט גבוה יותר מירושלים. מפסגתו נשקף נוף מרשים אל העיר ואל מקום המקדש.
קרבתו לירושלים מסבירה מדוע ישוע ותלמידיו הרבו לבוא לשם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 21.37). לפי לוקס, מקום העלייה השמיימה היה במרחק של כ“תחום שבת” מירושלים, כלומר בערך קילומטר אחד (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.12).
מקום הקשור לאירועים מקראיים רבים
בברית הישנה
דוד עבר את נחל קדרון ועלה בהר הזיתים בבכי כשברח מפני בנו אבשלום (2 שְׁמוּאֵל 15.30).
הנביא יחזקאל מתאר את כבוד האלוהים עוזב את ירושלים ועומד על ההר שממזרח לעיר, המזוהה בדרך כלל עם הר הזיתים (יְחֶזְקֵאל 11.23).
הנביא זכריה מודיע שביום האדון תעמודנה רגלי הנצחי על הר הזיתים (זְכַרְיָה 14.4).
בחייו של המשיח ישוע
להר הזיתים מקום מיוחד בבשורות:
ישוע שוהה שם לעתים קרובות (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.39);
הוא מתבונן בירושלים ובוכה על העיר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 19.41-44);
שם הוא נושא את הנאום האסכטולוגי על קץ הימים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 24.3 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 13.3);
הוא מבלה את לילותיו בהר זה בימים האחרונים שלפני מותו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 21.37);
למרגלות ההר שוכן גן גת שמנים, שבו הוא מתפלל לפני מעצרו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.36 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.39-46);
ומסביבות בית עניה, במורד המזרחי של ההר, הוא מברך את תלמידיו ועולה השמיימה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.50-51 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.9-12).
הר הזיתים והעלייה השמיימה
מעשי השליחים מציינים שהתלמידים שבו לירושלים “מההר הנקרא הר הזיתים” לאחר העלייה השמיימה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.12). לוקס מבהיר בבשורתו שישוע הוביל אותם עד קרוב לבית עניה לפני שנפרד מהם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.50).
שתי ההנחיות הללו מתיישבות היטב, שכן בית עניה שוכנת במורד המזרחי של הר הזיתים, כשלושה קילומטרים מירושלים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.18).
ממד נבואי
לדעת כמה מפרשים, בחירתו של הר הזיתים כמקום העלייה השמיימה אינה כנראה מקרית. הנביא זכריה כבר הודיע שביום הנצחי יעמוד הוא על ההר הזה (זְכַרְיָה 14.4). כך, המקום שממנו ישוע נפרד מתלמידיו עשוי להיות גם המקום הקשור לשובו המפואר, בהתאם לדברי המלאכים:
“ישוע זה, אשר נלקח מעליכם השמיימה, יבוא כפי שראיתם אותו הולך השמיימה” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.11).
כך מופיע הר הזיתים כמקום טעון היסטוריה וסמליות. הוא בעת ובעונה אחת זירת סבלותיו של המשיח, הוראתו על העתיד לבוא, עלייתו השמיימה, ולפי כמה פרשנויות נבואיות, גם המקום הקשור לשובו העתידי.
INF003
הערת מידע
INF003 - הסנהדרין
הסנהדרין
הסנהדרין היה מוסד מרכזי ביהדות הקדומה, בעל תפקידי חקיקה, שיפוט ודת. להלן כמה נקודות עיקריות לגביו:
הסנהדרין (או הסנהדרין היהודי) הוא, בתקופת בית המקדש השני (בערך מהמאה ה-2 לפני הספירה עד 70 לספירה), הגוף העליון של הסמכות הדתית, המשפטית ולעיתים גם הפוליטית של היהדות ביהודה.
נקודות עיקריות
הרכב ומושב: במסורת 71 חברים (הנשיא, אב בית הדין וסגנו, ושופטים/חכמים). הוא ישב בירושלים, סמוך למקדש, כנראה באולם הנקרא «לשכת הגזית».
סמכויות: פירוש התורה (התורה), קביעת נורמות דתיות, הכרעה בסכסוכים חשובים, פיקוח על הלוח (קידוש החודשים ועיבור השנים), אישור תקנות קהילתיות, ובתיאוריה גם שיפוט בעניינים החמורים ביותר. תחת השלטון הרומי היו סמכויותיו הפליליות מוגבלות.
מקורות היסטוריים: הדים לו מצויים בבשורות (משפט ישוע המזכיר מועצה יהודית) ובעיקר בספרות חז״ל (משנה, תלמוד), המתארת את דרך פעולתו האידיאלית ואת כללי הדיון שלו.
דרך הפעולה ההליכית: עדויות נבחנו בידי גוף שיפוטי, נדרשה אמינות רבה מן העדים, נדרש מניין חוקי, ההצבעה החלה מן השופטים הצעירים ביותר כדי למנוע את השפעת הבכירים, ובמקרה של ספק הועדף זיכוי; בדיני נפשות נקבעו כללים מחמירים עוד יותר.
אחרי שנת 70: חורבן בית המקדש בידי הרומים שם קץ לסנהדרין כפי שהתקיים בירושלים. בגליל התחדש גוף רבני (יבנה, אחר כך אושה, ציפורי, טבריה), הנקרא לעיתים «סנהדרין» על דרך ההשוואה, שהתמקד בלימוד, בהלכה ובארגון הקהילה; הוא דעך בסביבות המאות ה-4–5.
מורשת: הסנהדרין מסמל את האידיאל של סמכות קולגיאלית מלומדת ביהדות. מסכתות התלמוד (בעיקר סנהדרין, מכות) משמרות את כלליו התיאורטיים, שהשפיעו על המחשבה המשפטית היהודית. בעת החדשה אומץ המונח על דרך ההשוואה (למשל «הסנהדרין הגדול» שכינס נפוליאון ב-1807), ללא המשכיות מוסדית עם העת העתיקה.
מונחים עיקריים
נשיא: ראש הסנהדרין; מסורות מייחסות תפקיד זה להלל הזקן ולצאצאיו בתקופה המאוחרת.
אב בית הדין: «אביו של בית הדין», סגנו של הנשיא.
בית דין: בית משפט רבני; ברבים הוא מציין גם בתי דין מקומיים של 23 שופטים (לעניינים חמורים) או של 3 (לעניינים אזרחיים).
גבולות ודיונים
היסטוריה לעומת אידיאל נורמטיבי: התיאורים התלמודיים מערבבים זיכרונות היסטוריים עם מודלים משפטיים; ההיסטוריונים דנים בהיקפן האמיתי של סמכויותיו בכל תקופה.
סמכות פלילית תחת רומא: היכולת להוציא להורג שנויה במחלוקת במיוחד; כנראה הייתה מוגבלת מאוד בסוף התקופה.
בקצרה: הסנהדרין היה הגוף המלומד והשיפוטי העליון ביהדות בימי בית המקדש השני, בעל תפקיד מרכזי בפירוש החוק ובלכידות הקהילה; צורתו הקדומה נעלמה אחרי שנת 70, אך המודל שלו ממשיך לעורר השראה בארגון הרבני ובמחשבה המשפטית היהודית.
INF004
הערת מידע
INF004 - הרומאים
הרומאים
בשנת 63 לפנה״ס פלש הגנרל הרומי פומפיוס לשטחה של ישראל וכבש את ירושלים. הודות ליוליוס קיסר הפכה היהדות בשנת 45 לפנה״ס לדת מותרת.
חמש שנים לאחר מכן, בשנת 40 לפנה״ס, שם הקיסר אוגוסטוס קץ לשושלת החשמונאים ומינה את הורדוס הגדול, אדומי ולכן ללא יחס מלכותי, למלך היהודים.
שנים אחדות לאחר מותו של הורדוס הגדול, בשנת 6 לספירה, שינתה רומא את מעמדן של יהודה, וכן של שומרון ושל אדומיה (אדום המקראית), והפכה אותן למחוזות רומיים הנתונים באחריות נציבים רומיים.
בניו של המלך הורדוס הועלו על ידי השלטון הרומי למעמד של טטרארכים, ושלטו במחוזות השונים הללו בחסות הנציבים.
לפיכך, בימי שירותו של המשיח ישוע, חלקו ביניהם את השלטון מושל אחד, פונטיוס פילאטוס, וטטרארך אחד, הורדוס אנטיפס. שני האנשים שנאו זה את זה עד יום גזר דינו של המשיח ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.12).
ארבעים שנה לאחר צליבתו של המשיח ישוע דוכא מרד היהודים שהחל בשנת 66; טיטוס החריב את בית המקדש בירושלים בשנת 70, והכול הסתיים עם נפילת מצדה ב-2 במאי בשנת 73.
מרידות נוספות באו בעקבותיה עד שנת 135.
בשנת 130 שינה הקיסר אדריאנוס שוב את מעמדה של ארץ ישראל בהקימו מושבה רומית חדשה; שמה של ירושלים הוחלף באיליה קפיטולינה.
המשיח ישוע מילא את שירותו בשטח שנכבש בידי הרומאים, עם מושל שמונה על ידי רומא.
שלושה אנשים חלקו אפוא באותה עת בהיסטוריה את ההנהגה של ארץ ישראל:
פונטיוס פילאטוס, המושל הרומי, החזיק בכל הסמכויות, בייחוד ביהודה.
הורדוס אנטיפס שלט בגליל ובפרעיה.
הכהן הגדול קיפא, האחראי על העניינים הדתיים.
INF089
הערת מידע
INF089 - השבת
השבת
השבת היא יום מנוחה וקדושה במסורת היהודית, הנשמר מערב שבת ועד מוצאי שבת. הנה כמה נקודות חשובות שכדאי לדעת על השבת:
מקורות ומשמעות
הציווי המקראי: השבת היא אחת מעשרת הדיברות שנתן אלהים למשה בהר סיני. היא מוזכרת פעמים רבות לאורך התורה, ובמיוחד בשמות 20.8-11 ובדברים 5.12-15. הבריאה: השבת מציינת את יום המנוחה של אלהים אחרי ששת ימי הבריאה, כמתואר בבראשית 2.2-3. היציאה ממצרים: נוסף על הבריאה, השבת היא גם תזכורת לשחרור בני ישראל מעבדות מצרים, והיא מסמלת חירות וקדושה.
שמירה ומנהגים
מנוחה: השבת היא יום של מנוחה מלאה שבו אסורות מלאכות יצירתיות (הנקראות "מלאכות"). הדבר כולל פעולות כמו בישול, כתיבה, הדלקת אש ועוד. חגיגה: השבת מתחילה בערב שבת בסעודה חגיגית, שלעתים קרובות קודמת לה הדלקת נרות השבת. נאמרות תפילות מיוחדות, כמו הקידוש. תפילות בציבור: יהודים שומרי מצוות משתתפים בתפילות בבתי הכנסת, שבהם נקראים קטעים מיוחדים מהתורה ונאמרות תפילות.
זמן עם המשפחה ורוחניות: השבת היא גם עת להתכנסות משפחתית, ללימוד התורה ולהרהור רוחני.
חשיבות רוחנית
הקשר עם אלהים: השבת היא זמן המוקדש לרוחניות ולחיזוק הקשר עם אלהים, זמן של מנוחה גופנית ורוחנית. קהילה: השבת מעודדת התכנסות קהילתית ומשפחתית ומחזקת את הקשרים החברתיים והדתיים.
משמעות השבת ליהודים
עבור היהודים, השבת היא הרבה יותר מסתם יום מנוחה. היא תזכורת שבועית לבריאת העולם וסמל לברית בין אלהים לעם ישראל. השבת היא זמן קדוש המוקדש לתפילה, להרהור רוחני ולהתחברות משפחתית וקהילתית.
שמירת השבת כוללת הימנעות מכל עבודה, השתתפות בתפילות בבית הכנסת, הכנת סעודות מיוחדות וחגיגה בחיק המשפחה. זהו זמן להתנתק מדאגות חומריות ולהתמקד ברוחני, ובכך לחזק את הקשר עם אלהים ועם הקרובים.
השבת בימי ישוע
בימי ישוע הייתה לשבת חשיבות דתית וחברתית גדולה. חוקי השבת נשמרו בקפדנות, והפרושים וכן הסופרים הקפידו במיוחד על שמירתם המדוקדקת. הם גיבשו מערכת מפורטת של כללים כדי לקבוע מה נחשב "מלאכה" אסורה ביום השבת.
ישוע, לעומת זאת, התריס לא פעם נגד הפירושים הקשיחים הללו של חוקי השבת. למשל, הוא ריפא חולים בשבת, דבר שעורר ויכוחים עם הרשויות הדתיות בזמנו. ישוע לימד שהשבת נעשתה בשביל האדם ולא האדם בשביל השבת (מרקוס 2.27), ובכך הדגיש את חשיבות החמלה והאנושיות על פני כללים נוקשים.
גישתו של ישוע לשבת הבליטה את הרעיון שחוקי הדת צריכים לשרת את טובתם של בני האדם, ולא להפוך למשא מעיק. השקפה זו תרמה למתחים בינו לבין הרשויות הדתיות, ותפסה מקום בסכסוכים שהובילו בסופו של דבר לצליבתו.
השבת היא מוסד מרכזי ביהדות, המסמל מנוחה, קדושה וקשר עם אלהים. יש לה תפקיד חיוני בחיים הדתיים והחברתיים של היהודים, והיא מעניקה הפוגה שבועית המוקדשת להרהור, לתפילה ולהתחברות עם הקרובים.