ככל הנראה פעלה בבית המקדש בירושלים מערכת של אותות קוליים שקבעה את קצב הפעילויות הדתיות העיקריות של היום. כמה רמזים מקראיים, היסטוריים ורבניים מצביעים על כך.
התורה כבר ציוותה על השימוש בחצוצרות הכסף כדי לכנס את העדה ולציין אירועי פולחן מסוימים (בְּמִדְבַּר 10.1-10). הכוהנים תקעו בהן בעת הקרבנות ובחגים הגדולים (2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 29.26-28).
ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו (פלביוס יוספוס) מספר שכוהן עמד בראש בית המקדש כדי להכריז, בתקיעות חצוצרה, על תחילתה וסופה של . מה גם שחפירות ארכאולוגיות חשפו אבן ועליה הכתובת “מקום התקיעה בחצוצרה”, המתאימה כנראה למקום שבו עמד אותו כוהן.
גם הספרות הרבנית, ובמיוחד המשנה (סוכה 5.5), מזכירה כמה סדרות של תקיעות שליוו את פתיחת שערי בית המקדש, את הנסכים ואת רגעים מסוימים של העבודה היומית. יהודי חסיד שביקר בבית המקדש בקביעות יכול היה אפוא להכיר את רגעיו העיקריים של היום הודות לאותות אלה.
שעות התפילה נקשרו בקשר הדוק לקרבנות היומיים: קרבן הבוקר הוקרב בסביבות השעה השלישית, כלומר בערך בתשע בבוקר (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.15), ואילו קרבן הערב הוקרב בסביבות השעה התשיעית, כלומר בסביבות 15:00 (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.1). המאמינים התכנסו באופן טבעי סביב רגעים חשובים אלה של העבודה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.10).
לפיכך סביר מאוד שפטרוס ויוחנן, כשעלו לבית המקדש “בשעת התפילה” (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.1), הונחו לא רק בידיעתם את הקצב הליטורגי אלא גם באותות הקוליים שנשמעו בבית המקדש. כשלוקס מציין שהם עלו לבית המקדש “בשעה התשיעית”, ככל הנראה אין זו הערכה בלבד אלא שעה שהייתה ידועה לכול ושסומנה בקביעות בסדר העבודה ובקולות החצוצרות הכוהניות.
סימני הדרך הליטורגיים והשעתיים הללו מסבירים גם מדוע יכלו כותבי הבשורות לציין את השעות השונות שבהן התרחשו האירועים העיקריים של יום הצליבה, ב-1 באפריל, שנת 33 לספירה.