Jean rapporte la crucifixion du Messie Jésus un vendredi de Pâque, sans en préciser l’année, mais selon les calculs astronomiques et les repères historiques, deux dates possibles se dégagent dans la période concernée : le 7 avril 30 et le 1er avril 33. L’étude de la prophétie des soixante-dix semaines présentée dans דָּנִיֵּאל 9.24-27, qui annonce avec une précision remarquable le temps de la venue et de la mise à mort du Messie, nous conduit à écarter la première date. Tout indique en effet que Jésus est mort sur la croix un vendredi de Pâque, le 1er avril de l’an 33, accomplissant ainsi la prophétie et coïncidant avec la fête où l’agneau pascal devait être sacrifié.
מטרתנו להבין כיצד התנהל חג הפסח באותה שנה ולהסביר את ההבדלים לכאורה בין סיפורו של השליח יוחנן לבין סיפורי הבשורות הסינופטיות. יוחנן מציין כי הצליבה התרחשה ביום ההכנה לפסח, כלומר ערב , ואילו מתי, מרקוס ולוקס נראים כמי שמעמידים את סעודתו האחרונה של האדון בזמן החג עצמו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.17; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.12; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.7; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.14). שוני זה, שמצביעים עליו לעתים קרובות, אינו סתירה אלא משקף נקודות מבט משלימות על פי הלוח היהודי וההקשר הדתי של התקופה. יהודי יהודה נהגו לעתים בחישוב שונה מזה של בני הגליל, וייתכן בהחלט שישוע ותלמידיו חגגו את סעודת הפסח ערב אחד קודם לכן, בהתאם ללוח הגלילי, בעוד שהרשויות הדתיות בירושלים קיימו את החג למחרת. כך, ישוע חגג את הפסח בליל חמישי ומת בשעה שבה הקריבו הכוהנים את הטלאים בחצר בית המקדש ביום שישי אחר הצהריים, ובכך קיים באופן מושלם את הסמל של שה האלוהים המוקרב לישועת העולם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 5.7).
כדי להבהיר את המצב כדאי לשוב אל תורת משה, שקבעה את ההוראות המדויקות הנוגעות לחגיגת הפסח (שְׁמֹות 12.1-14; וַיִּקְרָא 23.5-8; בְּמִדְבַּר 9.1-14). את השה היה צריך לבחור ביום העשירי לחודש ניסן ולשחוט ביום הארבעה עשר, בין הערביים, כלומר בסוף אחר הצהריים. סעודת הפסח החלה עם שקיעת החמה, בציינה את חמישה עשר בניסן, היום הראשון של חג המצות. הפער הזה בין רגע שחיטת השה לבין רגע הסעודה הוא שהוביל כנראה לפרשנויות שונות. בהדגישו שישוע מת ביום ההכנה לפסח עצמו, יוחנן מדגיש את ההקבלה בין מות המשיח לבין הקרבן הטקסי שציוותה התורה. הביטוי ״לפני חג הפסח״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.1) מציין אפוא את יום חמישי שהוקדש להכנות, ואילו הצליבה מתרחשת למחרת, ביום הפסח האמיתי על פי הלוח הכוהני.
נקודת מבט זו חושפת עקביות מופלאה בין סיפורי הבשורות. מתי ויוחנן היו עדי ראייה לאירועים: מתי ראה במו עיניו את מהלך הייסורים, ויוחנן עמד למרגלות הצלב לצד מרים, אם ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.25-27). מרקוס נשען על עדותו המדויקת של פטרוס, שאף הוא היה נוכח במקום (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.54; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.39-41), ולוקס, אף שלא היה עד ראייה, השתדל לאסוף בקפדנות את עדותם של אלה שראו ושמעו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.1-4). ארבעת המבשרים הללו מסכימים בעיקר: הצליבה התרחשה ביום שישי, יום ההכנה שלפני , בזמן חג הפסח (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.42).
Le sens spirituel de cette coïncidence est profond. En mourant le jour même où les agneaux pascals étaient immolés, Jésus accomplissait parfaitement la figure annoncée depuis des siècles. Il devenait l’Agneau véritable, celui dont le sang protège et rachète, non plus un peuple, mais l’humanité entière (יְשַׁעְיָהוּ 53.5-7; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17). Le calendrier, les rites et les prophéties convergent dans cet instant unique où l’histoire et la révélation divine se rencontrent. Le vendredi 1er avril 33 n’est donc pas seulement une date historique, mais le point culminant du plan du salut établi par Dieu de toute éternité.
