_7 המשיח ישוע והתלמידים יוצאים אל הר הזיתים בין חצות לשעה 2:30, לפני עלות השחר של יום שישי. הבחור מרקוס הולך אחריהם (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.26, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.32-42, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.30,הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.36-46, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.39-46, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.1).
_8 הם עומדים לעצור למרגלות , בגן גת שמנים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.36, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.32).
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
סעודת הפסח הסתיימה כעת. לאחר שחלקו את הלחם ואת הכוס, אותות של ברית חדשה שהמורה הכריז עליה זה עתה הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.19-20, המשיח ישוע ותלמידיו פותחים בשירת מזמורי החג הטקסיים, כנראה מזמורי ההלל (תהילים 113 עד 118), ששר כל יהודי נאמן בסוף סעודת הפסח. הקולות עולים בלילה הירושלמי, כמו לציין את סיומו של מחזור, מבלי שהתלמידים מבינים עדיין שהם שותפים לנקודת מפנה מכרעת בתולדות הישועה.
לאחר ששרו את המזמורים, הקבוצה יוצאת לדרך אל (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.30). זהו מקום מוכר, כקילומטר אחד ממזרח לעיר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.2). המשיח ישוע הוביל לשם את שלו פעמים רבות, לעיתים כדי לנוח, ולעיתים קרובות כדי להתפלל הרחק מההמון (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.39). הר זה, המשקיף על ירושלים ועל נחל קדרון, נושא בחובו סמליות עזה: זהו המקום שממנו יקום בקרוב המשיח (זְכַרְיָה 14.4), אך גם המקום שבו מתחיל השלב האחרון בדרכו אל הצלב.
אולם באותו ערב דבר אינו מתנהל כבדרך כלל. אווירת הסעודה הייתה כבדה, כמעט מעיקה. המורה אמר דברים מסתוריים ומטלטלים: הוא דיבר על בגידה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.21-27), על עזיבתו הקרובה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.33), על פיזור התלמידים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.31) ובאופן שעדיין לא היה מובן להם, על מותו שלו ועל תחייתו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 9.31). השליחים חשים שמתקרב אירוע בעל חומרה קיצונית, מבלי שיוכלו להבין את משמעותו. עוד לפני צאתם מכפר נחום, הכריז בפניהם המשיח ישוע שעליו לסבול הרבה ולהיהרג בירושלים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 9.22,51). יש שציפו לעימות דרמטי, מוכנים למות למענו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.16).
בדממת הלילה ממשיכה הליכתם אל גן גת שמנים. שם נוהג המשיח ישוע, כדרכו, להתבודד כדי להתפלל (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.39-41). התלמידים מלווים אותו מבלי להבין עד תום את משמעותה הרוחנית של השעה. רק מאוחר יותר, לאחר התחייה, יזכרו את דבריו ויבינו את אמיתותם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.16).
קרוב מאוד לגן זה נמצא מקום אחר, הטעון כבר בגורל נבואי: גולגתא. הקרבה הגאוגרפית של אל מקום הצליבה העתידי הזה מדגישה את הרציפות של התוכנית האלוהית. כחוט בלתי נראה, תפילת הבן בגן תפגוש את קורבן הבן על הצלב.