_29 נותרה נקודה קטנה אחרונה לטיפול: המשיח ישוע דיבר על תחייה, ולכן זהיר יותר להציב שומרים לפני הקבר. זו הבקשה שהופנתה לפילטוס באותו יום של ; דבר אינו עוצר את אנשי הדת הלהוטים הללו. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.62-66.
_30 התחייה מתרחשת בבוקר יום ראשון עם עלות השחר. הרי יש לנו 3 ימים ו־3 לילות לפי החישוב היהודי הכולל. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.2-4 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.2-4 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.1-3. אנו מביאים בחשבון את הלילה בצהרי היום.
_31 כעת באות ההופעות השונות של המשיח ישוע החי, החל מיום ראשון, 3 באפריל שנת 33 לספירה, בשעת בוקר מוקדמת. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.11-18 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.8-10 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.8 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.24-34 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.13-14 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.13-35 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.14 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.36-49 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.26-31 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.1-14.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
1- עדותם של שומרי הקבר
השומרים שהופקדו על שמירת הקבר זועזעו עד היסוד מהאירועים יוצאי הדופן שהיו עדים להם. מתי מספר שבעקבות רעידת האדמה והופעתו של אחזה בהם אימה כה גדולה עד שנעשו «כמתים» (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.2-4).
לאחר שהתעשתו, הלכו כמה מהם אל ראשי הכוהנים כדי לדווח להם על «כל הדברים שהיו» (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.11). פרט זה חשוב במיוחד, שכן העדים הראשונים לאירועים אינם תלמידי ישוע, אלא אנשים זרים לתנועה הנוצרית, ואף עוינים אותה.
2- עדים בעל כורחם לתחייה
חיילים אלה היו נתונים למשמעת קפדנית במיוחד. לפי המנהגים הצבאיים , רשלנות במילוי תפקידם עלולה הייתה לגרור עונשים חמורים. לפיכך לא היה להם כל אינטרס ברור להמציא סיפור העלול לסכן אותם.
עדותם מעניינת עוד יותר משום שהיא באה מעדים בעל כורחם, שלכאורה אינם אוהדים את תלמידי ישוע. מנקודת מבט זו, פנייתם אל הרשויות הדתיות נראית כתגובה טבעית של אנשים המבקשים לתת דין וחשבון על אירועים שהם עצמם לא הצליחו להסביר.
3- קשיי ההסבר הרשמי
ראשי הכוהנים והזקנים התכנסו אז למועצה והחליטו לתת לחיילים סכום כסף גדול כדי שיפיצו גרסה רשמית של הדברים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.12-13). הם ביקשו מהם לטעון שהתלמידים באו וגנבו את הגופה בעודם ישנים.
אולם הסבר זה מעורר קושי מובן מאליו. אם השומרים אכן ישנו, כיצד יכלו לזהות את מבצעי הגניבה לכאורה? יתרה מזו, גם אם נניח שנרדמו לרגע, רעידת האדמה העזה שמזכיר מתי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.2) הייתה כנראה מפריעה לשנתם.
הערות אלה אינן מהוות הוכחה כשלעצמן, אך הן מדגישות את חולשותיה הפנימיות של הגרסה שהציעו הרשויות הדתיות.
4- יחסם של המנהיגים הדתיים
נוכח אירועים בלתי צפויים אלה, חברי אינם מטילים כלל ספק בשיפוטם על ישוע. להפך, הם מבקשים לשלוט בתוצאות היעלמות הגופה בכך שהם דואגים להפצתה של פרשנות חלופית (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.12-14).
הם אף מגיעים לידי כך שהם מבטיחים לחיילים את הגנתם למקרה שהנציב הרומי יקבל מידע על העניין (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.14). יחס זה מגלה את רצונם לשמור על סמכותם ולמנוע מהאירועים שאירעו להביא את העם להכיר בישוע כמשיח המובטח.
התנהגותם מזכירה את מה שנצפה בשירותו הציבורי של האדון, כאשר כמה מנהיגים דתיים סירבו להאמין למרות האותות שנעשו לנגד עיניהם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.37-40). דחייה זו נמשכת בקו אחד עם מה שהכתובים הכריזו על העבד הסובל, הבזוי והנדחה בידי בני אדם (יְשַׁעְיָהוּ 53.3), וכן עם האזהרה שנתן ישוע עצמו על האבן אשר מאסו הבונים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 21.42).
5- מחלוקת שעדיין הייתה חיה בימי מתי
מתי מדגיש שגרסה זו של הדברים «נפוצה בין היהודים עד היום הזה» (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.15). הערה זו מלמדת שבעת כתיבת בשורתו, שנים אחדות לאחר האירועים, פולמוס זה היה עדיין חי.
עצם העובדה שמתנגדי הנצרות חשו צורך להסביר את היעלמות הגופה מהווה בעקיפין הודאה במציאותו של הקבר הריק. הוויכוח לא נסב אפוא על קיומה של גופת ישוע, אלא על פירוש היעדרה.
6- מקור המידע שמוסר מתי
הדרך שבה נודע למתי על ההתייעצות הפנימית של נשארת בלתי ידועה. הועלו כמה השערות.
ייתכן שחלק מהמידע נמסר על ידי חבר מועצה אוהד לישוע, כגון יוסף מארימתיה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.57 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.43) או ניקודימוס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.39). פרשנים אחרים שקלו את האפשרות שחייל אחד או יותר סיפרו בעצמם על האירועים האלה.
עם זאת, אין אפשרות להוכיח אף אחת מהשערות אלה בוודאות. לפיכך יש להתייחס אליהן בזהירות.
7- ניסיון הסתרה בעל תוצאות בלתי צפויות
באורח פרדוקסלי, ניסיון הסתרה זה סייע לשמר את זכר האירועים. הרחק מלשים קץ לעניין, מצאו עצמן הרשויות הדתיות מול מציאות שלא יכלו למנוע: הכרזת התחייה עתידה הייתה מעתה להתפשט הרבה מעבר לגבולות יהודה.
כמה שבועות לאחר מכן החלו השליחים להכריז בפומבי שאלוהים הקים את ישוע מן המתים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.22-24 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 3.15). בהתאם לדברי האדון, עדות זו הייתה אמורה להגיע בהדרגה אל ירושלים, יהודה, שומרון ועד קצה הארץ (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.8).
כך, ניסיונן של הרשויות הדתיות לחנוק את העניין לא הצליח למנוע את התפשטות המסר המרכזי של הנצרות: ישוע המשיח קם והוא חי (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.33).