_29 נותרה נקודה קטנה אחרונה לטיפול: המשיח ישוע דיבר על תחייה, ולכן זהיר יותר להציב שומרים לפני הקבר. זו הבקשה שהופנתה לפילטוס באותו יום של ; דבר אינו עוצר את אנשי הדת הלהוטים הללו. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.62-66.
_30 התחייה מתרחשת בבוקר יום ראשון עם עלות השחר. הרי יש לנו 3 ימים ו־3 לילות לפי החישוב היהודי הכולל. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.2-4 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.2-4 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.1-3. אנו מביאים בחשבון את הלילה בצהרי היום.
_31 כעת באות ההופעות השונות של המשיח ישוע החי, החל מיום ראשון, 3 באפריל שנת 33 לספירה, בשעת בוקר מוקדמת. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.11-18 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.8-10 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.8 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.24-34 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.13-14 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.13-35 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.14 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.36-49 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.26-31 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.1-14.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
1- קושי לכאורה בין מרקוס למתי
דבריו של מרקוס שהנשים «יצאו ונסו מן הקבר, כי רעדה ותמהון אחזו בהן, ולא הגידו דבר לאיש, כי יראו» (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.8) עשויים, במבט ראשון, להיראות קשים ליישוב עם תיאורו של מתי, המספר שלאחר מכן פגשו את ישוע עצמו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.9-10).
עם זאת, קריאה קשובה מראה ששני התיאורים הללו נראים משלימים יותר מאשר סותרים. מחברי הבשורות מתארים רגעים שונים של אותו רצף אירועים, ומדגישים היבטים מסוימים של חוויית הנשים.
2- תגובתן המיידית של הנשים
מרקוס מתאר קודם כול את תגובתן הספונטנית של הנשים ברגע שהן יוצאות מן הקבר. הן הרגע גילו את הקבר הריק ושמעו את הבשורה יוצאת הדופן של הבחור הלבוש לבן: «קם הוא, אינו פה» (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.5-7).
נוכח אירוע בלתי צפוי כל כך, אוחזות בהן רעדה ותמהון (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.8). יראה זו אינה סותרת את האמונה; היא תואמת את התחושה שנחוותה לעתים קרובות בכתבי הקודש מול התגלות של עוצמה אלוהית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.12 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 2.9 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.37).
הביטוי «לא הגידו דבר לאיש» נראה אפוא כמתאר את תגובתן המיידית. כנראה אין פירושו שהן שתקו לצמיתות, אלא שלא עצרו כדי לספר את אשר ראו זה עתה לאנשים שיכלו לפגוש בדרכן.
3- יראה מהולה בשמחה
פירוש זה נראה מאושר על ידי התיאור המקביל של מתי. הוא מדגיש שהנשים עזבו את הקבר «ביראה ובשמחה גדולה» (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.8).
מתי ומרקוס אינם סותרים זה את זה, אלא מתארים את אותה חוויה מזוויות שונות. היראה שמזכיר מתי תואמת את זו שמדגיש מרקוס, ואילו מתי מאיר יותר את השמחה המתלווה בהדרגה לבשורה יוצאת הדופן הזאת.
השילוב של פחד, התפעלות ושמחה נראה כתגובה טבעית לאירוע החורג מכל ציפייה אנושית.
4- המפגש עם המוקם לתחייה
דווקא במהלך דרכן לירושלים בא ישוע לקראתן: «והנה ישוע פגש אותן ואמר: שלום לכן» (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.9).
הנשים ניגשות אליו, אוחזות ברגליו ומשתחוות לפניו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.9). פרט זה הוא בעל חשיבות מיוחדת, שכן הוא מדגיש את אופייה הגופני של התחייה. הנשים אינן ניצבות מול חזון בלבד או הופעה רוחנית, אלא מול האדון שקם לתחייה באמת (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.39 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.27).
לאחר מכן ישוע מחדש את השליחות שכבר הופקדה בידיהן על ידי המלאכים, ומודיע להן שהתלמידים יראו אותו שוב בגליל (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.10).
5- רצף אירועים הגיוני
נראה שהסדר הכרונולוגי הטבעי ביותר הוא זה:
1- הנשים מגלות את הקבר הריק ומקבלות את מסר המלאכים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.5-7 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.5-7 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.4-7).
2- הן עוזבות את המקום בתערובת של פחד ושמחה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.8 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.8).
3- מרוב התרגשות, הן אינן עוצרות כדי לספר את חוויתן לאנשים שפגשו בדרכן (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.8).
4- בעודן פונות אל התלמידים, ישוע מופיע לפניהן באופן אישי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.9-10).
5- לאחר מפגש זה הן ממלאות את שליחותן ומדווחות על האירועים לאחד עשר השליחים ולשאר התלמידים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.9-10).
אף שאין אפשרות להוכיח זאת בוודאות מוחלטת, שחזור זה מציע יישוב משביע רצון של התיאורים השונים.
6- שתיקתו של מרקוס אינה סופית
הפירוש הטוען שהנשים נשארו שותקות לצמיתות נתקל בכמה קשיים.
ראשית, הוא אינו מתיישב עם הציווי שנתנו המלאכים להודיע לתלמידים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.7). הוא גם סותר את עדויותיהם של מתי ולוקס, המציינים במפורש שהנשים דיווחו בסופו של דבר על מה שראו ושמעו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.8 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.9-10).
השתיקה שמזכיר מרקוס נראית אפוא זמנית, ומתאימה להלם הראשוני שגרמו האירועים.
7- מן הפחד אל ההשתחוויה
המפגש עם ישוע מסמן שינוי הדרגתי במצב רוחן של הנשים. האימה ששלטה בתגובתן הראשונה פינתה את מקומה לשמחה, ואחר כך להשתחוויה.
התקדמות זו היא נושא חוזר בתיאורי התחייה. התלמידים עצמם יעברו מפחד וספק לוודאות ולשמחה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.41 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.20). כמה שבועות לאחר מכן, אלה שנסגרו בבית מפחד (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.19) יכריזו בפומבי על תחיית המשיח בביטחון מופלא (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.22-24 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.19-20).
כך, מרקוס מתאר בעיקר את תגובתן הראשונה של הנשים, ואילו מתי ממשיך את הסיפור ומראה כיצד המפגש עם המוקם לתחייה הופך בהדרגה את יראתן לשמחה ולהשתחוויה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.9).