_29 נותרה נקודה קטנה אחרונה לטיפול: המשיח ישוע דיבר על תחייה, ולכן זהיר יותר להציב שומרים לפני הקבר. זו הבקשה שהופנתה לפילטוס באותו יום של ; דבר אינו עוצר את אנשי הדת הלהוטים הללו. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.62-66.
_30 התחייה מתרחשת בבוקר יום ראשון עם עלות השחר. הרי יש לנו 3 ימים ו־3 לילות לפי החישוב היהודי הכולל. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.2-4 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.2-4 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.1-3. אנו מביאים בחשבון את הלילה בצהרי היום.
_31 כעת באות ההופעות השונות של המשיח ישוע החי, החל מיום ראשון, 3 באפריל שנת 33 לספירה, בשעת בוקר מוקדמת. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.11-18 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.8-10 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.8 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.24-34 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.13-14 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.13-35 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.14 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.36-49 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.26-31 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.1-14.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
1- ההופעה הראשונה של מי שקם לתחייה
מרקוס המבשר קובע שהאדם הראשון שאליו התגלה המשיח שקם לתחייה היה מרים המגדלית (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.9). עם זאת, סיפורו נותר תמציתי מאוד ואינו מוסר שום פרט על נסיבות המפגש. בעיקר הבשורה על פי יוחנן מספרת על האירוע יוצא הדופן הזה באורח מפורט ואישי יותר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.11-18).
להופעה הראשונה הזאת חשיבות מיוחדת בסיפורי התחייה, שכן היא מעמידה בקדמת הבמה תלמידה שנשארה נאמנה עד הסוף, בעוד רוב השליחים עדיין שרויים בפחד ובאי-ודאות (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.19).
2- בערותה המתמשכת של מרים המגדלית
כל סיפורו של יוחנן מהווה טיעון נוסף לטובת ההשערה שמרים המגדלית עדיין לא ידעה על התחייה כשחזרה אל הקבר.
שיחתה עם שני המלאכים מראה שהיא נשארת משוכנעת שגופת ישוע הועברה ממקומה: ״לקחו את אדוני ואיני יודעת איפה הניחו אותו״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.13). לו שמעה כבר את הבשורה שנאמרה לנשים האחרות: ״הוא אינו כאן, הוא קם לתחייה״ (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.6; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.6), קשה יותר היה להסביר תגובה כזאת.
התבוננות זו מתיישבת עם סיפורו של יוחנן, המציין שלאחר שהתריעה בפני פטרוס ובפני התלמיד האהוב, שבה מרים אל הקבר כשהללו כבר הלכו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.2-10).
3- מי שקם לתחייה נחשב לגנן
יוחנן מספר שלאחר שיחתה עם המלאכים מרים מסתובבת ורואה את ישוע, אך אינה מכירה אותו מיד. היא חושבת אותו לגנן של המקום (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.14-15).
טעות זו משמעותית במיוחד. היא רומזת שלא המלאכים ולא האדון שקם לתחייה מופיעים במראה מרהיב או מפחיד. מרים פונה אליהם בפשטות ובטבעיות.
הקושי הזה להכיר את ישוע מצוי גם בסיפורים אחרים. תלמידי עמאוס הולכים עמו זמן רב מבלי להבחין בזהותו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.13-16), והתלמידים שנאספו על שפת אינם מכירים אותו מיד (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.4-7). סצנות שונות אלה מראות שלהופעות של מי שקם לתחייה יש אופי מיוחד החורג מן החוויה האנושית הרגילה (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.42-49).
4- חיבה חזקה מכל תקווה לתחייה
משוכנעת שהיא עומדת מול שומר הגן, שואלת אותו מרים לאן הועבר הגוף כדי שתוכל היא עצמה לקחת אותו בחזרה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.15).
בקשה זו מעידה על התקשרותה העמוקה לרבה. דאגתה היחידה היא עדיין למצוא את מי שהיא ממשיכה לקרוא לו ״אדוני״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.13). שום דבר בדבריה אינו מרמז שהיא מצפה לתחייה קרובה.
עמדה זו מאשרת שוב שהעדים הראשונים לא ציפו כלל לאירוע שזה עתה מילא את ההכרזות החוזרות ונשנות של ישוע (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.21; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 8.31; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.31-34).
5- הקריאה האישית של הרועה הטוב
נקודת המפנה בסיפור באה כשישוע קורא לה באופן אישי: ״מרים!״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.16). אז היא מכירה מיד את אדוניה ועונה לו: ״רבוני!״, כלומר ״רבי״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.16).
נראה שההכרה הזאת נשענת פחות על ראייה בלבד ויותר על קולו המוכר של מי שהלכה אחריו שנים אחדות. הסצנה מזכירה באופן טבעי את דברי הרועה הטוב: ״את כבשיו הוא קורא בשמם״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 10.3) ו״כבשי שומעות את קולי, ואני מכיר אותן והן הולכות אחריי״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 10.27).
הקשר בין שני קטעים אלה הוא אחד ההתאמות התיאולוגיות היפות ביותר המיוחדות לבשורה על פי יוחנן.
6- מדוע מרים אינה מכירה את ישוע מיד?
גורמים אחדים עשויים לסייע בהסבר הקושי הראשוני של מרים להכיר את אדוניה. יוחנן מדגיש קודם כול שהיא בוכה בכי רב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.11). גם אור השחר העמום, מיקום השמש וההתרגשות הנפשית שגרמו האירועים האחרונים עשויים היו למלא תפקיד.
לכך מתווסף האופי המיוחד של הגוף המהולל של מי שקם לתחייה. גם תלמידי עמאוס מכירים את ישוע רק ברגע בציעת הלחם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.30-31), ואילו השליחים שנאספו בעלייה חושבים תחילה שהם רואים רוח (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.37).
סיפורים שונים אלה מראים שהופעות המשיח שקם לתחייה שייכות כבר לסדר הכבוד העתידי שהכריז השליח פאולוס (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.42-49; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 3.20-21).
7- השליחה הראשונה של התחייה
יוחנן אינו מספר על שום תגובה של אימה או תדהמה אצל מרים. ברגע שהיא מכירה את ישוע, יחסי האמון והחיבה שקשרו אותה לרבה חוזרים באופן טבעי למקומם.
האדון מפקיד בידיה אז שליחות מיוחדת: להודיע לתלמידים שהוא עולה אל אביו ואביהם, אל אלוהיו ואלוהיהם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.17). כך נעשית מרים המגדלית השליחה הראשונה של התחייה: ״מרים המגדלית הלכה והודיעה לתלמידים שראתה את האדון״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.18).
גם מרקוס מסכם שליחות זו בהזכירו שישוע הופיע תחילה למרים המגדלית (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.9-10).
8- עדותה של אישה בהקשר של המאה הראשונה
לשליחות זו חשיבות מיוחדת בהקשר היהדות של המאה הראשונה, שבה עדותן של נשים לא נשאה בדרך כלל אותו ערך משפטי כמו עדותם של גברים.
לפיכך ראוי לציון שאלוהים בחר דווקא באישה כדי שתהיה המבשרת הראשונה של התחייה. בחירה זו מראה שאמות המידה האלוהיות שונות לא פעם מאלה של בני האדם (1 שְׁמוּאֵל 16.7) ומזכירה את דברי פאולוס: ״את הדברים החלשים של העולם בחר אלוהים כדי לבייש את החזקים״ (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 1.27-29).
9- זיכרון אישי שנשמר בקפידה
הדיוק המופלא של הפרטים שיוחנן מוסר מלמד שהם נובעים, במישרין או בעקיפין, מעדותה של מרים עצמה.
אכן, נראה שאף עד אנושי אחר לא נכח בשיחה הפרטית הזאת בין מי שקם לתחייה לבין תלמידתו. המילים שהוחלפו, הרגשות שהובעו והתקדמות הסיפור נושאים את סימני הזיכרון האישי שנשמר בקפידה ועבר מפה לאוזן בקרב הכנסייה הקדומה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.1-4).
אף שאי אפשר להוכיח זאת בוודאות, אין זה מן הנמנע שיוחנן שמר במכוון על עדות זו כדי לכבד את זכרה של האישה הנאמנה הזאת.
10- מופת של נאמנות ושל התמדה
הניגוד לשליחים בולט במיוחד. בעוד הם נשארים נעולים מחשש מ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.19) ומקבלים בחוסר אמון את ההכרזות הראשונות על התחייה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.11), מרים המגדלית מגלה נאמנות מופלאה.
התמדתה מביאה אותה להישאר ליד הקבר בעוד פטרוס ויוחנן כבר הלכו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.10-11). בבדידות זו ובחוסר ההבנה הזה היא זוכה בזכות הייחודית להיות העדה הראשונה של המשיח שקם לתחייה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.14-18).
כך מרים המגדלית מתגלה לא רק כעדה הראשונה של התחייה, אלא גם כאחת הדמויות החביבות ביותר בסיפורי חג הפסחא. דוגמתה ממחישה את נאמנותה של תלמידה שבאה לחפש מת, ולבסוף פגשה את אדונה החי.