דברי ישוע למרים המגדלית: “, כי עוד לא עליתי אל אבי” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.17), נראים במבט ראשון קשים ליישוב עם ההבטחה שניתנה לשודד שנצלב לצדו: “אמן אני אומר לך, היום תהיה עמי בגן עדן” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.43). הוצעו כמה הסברים כדי ליישב בין שתי ההצהרות הללו.
התצפית הראשונה היא שהביטויים שבהם נעשה שימוש אינם זהים. אצל לוקס ישוע מדבר על “גן עדן”, ואילו אצל יוחנן הוא מזכיר את עלייתו אל האב. והנה, הברית החדשה אינה מציגה בהכרח את שתי המציאויות הללו כנרדפות לחלוטין. פאולוס עצמו מעיד שנחטף “עד לרקיע השלישי”, ואחר כך מוסיף שנחטף “אל גן העדן” (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 12.2-4). גם ההתגלות מקשרת את גן העדן אל נוכחות האלוהים (חזוֹן יוֹחָנָן 2.7), מבלי לפרט אם מציאות זו כבר משמעה את התגשמותה הסופית של המלכות.
קושי שני טמון בפיסוק של לוקס 23.43. מכיוון שבכתבי היד היווניים הקדומים אין סימני פיסוק, הציעו כמה לקרוא: “אני אומר לך היום: תהיה עמי בגן עדן”. קריאה זו, שמצדדים בה בעיקר כמה מחברים התומכים בתורת שנת המתים, דוחה את התגשמות ההבטחה לעת התחייה העתידית. היא מאפשרת למנוע כל סתירה עם יוחנן 20.17. עם זאת, רוב המפרשים סבורים שהנוסח הטבעי ביותר נותר זה שאומצו בו רוב התרגומים המודרניים: “היום תהיה עמי בגן עדן”.
אם משמרים את הפיסוק המסורתי הזה, כמה שיקולים מאפשרים בכל זאת ליישב את הקושי. אכן, יוחנן 20.17 אינו אומר שישוע עדיין לא הלך אל גן העדן, אלא שעדיין לא עלה אל האב. הביטוי “לעלות” מתייחס כנראה לעלייתו המפוארת והסופית של המשיח אל האב (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.9-11), אירוע שיתרחש רק ארבעים יום לאחר התחייה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.3). כך ייתכן שישוע היה עם השודד בגן עדן מבלי שהשלים עדיין את עלייתו הסופית.
ההבחנה הזאת בין התחייה לעלייה מופיעה גם בדברים שנאמרו למרים. ישוע אינו אומר: “עוד לא הלכתי אל האב”, אלא: “עוד לא עליתי אל אבי” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.17). הפועל שנבחר רומז להתרוממות מפוארת וקבועה ולא לעצם הימצאות אצל אלוהים.
נראה שקטעים אחרים מצביעים באותו כיוון. לפני מותו הכריז ישוע שישוב אל האב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.28). לאחר תחייתו הוא נשאר עוד ארבעים יום עם תלמידיו לפני עלייתו הגלויה (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.3). לבסוף, מחבר האיגרת אל העברים מציג את המשיח המכובד כמי שנכנס אל המקדש השמימי לאחר שהשלים את קורבנו (אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 9.11-12; אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 9.24).
גישה אחרת סבורה שישוע והשודד שיתפו, מרגע מותם, מצב מבורך בנוכחות האלוהים, מבלי שהדבר יתאים עדיין להתגשמות הסופית של המלכות או לעלייתו המפוארת של המשיח. הבנה זו מתיישבת עם הקטעים שבהם פאולוס מביע את רצונו “לצאת מן העולם ולהיות עם המשיח” (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 1.23) או מעיד שעזיבת הגוף הזה פירושה “לשכון אצל האדון” (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.8).
לבסוף, יש מפרשים, התומכים בשנת המתים חסרת ההכרה, הסבורים שיש להבין את שתי ההצהרות לאור התחייה העתידית. הם מדגישים שהתקווה העיקרית של הברית החדשה נותרת תחיית המתים ושובו של המשיח (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 5.28-29; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.20-23; 1 סלוניס 4.13-17). מנקודת מבט זו ההבטחה שניתנה לשודד ודאית, אך התגשמותה בפועל תתרחש ביום התחייה.
כך, יהא הפתרון שיאומץ אשר יהא, שתי ההצהרות הללו אינן בהכרח סותרות זו את זו. הן מעידות יותר על הקושי של מחברי המקרא לתאר מציאויות החורגות מן החוויה האנושית. לעומת זאת הן מתכנסות בנקודה מהותית אחת: המוות לא אמר את המילה האחרונה. הודות לניצחון המשיח, תקוות המאמינים נשארת מבוססת על הקשר עם אדונם ועל הוודאות של התחייה העתידית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.25-26; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.54-57).