_20 החזרה אל פונטיוס פילטוס מתרחשת בסביבות השעה 8. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.6-19; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.15-30; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.13-25; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.39-40; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.1-16.
_21 ההמון, שהתאסף לפני ארמונו של פונטיוס פילטוס, דורש את הצליבה. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.22 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.11-15 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.23 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.15.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
כעת יוצא פילטוס שוב כדי להצהיר בפומבי שאינו מוצא בישוע כל עילה להרשעה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.4). בהציגו אותו בפני ההמון לאחר ההלקאה, עטור כתר קוצים ולבוש גלימת לעג, נראה שהוא מקווה לעורר רחמים ולמנוע סוף חמור יותר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.5). ואולם ניסיון זה נכשל: הכוהנים הגדולים ותומכיהם דורשים בהתמדה את הצליבה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.6).
פילטוס חוזר ומצהיר אז שאין אשמה, אך הרשויות הדתיות מפנות לתורתן, שלפיה ישוע חייב למות משום שעשה את עצמו בן האלוהים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.7). קביעה זו מטרידה את פילטוס עוד יותר, והוא מבקש להבין את מוצאו וזהותו של ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.8-9). נוכח שתיקתו של ישוע מזכיר פילטוס את סמכותו, אך מקבל בתמורה דבר המעמיד את הכוח הזה בפרופורציה:
מכאן ואילך מכפיל פילטוס את מאמציו לשחרר את ישוע, אך המנהיגים הדתיים מגבירים את הלחץ בהעלותם טיעון פוליטי: שחרורו של ישוע יהיה כהתנגדות לקיסר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.12). סחיטה זו מציבה את פילטוס במצב עדין, שבו נאמנותו לאימפריה מועמדת בספק.
לבסוף נכנע פילטוס ללחץ ומציג את ישוע בהכריזו: ״הנה מלככם״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.14). התגובה מיידית: ״הסר אותו, הסר אותו, צלב אותו!״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.15). בשאלו: ״האצלוב את מלככם?״, מדגיש פילטוס באירוניה את אחריותם של המנהיגים הדתיים, שהגיעו עד כדי כפירה בכל סמכות מלבד סמכותו של הקיסר. קטע זה מאיר אפוא את המתח בין אמת לכוח, ואת סופו של תהליך שבו הלחץ הפוליטי והדתי גובר על הצדק המוכר.