_24 כל חברי האלה יכולים עתה להשתתף בחגיגת הפסח המשפחתית, ברוח רגועה לאחר מה שהם רואים כניצחון מזהיר. אך האירועים לא יתפתחו כפי שדמיינו!
_25 מסביבות הצהריים ועד השעה 15:00 יש חושך על אזור ירושלים. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.45 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.33 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.44.
_26 המוות על הצלב מתרחש ביום שישי, 1 באפריל בשנת 33, בסביבות השעה 15:00, לפי הבשורות. הוא מתרחש לפני סוף הלילה יוצא הדופן הזה. שלושת הימים ושלושת הלילות מתחילים בלילה זה, כפי שדורש הלוח היהודי.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
כפי שהוא עושה לעתים קרובות בבשורתו, יוחנן מוסר כאן כמה פרטים שאינם מופיעים בסיפורי הבשורות הסינופטיות. עדותו מסייעת להבין טוב יותר את האירועים שבאים מיד לאחר מות המשיח ישוע, ומאירה פרטים מסוימים החיוניים להיקפה התאולוגי של הצליבה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.31-37).
הרשויות הדתיות היהודיות מבקשות שהגופות לא יישארו חשופות על הצלבים לאחר שקיעת החמה. החג המתחיל באותו ערב הוא אכן בעל אופי יוצא דופן. יוחנן מבהיר כי ה המתחילה היא "יום גדול", כלומר החופפת לתקופת הפסח (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.31). דאגה זו משתלבת גם בשמירת הוראות תורת משה, שאסרו להשאיר גופה תלויה במשך הלילה (דְּבָרִים 21.22-23). מתוך רצון להימנע מכל טומאה פולחנית, מבקשות אפוא הרשויות מפילטוס שהנידונים יומתו במהירות ויורדו לפני תחילת החג.
כדי להחיש את מותם, החיילים ה נוהגים בשבירת הרגליים (crurifragium), שיטה שבה שוברים את רגלי הצלובים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.32). משנשללה מהם כל נקודת משען להרים את גופם ולנשום כראוי, היו הנידונים מוטלים במהירות מחנק. פעולה זו מבוצעת בשני הפושעים שנצלבו לצד ישוע.
ואולם כאשר החיילים מגיעים אל ישוע, הם מגלים שכבר מת (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.33). פרט זה משמעותי במיוחד. חרף העינויים שעבר, הרשויות הרומיות אינן רואות צורך לשבור את רגליו, הוכחה שהן רואות את מותו כודאי. כדי לקבל אישור סופי, אחד החיילים דוקר בכל זאת את צדו בחנית. יוחנן מספר אז שיצאו ממנו מיד "דם ומים" (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.34).
מאז המאות הראשונות עורר תופעה זו הרהורים רבים. מבלי להיכנס לשיקולים רפואיים מורכבים, די לציין שיוחנן רואה בה קודם כול עובדה ממשית שהיה לה עד ישיר. מטרתו אינה להסביר את האירוע באופן מדעי, אלא להעיד באופן חד-משמעי על ממשותו של מות ישוע. מי שיוכרז כקם לתחייה כמה ימים לאחר מכן מת באמת על הצלב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.35).
מעט מאוחר יותר, כאשר יוסף איש הרמתיים יבקש רשות לקחת את גופת ישוע כדי להניחה בקבר, ישלח הנציב הרומי קצין קרוב ונאמן כדי לוודא את המוות.
יוחנן מייחס חשיבות מיוחדת לאירועים אלה משום שהוא מכיר בהם את התגשמות הכתובים בדיוק. הוא מדגיש תחילה שאף עצם מעצמות המשיח לא נשברה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.36). הערה זו מזכירה ישירות את ההוראות בדבר שה הפסח, שאסור היה לשבור בו עצם (שְׁמֹות 12.46 ; בְּמִדְבַּר 9.12). גם השליח פאולוס יפתח הקבלה זו בהציגו את המשיח כפסחנו הזבוח (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 5.7). כך, עד לפרטי הוצאתו להורג, ישוע מגשים את סמליותו של שה הפסח שנקבעה כמה מאות שנים קודם לכן.
יוחנן יוצר גם קשר עם נבואת זכריה: "והביטו אליו את אשר דקרו" (זְכַרְיָה 12.10 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.37). דקירת החנית של החייל הרומי מקבלת אז ממד נבואי בלתי צפוי. מעשה זה, שנעשה ללא כוונה דתית מיוחדת, תורם בכל זאת להגשמת התכנית האלוהית שנבאו עליה הכתובים.
מתוך מודעות לחשיבות העובדות הללו, יוחנן קוטע לרגע את סיפורו כדי להדגיש את ערך עדותו. כשהוא נוכח למרגלות הצלב עם כמה נשים נאמנות (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.25-27), הוא מצהיר שראה בעצמו את האירועים האלה ומתעקש על אמיתותם: "והראה העיד, ועדותו אמת" (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.35). הצהרה חגיגית זו מראה עד כמה נחרטה סצנה זו בזיכרונו.
בניגוד למתי, מרקוס ולוקס, יוחנן אינו חוזר לחושך שכיסה את הארץ במשך כמה שעות (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.45 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.33 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.44-45). מטרתו אינה לחזור על מידע שהיה כבר ידוע לקהילות הנוצריות הראשונות, אלא להשלים את הסיפורים הקיימים בפרטים שהיה להם עד ישיר.
לפי השחזור שלנו, ישוע מוסר את רוחו בסוף תקופת החושך העל-טבעי הזו, כנראה ברגעים שקדמו מיד לשובו של האור. כשהחושך מתפוגג בהדרגה, העדים מגלים את ממשותה של הטרגדיה שזה עתה התרחשה: המשיח ישוע מת. מי שהכריז כמה פעמים על ייסוריו, מותו ותחייתו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.21 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 8.31 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 9.22) סיים זה עתה את המלאכה שלשמה בא לעולם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 17.4 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.30).
השקט מחליף עתה את צעקות הצליבה. בעוד הרשויות ממהרות להסיר את הגופות לפני תחילת ה הגדולה, האירועים כבר נערכים לקבורת המשיח ולהתגלויות יוצאות הדופן שיבואו אחר תחייתו.