_24 כל חברי האלה יכולים עתה להשתתף בחגיגת הפסח המשפחתית, ברוח רגועה לאחר מה שהם רואים כניצחון מזהיר. אך האירועים לא יתפתחו כפי שדמיינו!
_25 מסביבות הצהריים ועד השעה 15:00 יש חושך על אזור ירושלים. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.45 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.33 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.44.
_26 המוות על הצלב מתרחש ביום שישי, 1 באפריל בשנת 33, בסביבות השעה 15:00, לפי הבשורות. הוא מתרחש לפני סוף הלילה יוצא הדופן הזה. שלושת הימים ושלושת הלילות מתחילים בלילה זה, כפי שדורש הלוח היהודי.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
סיפוריהם של מתי ושל מרקוס קרובים מאוד ומוסרים בעיקרם את אותם אירועים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.45-50; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.33-37). הם מציינים בפרט שישוע מסכים לבסוף לשתות את החומץ שהוגש לו, אף שקודם לכן סירב למשקה המעורב במור שנועד להקל את הסבל (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.34; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.23). יוחנן, עד ראייה לתמונה זו, מאשר אף הוא פרט זה בסיפורו שלו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.28-30).
לוקס מוסר עדות התואמת בדרך כלל, תוך הדגשת פרטים מסוימים. הוא מצטט דברים נוספים שאמר ישוע ברגע מותו: ”אבי, בידיך אפקיד את רוחי“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.46). הוא מדגיש גם את תגובתו של הרומי, אשר נסער מן האירועים ומכיר בחפותו של הצלוב: ”אכן איש צדיק היה האיש הזה“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.47). לבסוף מוסיף לוקס שכמה מן הצופים עוזבים את המקום כשהם מכים על חזם, אות לחרטה, לפחד או לתשובה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.48).
כפי שקורה לא פעם, יוחנן הוא שמוסיף מידע משלים שהבשרים האחרים שתקו עליו. סיפורו מאפשר להבין טוב יותר את האירועים שבאו מיד אחרי מותו של המשיח ישוע.
הרשויות הדתיות היהודיות מקפידות אכן שהגופות לא יישארו תלויות על הצלבים לאחר שקיעת החמה. החג המתחיל באותו ערב הוא חגיגי במיוחד, שכן ה שאחרי הפסח נקרא ”יום גדול“ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.31). בהתאם להוראות התורה (דְּבָרִים 21.22-23), הן מבקשות אפוא מפילטוס שהנידונים יומתו במהירות ושגופותיהם יורדו לפני תחילת החג.
כדי להחיש את מותם שוברים החיילים ה את רגלי שני השודדים שנצלבו עם ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.32). נוהג זה מנע מהנידונים להישען כדי לנשום וגרם במהירות לחנק.
ואולם כשהם מגיעים אל ישוע, הם מגלים בהפתעה שהוא כבר מת (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.33). לכן אין צורך לשבור את רגליו. כדי להיות בטוחים במותו, אחד החיילים דוקר בכל זאת את צידו בחנית, ומיד יוצאים דם ומים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.34).
יוחנן מייחס חשיבות מיוחדת לפרט זה, כי הוא רואה בו התגשמות של כמה נבואות. מצד אחד, אף עצם של המשיח אינה נשברת, בהתאם להוראות הנוגעות לשה הפסח (שְׁמֹות 12.46; בְּמִדְבַּר 9.12). מצד שני, דקירת החנית מזכירה את נבואת זכריה: ”והביטו אלי את אשר דקרו“ (זְכַרְיָה 12.10; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.37).
יוחנן מדגיש, אגב, את ערך עדותו. הוא היה נוכח למרגלות הצלב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.25-27), מוסר את מה שראה בעצמו ומאשר את אמיתות סיפורו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.35). תמונה דרמטית זו תישאר חרוטה בזיכרונו עד סוף חייו.
בניגוד לבשרים האחרים, הוא אינו חוזר אל החושך שכיסה את הארץ במשך שעות רבות. מטרתו במקום אחר: הוא מבקש להשלים את הסיפורים המוכרים כבר, בהוסיפו פרטים שלדעתו חיוניים להבנת האירועים.
לפי השערתנו, ישוע נותן את רוחו במהלך החושך העל־טבעי הזה או מיד בסיומו. לעדים הנוכחים יש אז מעט סימנים חזותיים כדי לקבוע מה שאירע זה עתה, שכן הארץ עדיין שקועה בחושך (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.45; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.33; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.44-45).
כשהאור שב ומופיע בהדרגה, המתבוננים אינם יכולים אלא לקבוע את המציאות: המשיח ישוע מת. מי שהכריז על מותו שלו ועל תחייתו השלים זה עתה את קורבנו. השקט בא אחרי הזעקות, והאירועים שיובילו לקבורתו מתחילים.