_23 אם כן, העלאתו על הצלב מתרחשת בסביבות השעה 9 לפי הכתוב במרקוס. אי-הדיוק במדידה מאפשר להוסיף את זמן ההליכה עד להר גולגותא. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.20-41 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.31-56 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26-49 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.17-30.
_24 כל חברי האלה יכולים עתה להשתתף בחגיגת הפסח המשפחתית, ברוח רגועה לאחר מה שהם רואים כניצחון מזהיר. אך האירועים לא יתפתחו כפי שדמיינו!
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
למרגלות הצלב מציגה הבשורה על פי יוחנן תמונה פשוטה ומרגשת מאוד כאחת (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.25-27). בעוד שכל התלמידים ברחו בעת המעצר (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.56), יוחנן מופיע כאן נוכח. נוכחות זו מרשימה: הוא התלמיד היחיד המוזכר במפורש בשעת הצליבה. ללא ספק לקח סיכון ממשי, אף שקרבתו לכהן הגדול (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.15) אולי העניקה לו מידה של הגנה.
סביב הצלב עומדות כמה נשים: מרים אם ישוע, אחותה, מרים אשת , ומרים המגדלית (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.25). בניגוד לבשורות האחרות המזכירות נוכחות ”מרחוק“ (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.55-56; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.40-41; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.49), יוחנן מדגיש את קרבתן. הדבר מבליט הן את אומץ ליבן הן את נאמנותן עד הסוף.
בהקשר זה של סבל קיצוני אומר ישוע דברים מפתיעים. כשהוא רואה את אמו ואת התלמיד שאהב, הוא אומר: ”אשה, הנה בנך“, ואחר כך ליוחנן: ”הנה אמך“ (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.26-27). דברים אלה אינם רק ביטוי של רגש; יש להם משמעות מעשית וסמלית כאחת.
במישור האנושי מפקיד ישוע את אמו בידי יוחנן. כך הוא מגלה דאגה מופלאה של בן, אפילו בלב הייסורים. הדבר מראה שהוא אינו פונה עורף לאחריות הארצית. העובדה שאינו מפקיד את מרים בידי אחיו (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 7.5) מרמזת שהם עדיין לא האמינו בו באותה עת.
אך לתמונה זו יש גם ממד רוחני. בהפקידו את מרים בידי יוחנן יוצר ישוע קשר חדש, שאינו מושתת על דם אלא על אמונה. יוחנן הופך במידה מסוימת לנציג התלמידים, ומרים לדמות של קהילת המאמינים. מחווה זו ממחישה את לידתה של משפחה חדשה, משפחת התלמידים המאוחדים סביב המשיח (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 3.35).
הכתוב מדגיש ש”מן השעה ההיא לקחה התלמיד אל ביתו“ (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.27). ציות מיידי זה מבליט את נאמנותו של יוחנן ונותן לדברים אלה היבט מעשי: הם אינם סמליים בלבד, הם מטילים אחריות ממשית.
גם נוכחותם של עדים חשובה. הנשים, ויוחנן עצמו, הם מקורות ישירים של עדות זו. הדבר מחזק את אמינות הסיפור. דמויות אחרות כגון יוסף איש הרמתיים וניקודמוס יופיעו בהמשך (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.38-39), ומראות שאפילו בין אנשי השורה היו כאלה שהמאורעות הללו הטביעו בהם חותם עמוק.
לבסוף, קטע זה מגלה ניגוד בולט: בעוד ישוע סובל את ההשפלה ואת ייסורי הצלב, הוא ממשיך לפעול בסמכות וברחמים. הוא אינו מסתפק בסבל; הוא מארגן, מפקיד, יוצר קשר. גם במוות הוא נשאר זה שמקבץ.
עולה רעיון חזק: בלב הסבל הקיצוני ביותר ישוע אינו חדל לאהוב ולדאוג. כך נעשה הצלב לא רק מקום של קורבן, אלא גם מקום שבו נולד קשר חדש בין השייכים לו.