_23 אם כן, העלאתו על הצלב מתרחשת בסביבות השעה 9 לפי הכתוב במרקוס. אי-הדיוק במדידה מאפשר להוסיף את זמן ההליכה עד להר גולגותא. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.20-41 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.31-56 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26-49 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.17-30.
_24 כל חברי האלה יכולים עתה להשתתף בחגיגת הפסח המשפחתית, ברוח רגועה לאחר מה שהם רואים כניצחון מזהיר. אך האירועים לא יתפתחו כפי שדמיינו!
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
האוונגליונים האחרים אכן מזכירים את נוכחותם של שני פושעים שנצלבו עם ישוע (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.38 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.27) ואף מציינים שהם משתתפים בחרפות (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.44 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.32). אך רק לוקס מספר על התפתחות המעמד ומאיר שיחה מרגשת (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.39-43).
בלב מחזה של אלימות קיצונית – גופים חשופים, סבל בפומבי, לעג – לוקס מציג דברים בלתי צפויים. אחד הפושעים ממשיך להתל:
למעשה, הוא חוזר על הלעג ששמע סביבו. בקשתו אינה אמונה אלא התגרות: הוא מצפה למשיח שיוכיח את כוחו בכך שיימלט מן הצלב.
הפושע האחר נוקט עמדה שונה לחלוטין. הוא נוזף בחברו: „האין אתה ירא אלוהים…?” (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.40). תחילה הוא מכיר באשמתו שלו: „לנו זה צדק” (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.41). אחר כך הוא מעיד על חפותו של ישוע: „זה לא עשה דבר רע” (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.41). בכמה מילים הוא מביע תשובה אמיתית: הכרה בחטאו, יראת אלוהים והבחנה באישיותו של ישוע.
בקשתו ראויה לציון בפשטותה:
הוא אינו מבקש להיחלץ מן הצלב, אלא להתקבל במלכות הבאה. הדבר מראה שהוא מכיר בישוע מלך, חרף חולשתו לכאורה. אמונתו מתגלה דווקא במקום שבו הכול נראה כסותר את המלכות הזו.
תשובתו של ישוע מיידית וחגיגית:
אפילו בלב הסבל ישוע מדבר בסמכות. הוא אינו מפנה לעתיד רחוק: הישועה מוכרזת „היום”. המונח „גן עדן” מעורר את הקשר עם אלוהים, הבטחה לחיים מעבר למוות.
קטע זה מגלה ניגוד מרשים: שני אנשים, הנתונים באותו מצב, מגיבים באופן הפוך, וגורלם נפרד. האחד נשאר בסירובו, השני נפתח לחסד. כך הופך הצלב למקום שבו נחשפים הלבבות.
לוקס מאיר גם היבט מרכזי: ישוע מושיע דווקא כשנדמה שאינו מסוגל להושיע את עצמו. הלועגים דורשים הוכחת כוח גלויה; ישוע מגלה סמכות רוחנית בכך שהוא מציע ישועה. דווקא בהישארו על הצלב הוא ממלא את שליחותו.
לבסוף, שיחה זו מדגישה שהישועה אינה תלויה לא בעבר ולא במעשים, אלא באמון המושם בישוע. האיש הזה, בסוף חייו, ללא אפשרות לתיקון, מקבל בכל זאת הבטחה מלאה ומיידית.