המתת חסד

ראוי לבחון מה אומר המקרא על המוות הגופני, שכן נוצרים רבים רואים בו את דבר אלוהים. ניתוח ראשוני בנושא המוות כבר הוצע בנספח ANN110 : המוות על פי הוראות המקרא.

לפי ניתוחנו, השאלה המרכזית נותרת זו של האירועים שלאחר המוות, נושא השנוי במחלוקת רבה. בלימוד זה נסתמך על המקרא כעל מקור עיקרי, ונציג במפורש את דבריו על קיומה של צורת חיים כלשהי לאחר המוות.

על פי הוראות המקרא, האדם מכין את עתידו בחיים שלאחר המוות באמצעות בחירותיו עלי אדמות. הביטויים ״מלכות אלוהים״ או ״מלכות השמים״, השכיחים בבשורה על פי מתי, משמשים את ישוע המשיח כדי לתאר את הפרספקטיבה הרוחנית הזאת. כך, ההחלטות שהתקבלו במהלך החיים משפיעות על אחרית נצחית — הצג את ההגדרה של INF038 של כל אדם.

על פי הוראותיו של ישוע המשיח, נראה שאחרית נצחית — הצג את ההגדרה של INF038 של אדם נקבעת ברגע מותו. עם זאת, עד הדקה האחרונה של החיים עלי אדמות נותרת האפשרות לשנות את הגורל הזה.

הבשורות מספרות על אדם שנידון לצליבה לצדו של ישוע המשיח. מבין שני השודדים, אחד פונה אל ישוע המשיח בלב מתחרט. אז הוא שומע את המילה המלאה הבטחה, המסופרת בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.43: ״אמן אני אומר לך, היום תהיה עמי בגן עדן.״ השני, לעומת זאת, נשאר סגור לקריאה לישועה. הוא דוחה את הצעת החסד של ישוע המשיח, ובסירוב זה הוא שולל מעצמו את הכניסה למלכות אלוהים.

בפרספקטיבה זו, שבה קיימת האפשרות להיוושע ברגע האחרון, המוות מקבל חשיבות רבה. אין מדובר רק בהיעלמות גופנית. הרי לגבי מי שכבר נושע, המצב אינו משתנה. אולם לשלול ממי שעדיין לא נושע את ההזדמנות האחרונה הזאת פירושו אחריות משמעותית, שעלולות להיות לה השלכות חמורות.

דמיינו לרגע שאנשים, מתוך חמלה ובלי יכולת לשאת את מראהו של האיש הזה המסומר על צלבו, היו מציעים לו מוצא מהיר וללא כאב כדי לקצר את ייסוריו. הוא היה אבוד לנצח!

כל עוד החיים נמשכים, יש אפשרות של תקווה, לא בהכרח כדי להמשיך את הקיום עלי אדמות, אלא כדי לשנות את הנצח של האדם. השודד הזה, בכמה רגעים של צלילות ושל אמונה, עבר מגזר דין להבטחת גן עדן.

היבט זה של הבעיה הוא בעל חשיבות מיוחדת. המחוקק מביא בחשבון את המוות הגופני ומבקש להפחית את סבלם של חולים בסוף חייהם, אך מתעלם מגורם יסודי: מושג הנצח.

צרפת עברה נקודת מפנה היסטורית בכל הנוגע לסוף החיים עם אישורו במאי 2025 של חוק חדש בעניין סיוע למות, המכשיר בתנאים מסוימים את ההתאבדות בסיוע ואת המתת החסד.

מה קובע החוק החדש

החוק נשען על שני חלקים:

חיזוק הטיפול הפליאטיבי: הקמת בתי ליווי, יחידות ילדים, צוותים ניידים, ותוכנית לעשר שנים בהיקף של 2.7 מיליארד אירו.

הכשרת הסיוע למות: החולה רשאי לבקש סיוע פעיל למות, בכפוף לקריטריונים מחמירים.

תנאים לקבלת סיוע למות

החולה חייב להיות בגיר ותושב קבע בצרפת, לסבול ממחלה קשה ובלתי ניתנת לריפוי עם פרוגנוזה מסכנת חיים, לסבול סבל מתמשך ובלתי נסבל חרף הטיפולים, ולהיות מסוגל להביע הסכמה חופשית ומושכלת.

הליך רפואי

הבקשה נבחנת על ידי שלושה רופאים, נקבעת תקופת התלבטות, החולה רשאי לחזור בו בכל עת, ניתן לבצע את הפעולה בבית, בבית חולים או במקום מתאים, והחולה חייב ליטול בעצמו את החומר הקטלני, אלא אם אינו מסוגל לכך פיזית.

סעיף מצפון

רופאים רשאים לסרב להשתתף, אך עליהם להפנות את החולה לעמית. כל הפרעה בלתי מוצדקת עלולה להיענש.

הנוסח הזה, שאושר על ידי האספה הלאומית, עדיין צריך להיבחן בסנאט. אם יאושר, יהיה זה אחד המהלכים החברתיים הבולטים ביותר מאז ״נישואין לכולם״ בשנת 2013.

סוגיית המתת החסד אינה נדונה במפורש בכתבי הקודש. אולם לעיתים היא מושווית למושגי התאבדות או הריגה. לימוד זה נועד לנתח את המידע המצוי במקרא בנושא.

הנה אפוא הרהור מקראי בשלושה חלקים על נושאים רגישים: המתת חסד, התאבדות ורצח. כל אחד מהם מעלה שאלות עמוקות על החיים, על הסבל ועל אחריות האדם.

המתת חסד: חמלה או עבירה?

המקרא אינו מדבר במפורש על המתת חסד, אך הוא קובע שאלוהים הוא אדון החיים והמוות:

״לא תרצח״ — שְׁמֹות 20.13

״אשר בידו נפש כל חי״ — אִיּוֹב 12.10

״אל תהי סכל, למה תמות בלא עתך?״ — קֹהֶלֶת 7.17

אף שהמוות עשוי להיות קרוב, גרימת סוף החיים במכוון אינה נחשבת בדרך כלל מתיישבת עם הוראת הדת. עם זאת, כתבי הקודש אינם מצדדים בטיפול מופרז: אין חובה להאריך סבל שלא לצורך, והפסקת התמיכה המלאכותית אינה מהווה המתת חסד, אלא מאפשרת פשוט את התהליך הטבעי של סוף החיים.

מסקנה: החיים קדושים, גם בסבל. אך החמלה אינה מצדיקה את המעשה של גרימת מוות.

ההתאבדות: ייאוש אנושי, תקווה אלוהית

המקרא מזכיר כמה התאבדויות (שאול, אחיתופל, יהודה), אך לא תמיד הוא מגנה אותן במפורש. עם זאת, הוא מדגיש את ערך החיים:

״הלא תדעו כי גופכם הוא היכל רוח הקודש?״ — אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 6.19-20

״תהיה תחיית המתים לצדיקים ולרשעים״ — מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 24.15

ההתאבדות נתפסת כטעות חמורה, אך לא כחטא בלתי נסלח. אלוהים מבין את מצוקות הנפש ומציע נחמה ותקווה לתחייה.

מסקנה: ההתאבדות היא טרגדיה, אך חסד אלוהי עדיין יכול להגיע אל מי ששקעו בייאוש.

כמה דמויות מקראיות שמו קץ לחייהן, לעיתים קרובות בנסיבות של ייאוש או של כבוד:

יהודה איש קריות: לאחר שבגד בישוע, הוא תולה את עצמו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.5).

שאול ונושא כליו: מתאבדים לאחר תבוסה צבאית (1 שְׁמוּאֵל 31.4-6; 1 דִּבְרֵי הַיָּמִים 10.4-5).

אחיתופל: תולה את עצמו לאחר שעצתו לא התקבלה (2 שְׁמוּאֵל 17.23).

זמרי: שם קץ לחייו בהצתת הארמון (1 מְלָכִים 16.18).

שמשון: מת בהרסו את בית הפלשתים, מעשה הנתפס כמעשה קורבן (שֹׁפְטִים 16.26-30).

המקרא אינו מגנה במפורש את ההתאבדות בסיפורים אלה, אך הוא מעריך אמונה, תשובה ובטחון באלוהים ברגעי מצוקה. ההתאבדות מוצגת לעיתים קרובות כמעשה של ייאוש, של אובדן אמונה או של הקרבה, אך לעולם לא כדרך מומלצת.

הרצח: העבירה העליונה

הרצח נידון בבירור ובתקיפות בכל המקרא:

״לא תרצח״ — שְׁמֹות 20.13

״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״ — בְּרֵאשִׁית 9.6

״כל השונא את אחיו רוצח הוא״ — הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְיוֹחָנָן הַשָּׁלִיחַ 3.15

אפילו השנאה מושווית לרצח בברית החדשה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 5.21-22). אלימות, אפילו חוקית או חברתית, נתפסת כפגיעה באלוהים.

מסקנה: הרצח הוא הפרה ישירה של רצון אלוהים. הוא הורס לא רק חיים, אלא גם את צלם אלוהים באדם.

האם ניתן להשוות את המתת החסד להתאבדות או לרצח על פי המקרא?

המקרא אינו עוסק ישירות במתת החסד המודרנית, אך הוא מציע עקרונות ברורים על ערך החיים, על ריבונות אלוהים ועל כיבוד גוף האדם. כדי לענות על השאלה: האם ניתן להשוות את המתת החסד להתאבדות או לרצח על פי המקרא? הנה ניתוח המבוסס על כתבי הקודש ועל פרשנויות נוצריות.

המתת חסד: בין התאבדות לרצח?

המתת חסד מוגדרת לעיתים קרובות כהתאבדות בסיוע או כמוות שגורם אדם אחר, ולכן היא ניצבת בצומת של שני המושגים.

ניתן להשוות להתאבדות?

כן, אם האדם מבקש או גורם למותו שלו, אפילו בסיוע רפואי.

המקרא מלמד ש״האדם אינו אדון לחייו ולא למותו״ (קֹהֶלֶת 8.8).

ההתאבדות נתפסת כמעשה של ייאוש או של מרד, רצח כלפי עצמו.

ניתן להשוות לרצח?

כן, אם אדם אחר גורם למוות, אפילו בהסכמה.

״לא תרצח״ — שְׁמֹות 20.13

״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ״ — בְּרֵאשִׁית 9.6

לפי כמה תיאולוגים, המתת חסד היא עבירה מוסרית, משום שהיא מפרה את עיקרון קדושת חיי האדם, שרק אלוהים יכול לתת או לקחת בחזרה.

הבחנה: חמלה וסבל

חשוב לציין שהמקרא אינו דורש טיפול מופרז. הפסקת טיפול שרק מאריך את הסבל אינה נחשבת לרצח, אלא ללוויה אל מוות טבעי.

סיכום

בפרספקטיבה המקראית, מעשים מסוימים הקשורים לסוף החיים או לאלימות מפורשים על פי עקרונות תיאולוגיים ברורים:

המתת חסד מושווית לעיתים קרובות להתאבדות או לרצח, משום שהמקרא קובע שהאדם אינו אדון למותו שלו, כפי שמדגיש קֹהֶלֶת 8.8: ״אין שליט ביום המוות״.

ההתאבדות נחשבת צורה של רצח כלפי עצמו, בניגוד לציווי האלוהי: ״לא תרצח״ (שְׁמֹות 20.13). עיקרון זה חל על כל חיי אדם, כולל חייו שלו.

הרצח נתפס כעבירה חמורה, משום שהאדם נברא בצלם אלוהים, לפי בְּרֵאשִׁית 9.6: ״שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם״.

המקרא מעריך את החיים כמתנה קדושה, וכל פעולה שמטרתה לסיימם מרצון נתפסת כהפרה של הסדר האלוהי. עם זאת, הוא קורא גם לחמלה, להבנת הייאוש ולחסד, אפילו כלפי מי שביצעו מעשים כאלה.

התקדמות הרפואה מאפשרת כיום להחזיק באופן מלאכותי בחיים אנשים שאחרת היו מתים. הפסקת טיפולים אלה אינה נחשבת להמתת חסד, אלא לחזרה לתהליך הטבעי. בצרפת, חוק לאונטי משנת 2005 — הצג את ההגדרה של INF139, שחוזק על ידי חוק קלייס־לאונטי ב-2016, מסדיר פרקטיקה זו.

חוק לאונטי משנת 2005 — הצג את ההגדרה של INF139
חוק קלייס־לאונטי משנת 2016 — הצג את ההגדרה של INF140

ניתוח זה מראה שהמחוקק מרחיק לכת מדי בחוק החדש בעניין המתת חסד. נראה שהפרט מבקש להפעיל שליטה מוגברת על ההיבטים היסודיים של קיומו, בעיקר החיים והמוות. מנקודת מבט זו, עיקרון המתת החסד עשוי להיתפס כרצון לבטא אוטונומיה מוחלטת, אך גם להשתחרר מתפקידו של אלוהים בתחום זה.

כמו בחוקים בעניין נישואין לכולם או ה־PACS, אנו עדים לדחיקה מכוונת של כל התייחסות רוחנית. האדם מציב את עצמו במרכז, ומתיימר להחליט לבדו מה צודק או טוב, בלי התחשבות בנקודות ייחוס על־זמניות. הוא נוטל לעצמו את הכוח להגדיר מחדש את יסודות החיים והחברה, ומרחיק את אלוהים מן המשוואה.

יתר על כן, ראוי להכיר ביתרונות שמציעה ההתקדמות המדעית; בהקשר זה נראה שחוק לאונטי מתיישר יותר עם העקרונות המקראיים. השליח פאולוס הצהיר באִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 1.22: ״בהתיימרם להיות חכמים הפכו לכסילים.״ דברים אלה מהדהדים היום בעוצמה מיוחדת. אין מדובר כאן בשיגעון נפשי, אלא בשיגעון רוחני, זה הנולד מדחיית האמיתות האלוהיות. כשהאדם מתיימר להשתחרר מאלוהים, הוא שוקע בבלבול מוסרי ושכלי המרחיק אותו מן החוכמה האמיתית.

תלמידו של ישוע המשיח כיום צריך להשתחרר מחוקים אלה ולשמור כנקודת ייחוס את דבר אלוהים.

״תורת נצחי — הצג את ההגדרה של INF038 תמימה, משיבת נפש; עדות נצחי — הצג את ההגדרה של INF038 נאמנה, מחכימת פתי.״ תְהִלִּים 19.6.