מאמר זה בוחן את ההשקפות המקראיות על גורל המתים, ובהן שינה בלתי מודעת עד התחייה או תודעה ביניים. הוא מנתח טקסטים מרכזיים, תוך הדגשת התחייה והמשפט האלוהי הבא, וכן ההבחנה הנצחית בין הצדיקים לרשעים.
בהלוויות נוצריות לא נדיר לשמוע דברים כגון: "הוא אצל האדון", "הוא בגן עדן" או "הוא בשמים". ביטויים אלה, הנאמרים לא פעם מתוך חמלה, מבקשים לנחם את הקרובים בהציגם תמונה שלווה של גורל הנפטרים. ואולם מאחורי אמירות אלה מסתתרות לעיתים תפיסות שונות מאוד של מה שקורה באמת למתים.
יש המדמיינים שהנפטרים עדיין משגיחים על החיים או צופים בקרוביהם מן השמים. אחרים סבורים שהכניסה לגן עדן מיידית מרגע הנשימה האחרונה. לעומת זאת, כמה זרמים נוצריים מגינים על הרעיון של שינה בלתי מודעת של המתים עד התחייה הסופית.
Malgré ces divergences, un certain consensus existe dans le christianisme concernant le devenir final de l’être humain. La Bible enseigne que le corps retourne à la poussière tandis que l’esprit ou l’âme survit à la mort physique (בְּרֵאשִׁית 3.19 ; קֹהֶלֶת 12.7). Les Écritures annoncent également une résurrection future des morts ainsi qu’un jugement divin destiné à révéler définitivement la destinée éternelle de chacun (דָּנִיֵּאל 12.2 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 5.28-29 ; חזוֹן יוֹחָנָן 20.11-15).
Les principaux courants chrétiens reconnaissent aussi l’existence d’une destinée éternelle distincte pour les justes et pour les impies : le salut et la vie éternelle pour ceux qui auront placé leur foi en Dieu, et la condamnation pour ceux qui l’auront rejeté (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 25.46).
עם זאת, נותר חילוק דעות חשוב בנוגע למצב המתים בין המוות הגופני לתחייה הסופית. שתי תפיסות עיקריות עומדות זו מול זו בפרוטסטנטיות ובנצרות האוונגליסטית:
le sommeil inconscient des morts jusqu’à la résurrection (קֹהֶלֶת 9.5 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.11-14) ;
ou un état intermédiaire conscient dans la présence de Dieu ou dans un état de séparation (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.19-31 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.43 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 1.23 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.8).
הכנסייה הקתולית פיתחה גם את תורת המשרפה, המוצגת כמצב זמני של טיהור לפני הכניסה הסופית לנוכחות אלוהים. לא נעסוק כאן בתורה זו, מפני שהיא אינה נשענת, לפי ניתוחנו, על הוראה מפורשת של הכתובים. עם זאת, הוקדש לה לימוד מיוחד בנספח ANN115: המשרפה.
יש גם להכיר בכך שהטקסטים המקראיים מתארים תקופת ביניים זו באופן מועט יחסית. הדגש העיקרי של הכתובים הוא בראש ובראשונה על:
הניצחון הסופי על המוות;
תחיית הגופות;
המשפט;
et l’établissement définitif du Royaume de Dieu (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.50-57 ; חזוֹן יוֹחָנָן 21.1-5).
נעסוק גם בקטע המפורסם שבו המשיח ישוע אומר לשודד החוזר בתשובה:
ויאמר ישוע אליו אמן אמר אני לך כי היום תהיה עמדי בגן עדן׃
תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
טקסט זה, המובא לעיתים קרובות להגנה על תודעה מיידית לאחר המוות, נראה כעומד במתח עם קטעים מקראיים אחרים. לכן נציע ניתוח קפדני של פסוק זה תוך הצבתו בתוך מכלול העדות הכתובה.
לבסוף, לימוד זה ממשיך את עבודתנו הקודמת (ANN123), שהוקדשה לשאול, להאדס, לגיהינום ולגן עדן. מטרתנו היא לבחון את הנתונים המקראיים השונים כדי לנסות להשיב על השאלה המהותית הזאת:
מה קורה באמת לנפטרים בין המוות הגופני לתחייה?
א. התזה של השינה הבלתי מודעת
Cette position enseigne que les morts demeurent dans un sommeil inconscient jusqu’à la résurrection et au jugement final. Elle s’appuie sur les nombreux textes décrivant la mort comme un « sommeil » (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.11 ; דָּנִיֵּאל 12.2) et affirmant que les morts ne savent rien (קֹהֶלֶת 9.5). Selon cette compréhension, la récompense et le jugement n’interviennent qu’après la résurrection (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 5.28-29 ; חזוֹן יוֹחָנָן 20.12).
הנה הגנה מנומקת על עמדת שינת הנפש, כפי שהיא מוחזקת בעיקר על ידי האדוונטיסטים של היום השביעי, אנבפטיסטים מסוימים, והיסטורית על ידי מתקני דת כמרטין לותר (בחלק מכתביו).
התרשים המוגן
מוות ← שינה בלתי מודעת ← תחייה ← משפט ← גן עדן או גיהינום
לפי השקפה זו, במוות:
האדם חדל להתקיים באופן מודע.
אין לא שכר ולא עונש לפני התחייה.
רק התחייה משיבה את התודעה, ואחריה בא המשפט הקובע את הגורל הסופי.
פולוס משתוקק לתחייה (ללבוש גוף שמימי), לא למצב חסר גוף. מנקודת מבטו הסובייקטיבית של המת, התחייה היא מיידית — בשינה אין תחושת זמן.
Objection 4 : Moïse et Élie à la transfiguration (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 17.3)
תשובה :
אליהו מעולם לא מת — הוא נלקח חי (2 מְלָכִים 2.11).
משה הוא מקרה מיוחד: טקסט אחד מרמז על תחייה מוקדמת ("מיכאל [...] התווכח עם השטן ודן עמו על גופתו של משה" — אִגֶּרֶת יְהוּדָה 1.9).
הם אינם מייצגים את המצב הרגיל של המתים.
Objection 5 : Les âmes sous l'autel (חזוֹן יוֹחָנָן 6.9-10)
תשובה: ספר ההתגלות הוא ספר סמלי.
Le sang d'Abel « crie » aussi vers Dieu (בְּרֵאשִׁית 4.10) — cela ne signifie pas qu'Abel est conscient.
הנפשות "תחת המזבח" מייצגות באופן סמלי את הקדושים שקורבנם קורא לצדק, לא אנשים מודעים מילולית.
סיכום: מדוע עמדה זו עקבית
רכיב
עמדת שינת הנפש
טבע האדם
האדם הוא אחדות של גוף ונפש, לא נפש בלתי מתה בגוף זמני
המצב במוות
חוסר הכרה מוחלט ("שינה")
תחייה
נחוצה כדי לשקם את החיים המודעים
משפט
עתידי, יחיד, קובע לכולם
שכר/עונש
רק לאחר המשפט
צדק אלוהים
איש אינו נענש או מקבל שכר לפני שנשפט
היתרון התיאולוגי של עמדה זו
השקפה זו שומרת על עקביות המשפט: יהיה זה בלתי צודק שאנשים יסבלו בגיהינום אלפי שנים לפני שנשפטו. התרשים שינה ← תחייה ← משפט ← גורל מכבד את הסדר ההגיוני של הצדק האלוהי.
היא גם לוקחת ברצינות את האנתרופולוגיה המקראית: האדם אינו נפש כלואה בגוף (ההשקפה היוונית), אלא אחדות חיה שרק אלוהים יכול להחיות.
ב. התזה של תודעה מיידית
המפרשים מסכימים על מהלך הדברים הכללי לאחר המוות, אך חלוקים על מצב הביניים של הנפטרים. קיימות שתי עמדות:
שינת המתים, הרואה במצב הביניים חוסר הכרה מוחלט עד התחייה.
התודעה המיידית, שלפיה המתים חווים מרגע מותם את הנחמה או את הייסורים הקשורים לגורלם.
לימוד זה יציג את הטיעונים המקראיים התומכים בכל אחת משתי הפרשנויות הללו.
רוב האוונגליסטים והפרוטסטנטים הרפורמים מגינים על התזה של התודעה המיידית לאחר המוות, הנקראת גם מצב ביניים מודע. הנה עמדה זו בפירוט.
Mort → État intermédiaire conscient → Résurrection corporelle → Jugement → Paradis éternel ou Enfer éternel
לפי השקפה זו:
במוות הנפש נפרדת מהגוף אך נשארת מודעת.
המאמינים נכנסים מיד לנוכחות המשיח (גן עדן ביניים).
הכופרים נכנסים למקום ייסורים (האדס).
התחייה מביאה למאמינים גוף מהודר, ולכופרים גוף למשפט.
המשפט הסופי מאשר ומגלה בפומבי את מה שהיה כבר אמת מבחינה רוחנית.
היסודות המקראיים של העמדה האוונגליסטית
1. הנפש שורדת את מות הגוף
המקרא מבחין בין הגוף לנפש/רוח, שיכולים להתקיים בנפרד:
כי משוך אני מן השנים נפשי אותה להפטר ולהיות עם המשיח כי זה המבחר׃
תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
טיעון: אילו היה המוות שינה בלתי מודעת, פולוס לא היה אומר שלמות הוא "טוב הרבה יותר". שינה ללא תודעה אינה טובה ואינה גרועה מהחיים הארציים — היא פשוט אין.
ויאמר ישוע אליו אמן אמר אני לך כי היום תהיה עמדי בגן עדן׃
תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
טיעון: המקום הטבעי של "היום" (σήμερον) במשפט היווני הוא עם "תהיה", לא עם "אני אומר לך". בכל הברית החדשה, כשישוע אומר "אמן אני אומר לך", הוא אינו מוסיף לעולם "היום" — הדבר מיותר. המשמעות הטבעית היא אפוא: באותו יום עצמו יהיה השודד בגן עדן.
ויהי כאשר מת האביון ויובל על ידי המלאכים אל חיק אברהם וימת גם העשיר ויקבר׃ובהיותו במכאבות בשאול וישא את עיניו וירא את אברהם מרחוק ואת לעזר בחיקו׃
תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
טיעון אוונגליסטי: גם אם זהו , ישוע לא היה מלמד תורה כוזבת על העולם הבא כדי להמחיש נקודה מוסרית. פרטי הסיפור מניחים תודעה אמיתית: העשיר רואה, מדבר, סובל, זוכר, מתחנן. הדבר לא היה הגיוני אילו היו המתים בלתי מודעים.
תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
טיעון: משה מת לפני יותר מ-1400 שנה, ובכל זאת הוא מופיע ושוחח עם ישוע. הדבר מוכיח קיום מודע לאחר המוות. הטיעון שמשה הוא מקרה מיוחד (תחייה מוקדמת) אינו מבוסס על שום טקסט מפורש.
6. נפשות הקדושים זועקות אל אלוהים
חזוֹן יוֹחָנָן 6.9-10 (תנ״ך עברי מודרני) :
וכפתחו החותם החמישי וארא מתחת למזבח את נפשות הטבוחים על דבר האלהים ועל העדות אשר היתה להם׃ויזעקו בקול גדול ויאמרו עד מתי אדני הקדוש והאמתי לא תשפט ולא תקום את דמינו מישבי הארץ׃
תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
טיעון: נפשות אלה מודעות, מדברות, זוכרות את מות הקדושים שלהן ומחכות באופן פעיל למשפט. גם בספר סמלי, דימוי זה מניח שהמתים מודעים.
והוא מלא רוח הקדש ויבט השמימה וירא את כבוד אלהים ואת ישוע נצב לימין האלהים׃ויאמר הנני ראה את השמים נפתחים ואת בן האדם נצב לימין האלהים׃ויצעקו בקול גדול ויאטמו את אזניהם ויתנפלו עליו כלם יחד׃וידחפהו חוצה לעיר ויסקלו אתו באבנים והעדים פשטו את בגדיהם לרגלי בחור אחד ושמו שאול׃ויסקלו את אסטפנוס והוא משוע ואמר אדני ישוע קבל את רוחי׃
תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
טיעון: סטפנוס מצפה שרוחו תתקבל על ידי ישוע מיד — לא שתחדל להתקיים עד התחייה.
כי גם עתה באהלנו זה נאנח מפני הכבד ולא חפצנו להתפשט כי אם להתעטף למען יבלע המות על ידי החיים׃
תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
טיעון: פולוס אינו רוצה להיות "עירום" (חסר גוף) אלא "לבוש". עם זאת, גם במצב ביניים לא מושלם זה הוא מעדיף להיות עם האדון מאשר כאן למטה. מצב הביניים הוא מודע ועדיף, גם אם אינו המצב הסופי.
תשובה לטיעוני שינת הנפש
תשובה אוונגליסטית :
קהלת מדבר מנקודת מבט "תחת השמש" — החיים הארציים כפי שרואה אותם המתבונן האנושי.
"אין להם עוד שכר" פירושו שהם אינם יכולים עוד להרוויח דבר על הארץ, לא שהם אינם קיימים.
קהלת הוא ספר חוכמה ספקנית החוקר את גבולות הידיעה האנושית, לא חיבור של תיאולוגיה שיטתית.
על ה"שינה" כדימוי
תשובה אוונגליסטית :
ה"שינה" מתארת את המראה החיצוני של המוות (הגוף חסר התנועה), לא את מצב הנפש.
אנו אומרים עד היום שמישהו "נח" בבית הקברות — אין זה אומר שהוא בלתי מודע.
השינה היא דימוי של תקווה: כשם שמתעוררים מן השינה, כך נקום לתחייה.
Sur David qui « n'est pas monté au ciel » (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.34)
תשובה אוונגליסטית :
פטרוס מדבר על גופו של דוד ("קברו נמצא בקרבנו עד היום הזה"), לא על נפשו.
טענתו של פטרוס היא שתהילים ט"ז אינו יכול לדבר על דוד עצמו (שגופו ראה שחת), אלא על המשיח (שגופו לא ראה שחת).
הדבר אינו אומר דבר על מצב נפשו של דוד.
על המשפט העתידי
תשובה אוונגליסטית :
מצב הביניים הוא זמני, לא סופי.
המשפט הסופי מאשר בפומבי ומסיים את מה שהיה כבר אמת מבחינה רוחנית.
Pour les croyants, le jugement concerne les récompenses (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 3.12-15), pas la question du salut.
עבור הכופרים, המשפט מגלה את צדקת הרשעתם.
סיכום: העמדה האוונגליסטית/הפרוטסטנטית של הרוב
רכיב
עמדה אוונגליסטית
טבע האדם
אחדות גוף ונפש, אך הנפש יכולה להתקיים זמנית ללא הגוף
המצב במוות
תודעה מיידית — נוכחות עם המשיח (מאמינים) או ייסורים (כופרים)
תחייה
נחוצה לשלמות — איחוד הנפש עם גוף מהודר
משפט
מאשר ומגלה בפומבי את גזר הדין שכבר בתוקף
מצב הביניים
ממשי אך לא שלם — הנפש ללא גוף ממתינה לתחייה
מדוע עמדה זו היא עמדת הרוב בקרב האוונגליסטים
1- קריאה טבעית של הטקסטים: הקטעים על התודעה לאחר המוות (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.1-31, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.43, אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 1.23, חזוֹן יוֹחָנָן 6.9-10) נראים כמצביעים באופן טבעי יותר על תודעה אמיתית מאשר על דימוי.
2- עקביות עם התקווה הנוצרית: למות הוא "רווח" (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 1.21) משום שמיד נמצאים עם המשיח, דבר המעורר ביטחון אל מול המוות.
3- המשכיות עם המסורת: עמדה זו היא עמדת הרוב המכריע של אבות הכנסייה, של מתקני הדת (קלווין בפרט) ושל הווידויים הפרוטסטנטיים ההיסטוריים.
4- נחמה רועית: לומר לאבלים שיקירם המאמין הוא "עכשיו אצל האדון" היא מקור נחמה המבוסס על טקסטים אלה.
האוונגליסטים מכירים בכך שמצב הביניים נותר מסתורי ושהמקרא מתמקד יותר בתחייה הסופית. אך הם סבורים שהרמזים בטקסט מצביעים בבירור על תודעה מיידית לאחר המוות, בציפייה לשלמות התחייה.
ג. אם כן, איזה פתרון הוא הסביר ביותר?
L’hypothèse du « sommeil » des morts enseigne que les défunts sont totalement inconscients jusqu’à la résurrection, sans perception ni expérience. Elle s’appuie sur plusieurs textes parlant de la mort comme d’un “sommeil” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.11-14 ; דָּנִיֵּאל 12.2 ; קֹהֶלֶת 9.5-6 ; תְהִלִּים 6.6 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.60 ; 1 סלוניס 4.13-15).
Cette position, minoritaire, est toutefois difficile à concilier avec d’autres passages qui décrivent une conscience après la mort (חזוֹן יוֹחָנָן 6.9-11 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.19-31 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 1.23 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.8).
מנקודת מבט מקראית בלבד, לשתי העמדות יש טיעונים רציניים. עם זאת, אם נתבונן במכלול הטקסטים ללא הנחות פילוסופיות או דתיות, הפתרון שנראה כמסביר בצורה הטובה ביותר את הנתונים המקראיים הוא כנראה סוג של המתנה מודעת, אך עדיין בלתי שלמה, המתמקדת בתקוות התחייה העתידית.
מדוע מסקנה זו?
הנקודה החזקה ביותר של התזה של ה"שינה הבלתי מודעת" היא שהמקרא מתעקש תמיד על:
התחייה העתידית;
שובו של המשיח;
יקיצת המתים;
המשפט הבא.
לדוגמה:
« Plusieurs de ceux qui dorment dans la poussière de la terre se réveilleront » (דָּנִיֵּאל 12.2) ;
« Ceux qui se sont endormis en Christ » (1 סלוניס 4.13-16).
אם כן, השפה השלטת שבה משתמשים הכתובים כדי לדבר על המוות היא אכן שפת השינה.
יתר על כן, התקווה הנוצרית העיקרית אינה מוצגת לעולם כעזיבה מיידית פשוטה לשמים לאחר המוות, אלא כ:
התחייה;
מלכות אלוהים;
הבריאה החדשה;
et la restauration finale de toutes choses (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15 ; חזוֹן יוֹחָנָן 21.1-5).
בנקודה זו, תורת שינת המתים מזכירה אמת מהותית: המקרא מייחס חשיבות מרכזית לתחייה הגופנית.
עם זאת, כמה קטעים נותרים קשים ליישוב עם הרעיון של חוסר הכרה מוחלט לאחר המוות.
הטקסטים העיקריים המובאים לעיתים קרובות הם:
« Aujourd’hui tu seras avec moi dans le paradis » (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.43) ;
« Quitter ce corps et demeurer auprès du Seigneur » (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.8) ;
« J’ai le désir de m’en aller et d’être avec Christ » (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 1.23) ;
le récit du riche et de Lazare (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.19-31) ;
les âmes des martyrs sous l’autel (חזוֹן יוֹחָנָן 6.9-11).
טקסטים אלה אכן יוצרים רושם של המשכיות אישית ומודעת לאחר המוות הגופני.
הקושי נובע כנראה מכך שהכתובים נראים כמתארים בו-זמנית שתי מציאויות:
1- המשכיות אישית לאחר המוות;
2- המתנה שטרם הושלמה עד התחייה הסופית.
במילים אחרות:
נראה שהמתים אינם מושמדים;
אך נראה שעדיין לא הגיעו למצב הסופי שאלוהים רוצה בו.
אפילו בהתגלות, הקדושים עדיין ממתינים ל:
הצדק הסופי;
התחייה;
et l’accomplissement complet du Royaume (חזוֹן יוֹחָנָן 6.10-11).
הדבר מתיישב גם עם מחשבתו של פולוס:
הוא מעדיף להיות עם המשיח;
mais il attend encore la transformation glorieuse du corps (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.1-4 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.51-54).
Il convient donc de distinguer l’état intermédiaire évoqué dans certains passages du Nouveau Testament et l’état définitif qui suivra la résurrection et le jugement dernier (חזוֹן יוֹחָנָן 20.11-15 ; חזוֹן יוֹחָנָן 21.1-5).
כך, הפתרון המאוזן ביותר מבחינה מקראית יכול להיות:
תודעה אמיתית אך חלקית;
מצב ביניים זמני;
והמתנה פעילה לתחייה הסופית.
הבנה זו נראית כמסבירה טוב יותר את מכלול הטקסטים מאשר חוסר הכרה מוחלט.
לעומת זאת, הרעיון הנפוץ שלפיו המאמינים כבר נמצאים במלואם במצבם הסופי מיד לאחר המוות נראה קשה יותר ליישוב עם:
התחייה העתידית;
המשפט האחרון;
הציפייה לשובו של המשיח;
והשבת הבריאה הסופית.
En effet, si les croyants bénéficiaient déjà pleinement de leur destinée éternelle après la mort, l’importance centrale accordée par le Nouveau Testament à la résurrection corporelle deviendrait plus difficile à expliquer (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.16-19).
כך, אף אם קטעים מסוימים נראים כמצביעים על המשכיות מודעת לאחר המוות, מרכז התקווה הנוצרית נותר בראש ובראשונה:
תחיית המתים;
הניצחון הסופי על המוות;
et l’établissement éternel du Royaume de Dieu (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.50-57 ; חזוֹן יוֹחָנָן 21.1-5).
ד. האם המתים המודעים רואים את החיים?
סיכום הפסקה:
אם נקבל את התזה השנייה, זו של המתים המודעים, עולות כמה שאלות.
האם המתים רואים את החיים?
האם נכיר את אהובינו?
האם למתים יש השפעה על עולם החיים?
האם יכול להיות קשר בין חי למת?
הטקסט המלא:
אם נקבל את התזה השנייה, זו של המתים המודעים, עולות כמה שאלות.
אנו נאלצים להשיב על שאלות שונות אלה בזהירות רבה, משום שנושאים אלה אינם מטופלים תמיד במישרין במקרא. בנסיבות אלה אנו נאלצים להישען על טקסטים שונים כדי לתת תשובה, ומכאן הסתייגותנו.
סיכום
עיון בטקסטים המקראיים העוסקים במצב המתים מראה שסוגיה זו נותרת מורכבת ולעיתים מסתורית. הכתובים אינם מפתחים לעולם תורה מפורטת על מצב הביניים; הם מכוונים בראש ובראשונה את תקוות המאמין לתחייה, לשובו של המשיח ולהקמתה הסופית של מלכות אלוהים.
שתי תפיסות גדולות מופיעות בתולדות הנצרות: זו של השינה הבלתי מודעת של המתים עד התחייה וזו של המתנה מודעת במצב ביניים. לכל אחת טיעונים מקראיים רציניים וקשיי פרשנות מסוימים.
Les nombreux passages parlant du « sommeil » des morts rappellent avec force que la mort est présentée comme un état provisoire dont Dieu réveillera finalement l’humanité (דָּנִיֵּאל 12.2 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.11-14 ; 1 סלוניס 4.13-17). La Bible insiste constamment sur la résurrection future et non sur un accomplissement déjà pleinement réalisé immédiatement après la mort.
Toutefois, plusieurs textes du Nouveau Testament semblent également suggérer une continuité personnelle consciente après la mort physique (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.43 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 1.23 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.8). Cette tension explique probablement pourquoi de nombreux croyants considèrent qu’il existe un état intermédiaire réel mais encore incomplet, dans l’attente de la résurrection finale.
יש להימנע, עם זאת, מתפיסות עממיות מסוימות הרחוקות לעיתים מן הנתונים המקראיים. הכתובים אינם מתארים לעולם את המאמינים שנפטרו כמי שכבר הגיעו במלואם למצבם הנצחי הסופי. אפילו הצדיקים עדיין ממתינים ל:
תחיית הגוף;
המשפט הסופי;
השמדתו הסופית של המוות;
et la restauration complète de la création (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 8.19-23 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.51-57 ; חזוֹן יוֹחָנָן 21.1-5).
Ainsi, le véritable centre de l’espérance chrétienne ne réside pas dans l’état intermédiaire lui-même, mais dans la victoire finale de Dieu sur la mort. Le cœur du message biblique demeure la promesse que Dieu ressuscitera les morts, jugera le monde avec justice et établira définitivement son Royaume éternel (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 5.28-29 ; חזוֹן יוֹחָנָן 20.11-15).
כותרת, דמות, מקום, אזכור ("לוקס 15")…
הפניה מקראית
INF291
מסמך מידע
INF291 - האם למתים יש השפעה על עולם החיים?
האם למתים יש השפעה על עולם החיים?
בהשקפה המקראית הקלאסית, למתים אין השפעה פעילה ועצמאית על עולמם של החיים. יש כמה נקודות להבחין ביניהן.
אלוהים לבדו מנהל את ההיסטוריה, לא המתים
המקרא מציג:
את אלוהים כריבון על ההיסטוריה,
את המשיח שקם לתחייה כאדון חי ופועל,
את המלאכים כמשרתים ששולח אלוהים.
אך הוא אינו מציג לעולם את המתים (אפילו המאמינים) כגורמים הפועלים:
מגינים,
מדריכים,
או משפיעים על האירועים בארץ.
במילים אחרות: אין “ניהול של העולם” המופקד בידי הנפטרים.
איסור לחפש את השפעת המתים או את דברם
נקודה ברורה מאוד:
דברים 18.10‑12 אוסר נקרומנטיה, דרישה אל המתים וכדומה.
עצם הרעיון של רצון להשיג השפעה או מידע מן המתים מוצג כדרך אסורה.
אם אלוהים אסר את הנהגות אלה בתוקף כזה, לא היה זה כדי לומר לנו במקום אחר שהמתים ממשיכים להתערב כרגיל בחיינו היומיומיים.
מקרים מיוחדים שלא הובנו כהלכה
שמואל א׳ 28 (שאול ו“שמואל”):
פרשה יוצאת דופן, במסגרת של אי־ציות מוחלט מצד שאול.
גם שם שמואל אינו “עושה” דבר; הוא רק מכריז על משפט אלוהים.
סיפור זה אינו ניתן לעולם כדוגמה, אלא כאזהרה.
“הם שומרים עלינו מן השמים”:
זוהי דרך ציורית לדבר, אך מבחינה מקראית, מי ששומר עלינו באמת הוא:
אלוהים האב,
המשיח המפייס בעדנו,
הרוח השוכנת בנו,
ולעתים המלאכים ששולח אלוהים.
המקרא אינו מדבר על המתים כעל “שומרים” הפועלים ביוזמתם.
מה שאפשר לומר באופן חיובי
כשמשלבים את הטקסטים יחד:
המאמינים שהלכו לעולמם הם בהכרה, בנוכחות אלוהים, בשלווה.
הם סוגדים, הם מצפים לתחייה, הם במנוחה.
חיי האמונה שלהם ועדותם ממשיכים להשפיע עלינו כאן למטה, אך:
באמצעות הדוגמה שהשאירו בהיסטוריה (אל העברים 11–12),
ולא באמצעות פעולה ישירה מן השמים.
אפשר לומר:
הם משפיעים על חיינו באמצעות העקבות שהשאירו, לא באמצעות התערבויות מן העולם הבא.
סיכום
לא, המתים אינם מוצגים כמי שמפעילים השפעה פעילה ועצמאית על החיים.
כן, אלוהים לבדו שומר, מנהיג ומדבר, לפעמים באמצעות מלאכיו, תמיד באמצעות דברו ורוחו.
הרצון לפנות אל המתים או לסמוך על פעולתם מסיט אותנו מן הביטחון הפשוט באלוהים ובמשיח שקם לתחייה.
INF292
מסמך מידע
INF292 - האם יכול להיות קשר בין חי למת?
האם יכול להיות קשר בין חי למת?
בהתבסס על המקרא אפשר לענות בשני שלבים:
לא, אין קשר “ישיר” בין חיים למתים (תקשורת, חילופי דברים, השפעה מרצון).
כן, קשר אמיתי “במשיח”, אך מסדר אחר ממה שמדמיינים לעתים קרובות.
מה שנשלל בבירור
המקרא ברור מאוד:
אין לחפש מגע עם המתים
דברים 18.10‑12 אוסר כל צורה של דרישה אל המתים, ספיריטיזם וכדומה.
איסור זה מכוון לכך: אל תחפש קשר רוחני ישיר עם נפטר.
אין למתים תפקיד של מליץ
אל טימותיאוס א׳ 2.5: “כי אחד הוא האלוהים ואחד המליץ בין אלוהים לבני אדם, האדם המשיח ישוע.”
הגישה אל אלוהים אינה עוברת לא דרך הנפטרים ולא דרך פעולתם המשוערת, אלא דרך המשיח בלבד.
לפיכך:
אין קשר מסוג דיאלוג, הכוונה, הגנה או השפעה מרצון בין חי למת, לפי ההשקפה המקראית.
מה שקיים באמת כ“קשר”
עם זאת, יש קשרים מסוג אחר, ממשיים לחלוטין:
הקשר של זיכרון ואהבה
מתינו ממשיכים לחיות בזיכרוננו, בהיסטוריה שלנו, בבחירותינו.
הדוגמה שלהם, דבריהם ואמונתם יכולים לטבוע בנו חותם עמוק (האיגרת אל העברים פרק 11 מראה סוג כזה של “קשר” עם המאמינים של הדורות הקודמים).
“קהילת הקדושים” במשיח
באמונה, כל אלה השייכים למשיח (חיים ומתים) הם חלק מעם אחד, מגוף המשיח.
הם כבר “אצל האדון”, ואנו עדיין בדרך, אך זה אותו אדון, אותה משפחה רוחנית.
זהו קשר אמיתי, אך ללא שיח: איננו מדברים אליהם, אנו מדברים אל אלוהים, במובן מסוים יחד איתם.
קשר באותה תקווה
אל התסלוניקים א׳ 4.13‑18: אנו מצפים יחד לתחייה.
הם בנוכחות אלוהים, ואנו עדיין על האדמה; אך עתיד אחד, תקווה אחת.
היזהרו מקשרים רוחניים כוזבים
מבחינה מקראית יש סכנה נוספת:
מה שמציג את עצמו כ“מגע עם נפטר” עשוי להיות, למעשה, נובע:
מאוטוסוגסטיה, מדברים פסיכולוגיים,
או, במקרים חמורים יותר, מהשפעה רוחנית רעה המתחזה למת (ומכאן האיסור החמור מאוד על נקרומנטיה).
מנקודת מבט מקראית, חיפוש קשר רוחני עם המתים פותח דלת שעדיף לא לפתוח. כל קשר רוחני צריך להיות מופנה:
אל אלוהים האב,
באמצעות ישוע המשיח,
בכוחה של רוח הקודש.
בקיצור
קשר ישיר בין חיים למתים (תקשורת, הגנה, השפעה רוחנית): לא, המקרא שולל אותו.
קשר אמיתי במשיח (אותו עם אלוהים, אותה תקווה, זיכרון של אהבה ושל דוגמה): כן, אך ללא דיאלוג וללא תיווך.
אלוהים רוצה שלבנו יפנה אליו, ולא אל המתים, גם אם אהובים, כדי לבקש נחמה, כיוון או ביטחון.
INF290
מסמך מידע
INF290 - האם נכיר את אהובינו?
האם נכיר את אהובינו?
הטקסטים המקראיים אינם עונים באופן “טכני”, אך הכול מצביע על זיהוי אישי אמיתי.
המשכיות הזהות
המקרא אינו מציג לעולם את החיים העתידיים כהיעלמות של אישיותנו, אלא כהמשכיות שהשתנתה לתפארת:
ישוע מדבר על אברהם, יצחק ויעקב כעל אנשים חיים לאלוהים (מתי 22.31‑32).
פאולוס אומר שנהיה אנחנו עצמנו, אך מהוללים בכבוד (1 קור' 15).
אם אנו אכן נשארים אנחנו עצמנו, הגיוני שגם קשרי האהבה לא יימחקו אלא יטוהרו.
דוגמאות לזיהוי
כמה סצנות מרמזות בבירור על זיהוי הדדי:
ההשתנות: התלמידים מזהים את משה ואליהו (לוקס 9.30‑33), מבלי שראו אותם מעולם על הארץ. הדבר מראה שבשמים הזהות נשארת ניתנת לזיהוי.
Luc 16.19‑31 : le riche reconnaît Lazare et Abraham après la mort.
Même si le passage est en partie parabole, il suppose que les personnes gardent leur identité.
תסלוניקים א' 4.13‑18: פאולוס מנחם באומרו שנהיה “יחד עמם” לעולם עם האדון. הנחמה לא הייתה בעלת משמעות רבה אילו היינו יחד… מבלי להכיר זה את זה.
כל זאת תומך בחוזקה ברעיון שנדע מי הוא מי, ולכן שנזהה את אלה שאהבנו.
מה שמשתנה בכל זאת
ישוע אומר שלא יהיה עוד נישואין כפי שאנו מכירים אותם (מתי 22.30).
זה אינו אומר שהקשרים נעלמים, אלא שהם יעוצבו מחדש באהבה גדולה יותר, ממוקדת באופן מושלם באלוהים.
יחסינו לא יסומנו עוד על ידי:
קנאה,
פצעים,
ריחוקים פנימיים.
האהבה תהיה ללא פחד, ללא חסר, ללא יריבות.
אז כן, מנקודת המבט המקראית הקלאסית:
נזהה את אלה שאהבנו, אך במסגרת מחודשת לגמרי, שבה האהבה עמוקה וטהורה יותר מכל מה שהכרנו כאן למטה.
INF289
מסמך מידע
INF289 - האם המתים רואים את החיים?
האם המתים רואים את החיים?
בהישארות בהנחה של מתים מודעים: המקרא אינו אומר לעולם במפורש שהמתים “רואים” את החיים ברציפות, כאילו הם צופים בחיינו בשידור חי. אפשר רק להסיק כמה רמזים, בזהירות.
טקסטים המראים מודעות מסוימת למציאות הארצית
יש קטעים שבהם נראה שהמתים לפחות יודעים מה קורה על הארץ:
לוקס 16.19‑31 (העשיר ואלעזר)
העשיר נזכר באחיו שעודם בחיים.
אך הטקסט אינו אומר שהוא רואה אותם, אלא רק שהוא יודע שהם קיימים ושהם עלולים לבוא “אל מקום העינויים הזה”.
ההתגלות 6.9‑10
הנשמות תחת המזבח זועקות אל אלוהים על מה שקורה על הארץ (“עד מתי… לא תשפוט ולא תנקום את דמנו מיושבי הארץ?”).
גם כאן הן מודעות למצב, אך איננו יודעים איך הן מקבלות את המידע הזה (ראייה ישירה? התגלות מאלוהים?).
טקסטים אלה מראים מודעות למציאות הארצית, אך אינם מוכיחים שהמתים צופים ללא הרף במה שהחיים עושים כיחידים.
טקסטים המצוטטים לעתים קרובות, אך יש לפרשם בזהירות
אל העברים 12.1: “ענן עדים כה גדול”
רבים מדמיינים את המאמינים שהלכו לעולמם כצופים באצטדיון הרואים אותנו רצים ב“מרוץ”.
אך הטקסט מדגיש בעיקר את תפקידם כ“עדים” בדוגמת אמונתם (פרק 11), ולא את העובדה שהם צופים במעשינו בהווה.
שמואל א' 28 (שאול ושמואל באמצעות בעלת האוב)
שמואל, שכבר מת, מדבר אל שאול ונראה מודע למצב הרוחני והמדיני.
אך זה טקסט מיוחד מאוד, בשטח אסור (כישוף מתים), והוא אינו משמש בסיס ל“תיאולוגיה רגילה” של היחס בין המתים והחיים.
מה שהמקרא אינו אומר (ומוטב לא להמציא)
אין סימן ברור לכך ש:
המתים “צופים בנו חיים” ברציפות,
הם יכולים ליצור עמנו קשר ביוזמתם,
עלינו לקרוא להם או לבקש את מבטם או את הסכמתם.
להפך, המקרא:
אוסר כל ניסיון ליצור קשר עם המתים (דברים 18.10‑12),
מכוון אותנו אל אלוהים לבדו ואל המשיח כמליץ היחיד (טימותיאוס א' 2.5).
לכן גם אם המתים המודעים עשויים לדעת משהו על מה שקורה על הארץ (למשל בהתגלות מאלוהים), המקרא אינו הופך זאת לעולם לרכיב חשוב באמונתנו או בחיינו הנוצריים.
עמדה זהירה
אפשר לומר, תוך הישארות קרובה ככל האפשר לטקסט:
המאמינים שהלכו לעולמם הם עם המשיח, באור, בשלום.
הם מודעים, הם סוגדים, הם ממתינים לתחייה.
סביר שיש להם הבנה עמוקה יותר משלנו במעשה אלוהים.
אך המקרא אינו מלמד אותנו שהם עוקבים בשידור חי אחר פרטי חיינו, ולא שדבר זה אמור למלא תפקיד בחסידותנו.
במילים אחרות: אלוהים יודע הכול עלינו, המשיח מליץ עבורנו, רוח הקודש שוכנת בנו. על יחסים אלה מזמין אותנו הכתוב להתרכז, ולא על מבט אפשרי של המתים.
INF181
מסמך מידע
INF181 - משל או מטאפורה
משל או מטפורה
מספר המשלים בבשורות משתנה במידה ניכרת בהתאם לחוקרים השונים. חלקם מוגדרים במפורש בטקסט, שבו אנו רואים כי ישוע המשיח מכריז על משל. עם זאת, רבים אחרים קשים יותר לסיווג.
להלן סיכום ברור של ההבדלים בין משל, מטאפורה, דימוי ואלגוריה, בליווי דוגמאות מהתנ"ך להמחשה:
משל: סיפור סמלי בעל מסר מוסרי או רוחני
הגדרה: משל הוא סיפור קצר וסיפורי, לרוב בדיוני, הממחיש אמת מוסרית, רוחנית או תיאולוגית.
מבנה: הוא כולל דמויות, עלילה, ולעיתים גם טוויסט או תפנית.
תפקיד: היא מזמינה לפרשנות, לעתים קרובות עקיפה, ומעוררת מחשבה או שינוי עמדה.
משל הוא אמצעי סיפורי שמסתיר וחושף בעת ובעונה אחת; הוא דורש הקשבה פעילה ופרשנות.
מטאפורה: אמצעי סגנוני המבוסס על אנלוגיה מרומזת
הגדרה: מטאפורה היא העברה של מונח לתחום סמנטי אחר, ללא שימוש בכלי השוואה.
מבנה: הוא קצר, ולעתים קרובות מתמצה במשפט או בביטוי אחד.
תפקיד: היא מאירה מציאות מופשטת באמצעות דימוי מוחשי, אך ללא עלילה.
דוגמאות: "אני אור העולם" (יוחנן 8:12), "אתם מלח הארץ" (מתי 5:13)
המטאפורה מתמצתת אמת בתמונה מרשימה, אך אינה מספרת סיפור.
תמונה: מונח כללי לכל ייצוג חזותי
הגדרה: "דימוי" הוא מונח כוללני המתייחס לכל ייצוג פיגורטיבי, בין אם הוא נרטיבי (משל), סגנוני (מטאפורה) או חזותי.
תפקיד: תפקידה הוא להפוך את הבלתי נראה לנראה, ולתת צורה למופשט.
דוגמאות: הכבש (סמל של ישו), הסלע (סמל של אלוהים בתהילים).
הדימוי הוא המכנה המשותף של המשלים והמטאפורות; הוא החומר הגולמי שלהם.
לסיכום:
La parabole est un récit symbolique, généralement long, qui vise à enseigner ou provoquer une réflexion. Elle prend la forme d’une histoire, souvent avec des personnages et une intrigue. Un exemple biblique emblématique est celui du fils prodigue (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 15.11-32).
La métaphore est une figure de style brève, fondée sur une analogie implicite. Elle sert à éclairer une réalité ou frapper l’esprit par une image forte, sans passer par un récit. Par exemple : « Je suis la vigne » (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.1 ו- הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.5).
הדימוי, לעומת זאת, הוא מושג כללי יותר. אורכו משתנה ותפקידו לייצג או לגלם מציאות מופשטת. הוא יכול להיות חזותי, פיוטי או סמלי. כאן עולים בדעתנו דימויים כמו הכבש או הסלע, המשמשים לעתים קרובות בכתבי הקודש.
INF038
מסמך מידע
INF038 - YHWH
YHWH
Le tétragramme YHWH est le nom propre de Dieu utilisé dans la Bible hébraïque. Voici quelques informations clés :
Signification et Origine
Nom de Dieu : YHWH est considéré comme le nom le plus sacré de Dieu dans le judaïsme. Il est souvent traduit par "L'Éternel" ou "Jehovah" en français.
Origine : Le terme "tétragramme" signifie "quatre lettres" en grec, se référant aux quatre lettres hébraïques יהוה (yod, hé, waw, hé).
Prononciation
Inconnue : La prononciation exacte du tétragramme est inconnue car, dans la tradition juive, il était interdit de prononcer ce nom pour éviter de le profaner.
Substituts : En lieu et place, des substituts comme "Adonaï" (Seigneur) ou "HaShem" (Le Nom) sont utilisés.
Usage
Texte Sacré :Le tétragramme apparaît fréquemment dans la Torah et d'autres écrits de la Bible hébraïque. Rituel et Prières : Dans les prières et les rituels, les Juifs utilisent généralement "Adonaï" pour remplacer YHWH lorsqu'ils lisent les textes sacrés à haute voix.
Importance Théologique
Monothéisme :YHWH souligne l'unicité et l'exclusivité de Dieu dans la foi juive. Relation Divine :Il exprime la relation personnelle entre Dieu et le peuple d'Israël, marquant une révélation divine et une alliance.
Le tétragramme est donc un élément central et sacré dans la théologie et la pratique religieuse juive.