ANN110

המוות: מה אומר המקרא

מאמר זה בוחן את ההשקפות המקראיות על גורל המתים, ובהן שינה בלתי מודעת עד התחייה או תודעה ביניים. הוא מנתח טקסטים מרכזיים, תוך הדגשת התחייה והמשפט האלוהי הבא, וכן ההבחנה הנצחית בין הצדיקים לרשעים.

79 דקות מוות תחייה משפט הירדמות 113 פסוקים 22 ספרים

למידע נוסף

ניתן לעיין ב:

מבוא

בהלוויות נוצריות לא נדיר לשמוע דברים כגון: "הוא אצל האדון", "הוא בגן עדן" או "הוא בשמים". ביטויים אלה, הנאמרים לא פעם מתוך חמלה, מבקשים לנחם את הקרובים בהציגם תמונה שלווה של גורל הנפטרים. ואולם מאחורי אמירות אלה מסתתרות לעיתים תפיסות שונות מאוד של מה שקורה באמת למתים.

יש המדמיינים שהנפטרים עדיין משגיחים על החיים או צופים בקרוביהם מן השמים. אחרים סבורים שהכניסה לגן עדן מיידית מרגע הנשימה האחרונה. לעומת זאת, כמה זרמים נוצריים מגינים על הרעיון של שינה בלתי מודעת של המתים עד התחייה הסופית.

Malgré ces divergences, un certain consensus existe dans le christianisme concernant le devenir final de l’être humain. La Bible enseigne que le corps retourne à la poussière tandis que l’esprit ou l’âme survit à la mort physique (בְּרֵאשִׁית 3.19 ; קֹהֶלֶת 12.7). Les Écritures annoncent également une résurrection future des morts ainsi qu’un jugement divin destiné à révéler définitivement la destinée éternelle de chacun (דָּנִיֵּאל 12.2 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 5.28-29 ; חזוֹן יוֹחָנָן 20.11-15).

Les principaux courants chrétiens reconnaissent aussi l’existence d’une destinée éternelle distincte pour les justes et pour les impies : le salut et la vie éternelle pour ceux qui auront placé leur foi en Dieu, et la condamnation pour ceux qui l’auront rejeté (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 25.46).

עם זאת, נותר חילוק דעות חשוב בנוגע למצב המתים בין המוות הגופני לתחייה הסופית. שתי תפיסות עיקריות עומדות זו מול זו בפרוטסטנטיות ובנצרות האוונגליסטית:

  • le sommeil inconscient des morts jusqu’à la résurrection (קֹהֶלֶת 9.5 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.11-14) ;
  • ou un état intermédiaire conscient dans la présence de Dieu ou dans un état de séparation (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.19-31 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.43 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 1.23 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.8).

הכנסייה הקתולית פיתחה גם את תורת המשרפה, המוצגת כמצב זמני של טיהור לפני הכניסה הסופית לנוכחות אלוהים. לא נעסוק כאן בתורה זו, מפני שהיא אינה נשענת, לפי ניתוחנו, על הוראה מפורשת של הכתובים. עם זאת, הוקדש לה לימוד מיוחד בנספח ANN115: המשרפה.

יש גם להכיר בכך שהטקסטים המקראיים מתארים תקופת ביניים זו באופן מועט יחסית. הדגש העיקרי של הכתובים הוא בראש ובראשונה על:

  • הניצחון הסופי על המוות;
  • תחיית הגופות;
  • המשפט;
  • et l’établissement définitif du Royaume de Dieu (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.50-57 ; חזוֹן יוֹחָנָן 21.1-5).

נעסוק גם בקטע המפורסם שבו המשיח ישוע אומר לשודד החוזר בתשובה:

הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.43 (תנ״ך עברי מודרני) :
ויאמר ישוע אליו אמן אמר אני לך כי היום תהיה עמדי בגן עדן׃
תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

טקסט זה, המובא לעיתים קרובות להגנה על תודעה מיידית לאחר המוות, נראה כעומד במתח עם קטעים מקראיים אחרים. לכן נציע ניתוח קפדני של פסוק זה תוך הצבתו בתוך מכלול העדות הכתובה.

לבסוף, לימוד זה ממשיך את עבודתנו הקודמת (ANN123), שהוקדשה לשאול, להאדס, לגיהינום ולגן עדן. מטרתנו היא לבחון את הנתונים המקראיים השונים כדי לנסות להשיב על השאלה המהותית הזאת:

מה קורה באמת לנפטרים בין המוות הגופני לתחייה?

א. התזה של השינה הבלתי מודעת

Cette position enseigne que les morts demeurent dans un sommeil inconscient jusqu’à la résurrection et au jugement final. Elle s’appuie sur les nombreux textes décrivant la mort comme un « sommeil » (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.11 ; דָּנִיֵּאל 12.2) et affirmant que les morts ne savent rien (קֹהֶלֶת 9.5). Selon cette compréhension, la récompense et le jugement n’interviennent qu’après la résurrection (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 5.28-29 ; חזוֹן יוֹחָנָן 20.12).

 

הנה הגנה מנומקת על עמדת שינת הנפש, כפי שהיא מוחזקת בעיקר על ידי האדוונטיסטים של היום השביעי, אנבפטיסטים מסוימים, והיסטורית על ידי מתקני דת כמרטין לותר (בחלק מכתביו).

התרשים המוגן

מוות ← שינה בלתי מודעת ← תחייה ← משפט ← גן עדן או גיהינום

לפי השקפה זו, במוות:

  • האדם חדל להתקיים באופן מודע.
  • אין לא שכר ולא עונש לפני התחייה.
  • רק התחייה משיבה את התודעה, ואחריה בא המשפט הקובע את הגורל הסופי.

טיעונים מקראיים בעד שינת הנפש

1. המוות נקרא באופן עקבי "שינה"

דימוי השינה נמצא בכל מקום בכתובים לתיאור המוות:

  • הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.11 (תנ״ך עברי מודרני) :
    כזאת דבר ואחרי כן אמר אליהם לעזר ידידנו ישן הוא ואנכי הלך למען אעירנו׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.14 (תנ״ך עברי מודרני) :
    אז גלה ישוע את אזנם ויאמר אליהם לעזר מת׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

ישוע עצמו משתמש ב"לישון" כמילה נרדפת ל"למות". אילו היו המתים מודעים בגן עדן, מדוע לדבר על "יקיצה"?

  • מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 13.36 (תנ״ך עברי מודרני) :
    כי דוד גוע אחרי שרתו בדורו לעצת האלהים ויאסף אל אבותיו וירא את השחת׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • דָּנִיֵּאל 12.2 (תנ״ך עברי מודרני) :
    ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • 1 סלוניס 4.13 (תנ״ך עברי מודרני) :
    ועל דבר הישנים אחי לא נכחד מכם דבר למען לא תעצבו כאחרים אשר אין להם תקוה׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

טיעון: אילו היה המוות קיום מודע בגן עדן או בגיהינום, דימוי ה"שינה" היה מטעה. שינה משמעה היעדר תודעה.

2. למתים אין תודעה, אין מחשבה ואין פעילות

הברית הישנה קובעת במפורש את היעדר התודעה של המתים:

  • קֹהֶלֶת 9.5 (תנ״ך עברי מודרני) :
    כי החיים יודעים שימתו והמתים אינם יודעים מאומה ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • קֹהֶלֶת 9.10 (תנ״ך עברי מודרני) :
    כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • יְשַׁעְיָהוּ 38.18 (תנ״ך עברי מודרני) :
    כי לא שאול תודך מות יהללך לא ישברו יורדי בור אל אמתך׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • תְהִלִּים 115.17 (תנ״ך עברי מודרני) :
    לא המתים יהללו יה ולא כל ירדי דומה׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • תְהִלִּים 146.4 (תנ״ך עברי מודרני) :
    תצא רוחו ישב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתנתיו׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

טיעון: טקסטים אלה אינם מתארים רק נקודת מבט ארצית, אלא את המצב האמיתי של המתים: הם אינם חושבים, אינם משבחים, אינם יודעים דבר.

3. השכר בא בתחייה, לא במוות

ישוע והשליחים מציבים את השכר ברגע התחייה, לא במוות:

  • הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 14.14 (תנ״ך עברי מודרני) :
    ואשריך באשר אין להם לשלם לך כי ישלם לך בתחית הצדיקים׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 5.28-29 (תנ״ך עברי מודרני) :
    אל תתמהו על זאת כי הנה שעה באה אשר כל שכני קבר את קולו ישמעון׃ויצאו עשי הטוב לתקומת החיים ועשי הרע לתקומת המשפט׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • "אני מצווה עליך [...] לשמור את המצווה [...] עד הופעתו של אדוננו ישוע המשיח." (1 טימותי 6.13-14)

טיעון: אילו היו הצדיקים כבר בגן עדן במותם, מדוע להתעקש על התחייה כרגע השכר?

4. פולוס מצפה לתחייה, לא למצב ביניים

פולוס תולה את תקוותו בתחייה גופנית, לא במצב חסר גוף:

  • אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.13-14 (תנ״ך עברי מודרני) :
    אם אין תחיה למתים גם המשיח לא הוקם׃ואם המשיח לא הוקם כי עתה ריק שמועתנו וגם ריק אמונתכם׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.53 (תנ״ך עברי מודרני) :
    כי מה שעתה לכליון לבוש ילבש אל כליון ואמר ימות יבוש ילבש אל מות׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • "אנו נאנחים [...] ומשתוקקים ללבוש את משכננו השמימי [...] כדי שהמת ייבלע בחיים." (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.2,4)

טיעון: אצל פולוס הישועה כוללת גוף, לא נפש מרחפת. בלי תחייה הכול הבל — דבר שלא היה הגיוני אילו היו הנפשות כבר בגן עדן.

5. דוד לא עלה לשמים

פטרוס קובע במפורש שדוד — אף שהיה "איש כלבבו של אלוהים" — אינו בשמים:

  • מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.34 (תנ״ך עברי מודרני) :
    כי דוד לא עלה השמימה והנה הוא אמר נאם לאדני שב לימיני׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.29 (תנ״ך עברי מודרני) :
    אנשים אחים הניחו לי ואדברה באזני כלכם על דוד אבינו אשר גם מת גם נקבר וקבורתו אתנו היא עד היום הזה׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

טיעון: אם דוד, מופת של אמונה, אינו בשמים אלא בקברו, הדבר מרמז שהמתים ממתינים לתחייה.

6. המשפט עתידי, לא התקיים כבר

המקרא מציג את המשפט כאירוע עתידי ויחיד:

  • אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 9.27 (תנ״ך עברי מודרני) :
    וכאשר נגזר על בני אדם פעם אחת המות ואחריו הדין׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 17.31 (תנ״ך עברי מודרני) :
    יען אשר שת יום לשפט תבל בצדק על ידי איש אשר הפקידו ויתן עדות נאמנה לכלם בהקימו אתו מן המתים׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • חזוֹן יוֹחָנָן 20.12 (תנ״ך עברי מודרני) :
    וארא את המתים הקטנים עם הגדלים עמדים לפני הכסא וספרים נפתחים ויפתח ספר אחר אשר הוא ספר החיים וישפטו המתים על פי הכתוב בספרים כמעשיהם׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

טיעון: אם המתים הולכים מיד לגן עדן או לגיהינום, המשפט האחרון הופך לעניין פורמלי חסר חשיבות. מדוע "לשפוט" אנשים שגורלם נחתם זה מאות שנים?

7. הנפש אינה בלתי מתה מטבעה

בניגוד לפילוסופיה היוונית (אפלטון), המקרא אינו מציג את הנפש כבלתי מתה מעצם טבעה:

  • יְחֶזְקֵאל 18.4 (תנ״ך עברי מודרני) :
    הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה הנפש החטאת היא תמות׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • 1 טימותי 6.16 (תנ״ך עברי מודרני) :
    אשר הוא לבדו חי וקים והוא הדר באור נשגב ואיש לא ראהו ולא יוכל לראונו ולו הכבוד וגבורת עולמים אמן׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 6.23 (תנ״ך עברי מודרני) :
    כי שכר החטא הוא המות ומתנת חסד אלהים היא חיי העולם במשיח ישוע אדנינו׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

טיעון: אלמוות הוא מתנה הניתנת בתחייה, לא תכונה טבעית של הנפש האנושית. בלי מתנה זו, המתים אינם קיימים באופן מודע.

תשובה להתנגדויות נפוצות

Objection 1 : « Aujourd'hui tu seras avec moi au paradis » (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.43)

תשובה: ביוונית העתיקה אין סימני פיסוק. אפשר לקרוא:

  • "אני אומר לך, היום תהיה עמדי בגן עדן" (המשמעות המסורתית)
  • "אני אומר לך היום: תהיה עמדי בגן עדן" (הבטחה שניתנה באותו יום, התגשמות עתידית)

קריאה שנייה זו עקבית עם העובדה שישוע עצמו לא הלך לגן עדן באותו יום — הוא היה בקבר שלושה ימים.

Objection 2 : Le riche et Lazare (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.19-31)

תשובה: זהו , לא הוראה דוקטרינרית על העולם הבא.

  • ישוע משתמש בדימויים יהודיים עממיים של תקופתו כדי ללמד לקח מוסרי (דחיפות התשובה, סמכות הכתובים).
  • אילו היה הדבר מילולי, גן עדן וגיהינום היו בטווח שמיעה — דבר הסותר טקסטים אחרים.
  • אברהם אינו אלוהים; מדוע יהיה שופט המתים?

Objection 3 : « Quitter ce corps et demeurer auprès du Seigneur » (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.8)

תשובה: פולוס מביע העדפה, לא סדר כרונולוגי. בהקשר הקרוב:

  • "אנו נאנחים [...] ומשתוקקים ללבוש את משכננו השמימי." (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.2)

פולוס משתוקק לתחייה (ללבוש גוף שמימי), לא למצב חסר גוף. מנקודת מבטו הסובייקטיבית של המת, התחייה היא מיידית — בשינה אין תחושת זמן.

Objection 4 : Moïse et Élie à la transfiguration (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 17.3)

תשובה :

  • אליהו מעולם לא מת — הוא נלקח חי (2 מְלָכִים 2.11).
  • משה הוא מקרה מיוחד: טקסט אחד מרמז על תחייה מוקדמת ("מיכאל [...] התווכח עם השטן ודן עמו על גופתו של משה" — אִגֶּרֶת יְהוּדָה 1.9).
  • הם אינם מייצגים את המצב הרגיל של המתים.

Objection 5 : Les âmes sous l'autel (חזוֹן יוֹחָנָן 6.9-10)

תשובה: ספר ההתגלות הוא ספר סמלי.

  • Le sang d'Abel « crie » aussi vers Dieu (בְּרֵאשִׁית 4.10) — cela ne signifie pas qu'Abel est conscient.
  • הנפשות "תחת המזבח" מייצגות באופן סמלי את הקדושים שקורבנם קורא לצדק, לא אנשים מודעים מילולית.

סיכום: מדוע עמדה זו עקבית

רכיב עמדת שינת הנפש
טבע האדם האדם הוא אחדות של גוף ונפש, לא נפש בלתי מתה בגוף זמני
המצב במוות חוסר הכרה מוחלט ("שינה")
תחייה נחוצה כדי לשקם את החיים המודעים
משפט עתידי, יחיד, קובע לכולם
שכר/עונש רק לאחר המשפט
צדק אלוהים איש אינו נענש או מקבל שכר לפני שנשפט

היתרון התיאולוגי של עמדה זו

השקפה זו שומרת על עקביות המשפט: יהיה זה בלתי צודק שאנשים יסבלו בגיהינום אלפי שנים לפני שנשפטו. התרשים שינה ← תחייה ← משפט ← גורל מכבד את הסדר ההגיוני של הצדק האלוהי.

היא גם לוקחת ברצינות את האנתרופולוגיה המקראית: האדם אינו נפש כלואה בגוף (ההשקפה היוונית), אלא אחדות חיה שרק אלוהים יכול להחיות.

ב. התזה של תודעה מיידית

המפרשים מסכימים על מהלך הדברים הכללי לאחר המוות, אך חלוקים על מצב הביניים של הנפטרים. קיימות שתי עמדות:

שינת המתים, הרואה במצב הביניים חוסר הכרה מוחלט עד התחייה.

התודעה המיידית, שלפיה המתים חווים מרגע מותם את הנחמה או את הייסורים הקשורים לגורלם.

לימוד זה יציג את הטיעונים המקראיים התומכים בכל אחת משתי הפרשנויות הללו.

 

רוב האוונגליסטים והפרוטסטנטים הרפורמים מגינים על התזה של התודעה המיידית לאחר המוות, הנקראת גם מצב ביניים מודע. הנה עמדה זו בפירוט.

Mort → État intermédiaire conscient → Résurrection corporelle → Jugement → Paradis éternel ou Enfer éternel

לפי השקפה זו:

  • במוות הנפש נפרדת מהגוף אך נשארת מודעת.
  • המאמינים נכנסים מיד לנוכחות המשיח (גן עדן ביניים).
  • הכופרים נכנסים למקום ייסורים (האדס).
  • התחייה מביאה למאמינים גוף מהודר, ולכופרים גוף למשפט.
  • המשפט הסופי מאשר ומגלה בפומבי את מה שהיה כבר אמת מבחינה רוחנית.

היסודות המקראיים של העמדה האוונגליסטית

1. הנפש שורדת את מות הגוף

המקרא מבחין בין הגוף לנפש/רוח, שיכולים להתקיים בנפרד:

  • הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 10.28 (תנ״ך עברי מודרני) :
    ואל תיראי מן ההרגים את הגוף ואת הנפש לא יוכלו להרג אך תיראו את אשר יוכל לאבד גם את הנפש גם את הגוף בגיהנם׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

טיעון: אילו יכלו להרוג את הנפש אלה ההורגים את הגוף, הבחנה זו לא הייתה בעלת משמעות. הנפש שורדת אפוא את המוות הגופני.

  • קֹהֶלֶת 12.7 (תנ״ך עברי מודרני) :
    וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

2. נוכחות מיידית עם המשיח במוות

פולוס מביע בבירור ציפייה לשיתוף מיידי עם המשיח:

  • אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 1.23 (תנ״ך עברי מודרני) :
    כי משוך אני מן השנים נפשי אותה להפטר ולהיות עם המשיח כי זה המבחר׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

טיעון: אילו היה המוות שינה בלתי מודעת, פולוס לא היה אומר שלמות הוא "טוב הרבה יותר". שינה ללא תודעה אינה טובה ואינה גרועה מהחיים הארציים — היא פשוט אין.

  • אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.8 (תנ״ך עברי מודרני) :
    אמנם בטוחים אנחנו ונבחרה לנו להתרחק מן הגוף ולהיות קרובים אל האדון׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

טיעון: פולוס מעמיד זה מול זה "להיות בגוף" ו"להיות אצל האדון" כשני מצבים חלופיים מיידיים, לא כ"להיות בגוף" לעומת "לישון אלפי שנים ואז להיות אצל האדון".

3. השודד הטוב: הבטחה ל"היום"

  • הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.43 (תנ״ך עברי מודרני) :
    ויאמר ישוע אליו אמן אמר אני לך כי היום תהיה עמדי בגן עדן׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

טיעון: המקום הטבעי של "היום" (σήμερον) במשפט היווני הוא עם "תהיה", לא עם "אני אומר לך". בכל הברית החדשה, כשישוע אומר "אמן אני אומר לך", הוא אינו מוסיף לעולם "היום" — הדבר מיותר. המשמעות הטבעית היא אפוא: באותו יום עצמו יהיה השודד בגן עדן.

4. העשיר ואלעזר: תודעה לאחר המוות

  • הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.22-23 (תנ״ך עברי מודרני) :
    ויהי כאשר מת האביון ויובל על ידי המלאכים אל חיק אברהם וימת גם העשיר ויקבר׃ובהיותו במכאבות בשאול וישא את עיניו וירא את אברהם מרחוק ואת לעזר בחיקו׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

טיעון אוונגליסטי: גם אם זהו , ישוע לא היה מלמד תורה כוזבת על העולם הבא כדי להמחיש נקודה מוסרית. פרטי הסיפור מניחים תודעה אמיתית: העשיר רואה, מדבר, סובל, זוכר, מתחנן. הדבר לא היה הגיוני אילו היו המתים בלתי מודעים.

5. משה ואליהו בהשתנות

  • הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 17.3 (תנ״ך עברי מודרני) :
    והנה נראו אליהם משה ואליהו מדברים אתו׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

טיעון: משה מת לפני יותר מ-1400 שנה, ובכל זאת הוא מופיע ושוחח עם ישוע. הדבר מוכיח קיום מודע לאחר המוות. הטיעון שמשה הוא מקרה מיוחד (תחייה מוקדמת) אינו מבוסס על שום טקסט מפורש.

6. נפשות הקדושים זועקות אל אלוהים

  • חזוֹן יוֹחָנָן 6.9-10 (תנ״ך עברי מודרני) :
    וכפתחו החותם החמישי וארא מתחת למזבח את נפשות הטבוחים על דבר האלהים ועל העדות אשר היתה להם׃ויזעקו בקול גדול ויאמרו עד מתי אדני הקדוש והאמתי לא תשפט ולא תקום את דמינו מישבי הארץ׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

טיעון: נפשות אלה מודעות, מדברות, זוכרות את מות הקדושים שלהן ומחכות באופן פעיל למשפט. גם בספר סמלי, דימוי זה מניח שהמתים מודעים.

7. סטפנוס רואה את ישוע ומפקיד בידיו את רוחו

  • מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.55-59 (תנ״ך עברי מודרני) :
    והוא מלא רוח הקדש ויבט השמימה וירא את כבוד אלהים ואת ישוע נצב לימין האלהים׃ויאמר הנני ראה את השמים נפתחים ואת בן האדם נצב לימין האלהים׃ויצעקו בקול גדול ויאטמו את אזניהם ויתנפלו עליו כלם יחד׃וידחפהו חוצה לעיר ויסקלו אתו באבנים והעדים פשטו את בגדיהם לרגלי בחור אחד ושמו שאול׃ויסקלו את אסטפנוס והוא משוע ואמר אדני ישוע קבל את רוחי׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

טיעון: סטפנוס מצפה שרוחו תתקבל על ידי ישוע מיד — לא שתחדל להתקיים עד התחייה.

8. "גולה מן הגוף, שוכן אצל האדון" — ללא דיחוי

כך גם לגבי ישוע:

  • הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.46 (תנ״ך עברי מודרני) :
    ויקרא ישוע בקול גדול ויאמר אבי בידך אפקיד רוחי ובאמרו זאת נפח נפשו׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

ההיגיון של פולוס בקורינתים ב׳ 5 בנוי כך:

  • אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.1 (תנ״ך עברי מודרני) :
    הן ידענו כי בהרס בית אהלנו אשר בארץ יש לנו בנין מאת האלהים בית אשר איננו מעשה ידים והוא לעולם בשמים׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.2 (תנ״ך עברי מודרני) :
    כי גם עתה נאנחים ונכספים אנחנו להתעטף בביתנו אשר מן השמים׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org
  • אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.4 (תנ״ך עברי מודרני) :
    כי גם עתה באהלנו זה נאנח מפני הכבד ולא חפצנו להתפשט כי אם להתעטף למען יבלע המות על ידי החיים׃
    תנ״ך בעברית מודרנית (פרנץ דליטש), נחלת הכלל — eBible.org

טיעון: פולוס אינו רוצה להיות "עירום" (חסר גוף) אלא "לבוש". עם זאת, גם במצב ביניים לא מושלם זה הוא מעדיף להיות עם האדון מאשר כאן למטה. מצב הביניים הוא מודע ועדיף, גם אם אינו המצב הסופי.

תשובה לטיעוני שינת הנפש

תשובה אוונגליסטית :

  • קהלת מדבר מנקודת מבט "תחת השמש" — החיים הארציים כפי שרואה אותם המתבונן האנושי.
  • "אין להם עוד שכר" פירושו שהם אינם יכולים עוד להרוויח דבר על הארץ, לא שהם אינם קיימים.
  • קהלת הוא ספר חוכמה ספקנית החוקר את גבולות הידיעה האנושית, לא חיבור של תיאולוגיה שיטתית.

על ה"שינה" כדימוי

תשובה אוונגליסטית :

  • ה"שינה" מתארת את המראה החיצוני של המוות (הגוף חסר התנועה), לא את מצב הנפש.
  • אנו אומרים עד היום שמישהו "נח" בבית הקברות — אין זה אומר שהוא בלתי מודע.
  • השינה היא דימוי של תקווה: כשם שמתעוררים מן השינה, כך נקום לתחייה.

Sur David qui « n'est pas monté au ciel » (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.34)

תשובה אוונגליסטית :

  • פטרוס מדבר על גופו של דוד ("קברו נמצא בקרבנו עד היום הזה"), לא על נפשו.
  • טענתו של פטרוס היא שתהילים ט"ז אינו יכול לדבר על דוד עצמו (שגופו ראה שחת), אלא על המשיח (שגופו לא ראה שחת).
  • הדבר אינו אומר דבר על מצב נפשו של דוד.

על המשפט העתידי

תשובה אוונגליסטית :

  • מצב הביניים הוא זמני, לא סופי.
  • המשפט הסופי מאשר בפומבי ומסיים את מה שהיה כבר אמת מבחינה רוחנית.
  • Pour les croyants, le jugement concerne les récompenses (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 3.12-15), pas la question du salut.
  • עבור הכופרים, המשפט מגלה את צדקת הרשעתם.

סיכום: העמדה האוונגליסטית/הפרוטסטנטית של הרוב

רכיב עמדה אוונגליסטית
טבע האדם אחדות גוף ונפש, אך הנפש יכולה להתקיים זמנית ללא הגוף
המצב במוות תודעה מיידית — נוכחות עם המשיח (מאמינים) או ייסורים (כופרים)
תחייה נחוצה לשלמות — איחוד הנפש עם גוף מהודר
משפט מאשר ומגלה בפומבי את גזר הדין שכבר בתוקף
מצב הביניים ממשי אך לא שלם — הנפש ללא גוף ממתינה לתחייה

מדוע עמדה זו היא עמדת הרוב בקרב האוונגליסטים

1- קריאה טבעית של הטקסטים: הקטעים על התודעה לאחר המוות (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.1-31, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.43, אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 1.23, חזוֹן יוֹחָנָן 6.9-10) נראים כמצביעים באופן טבעי יותר על תודעה אמיתית מאשר על דימוי.

2- עקביות עם התקווה הנוצרית: למות הוא "רווח" (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 1.21) משום שמיד נמצאים עם המשיח, דבר המעורר ביטחון אל מול המוות.

3- המשכיות עם המסורת: עמדה זו היא עמדת הרוב המכריע של אבות הכנסייה, של מתקני הדת (קלווין בפרט) ושל הווידויים הפרוטסטנטיים ההיסטוריים.

4- נחמה רועית: לומר לאבלים שיקירם המאמין הוא "עכשיו אצל האדון" היא מקור נחמה המבוסס על טקסטים אלה.

האוונגליסטים מכירים בכך שמצב הביניים נותר מסתורי ושהמקרא מתמקד יותר בתחייה הסופית. אך הם סבורים שהרמזים בטקסט מצביעים בבירור על תודעה מיידית לאחר המוות, בציפייה לשלמות התחייה.

ג. אם כן, איזה פתרון הוא הסביר ביותר?

L’hypothèse du « sommeil » des morts enseigne que les défunts sont totalement inconscients jusqu’à la résurrection, sans perception ni expérience. Elle s’appuie sur plusieurs textes parlant de la mort comme d’un “sommeil” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.11-14 ; דָּנִיֵּאל 12.2 ; קֹהֶלֶת 9.5-6 ; תְהִלִּים 6.6 ; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 7.60 ; 1 סלוניס 4.13-15).

Cette position, minoritaire, est toutefois difficile à concilier avec d’autres passages qui décrivent une conscience après la mort (חזוֹן יוֹחָנָן 6.9-11 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.19-31 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 1.23 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.8).

 

מנקודת מבט מקראית בלבד, לשתי העמדות יש טיעונים רציניים. עם זאת, אם נתבונן במכלול הטקסטים ללא הנחות פילוסופיות או דתיות, הפתרון שנראה כמסביר בצורה הטובה ביותר את הנתונים המקראיים הוא כנראה סוג של המתנה מודעת, אך עדיין בלתי שלמה, המתמקדת בתקוות התחייה העתידית.

מדוע מסקנה זו?

הנקודה החזקה ביותר של התזה של ה"שינה הבלתי מודעת" היא שהמקרא מתעקש תמיד על:

  • התחייה העתידית;
  • שובו של המשיח;
  • יקיצת המתים;
  • המשפט הבא.

לדוגמה:

  • « Plusieurs de ceux qui dorment dans la poussière de la terre se réveilleront » (דָּנִיֵּאל 12.2) ;
  • « Lazare, notre ami, dort » (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.11) ;
  • « Ceux qui se sont endormis en Christ » (1 סלוניס 4.13-16).

אם כן, השפה השלטת שבה משתמשים הכתובים כדי לדבר על המוות היא אכן שפת השינה.

יתר על כן, התקווה הנוצרית העיקרית אינה מוצגת לעולם כעזיבה מיידית פשוטה לשמים לאחר המוות, אלא כ:

  • התחייה;
  • מלכות אלוהים;
  • הבריאה החדשה;
  • et la restauration finale de toutes choses (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15 ; חזוֹן יוֹחָנָן 21.1-5).

בנקודה זו, תורת שינת המתים מזכירה אמת מהותית: המקרא מייחס חשיבות מרכזית לתחייה הגופנית.

עם זאת, כמה קטעים נותרים קשים ליישוב עם הרעיון של חוסר הכרה מוחלט לאחר המוות.

הטקסטים העיקריים המובאים לעיתים קרובות הם:

  • « Aujourd’hui tu seras avec moi dans le paradis » (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.43) ;
  • « Quitter ce corps et demeurer auprès du Seigneur » (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.8) ;
  • « J’ai le désir de m’en aller et d’être avec Christ » (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 1.23) ;
  • le récit du riche et de Lazare (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 16.19-31) ;
  • les âmes des martyrs sous l’autel (חזוֹן יוֹחָנָן 6.9-11).

טקסטים אלה אכן יוצרים רושם של המשכיות אישית ומודעת לאחר המוות הגופני.

הקושי נובע כנראה מכך שהכתובים נראים כמתארים בו-זמנית שתי מציאויות:

1- המשכיות אישית לאחר המוות;

2- המתנה שטרם הושלמה עד התחייה הסופית.

במילים אחרות:

  • נראה שהמתים אינם מושמדים;
  • אך נראה שעדיין לא הגיעו למצב הסופי שאלוהים רוצה בו.

אפילו בהתגלות, הקדושים עדיין ממתינים ל:

  • הצדק הסופי;
  • התחייה;
  • et l’accomplissement complet du Royaume (חזוֹן יוֹחָנָן 6.10-11).

הדבר מתיישב גם עם מחשבתו של פולוס:

  • הוא מעדיף להיות עם המשיח;
  • mais il attend encore la transformation glorieuse du corps (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.1-4 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.51-54).

Il convient donc de distinguer l’état intermédiaire évoqué dans certains passages du Nouveau Testament et l’état définitif qui suivra la résurrection et le jugement dernier (חזוֹן יוֹחָנָן 20.11-15 ; חזוֹן יוֹחָנָן 21.1-5).

כך, הפתרון המאוזן ביותר מבחינה מקראית יכול להיות:

  • תודעה אמיתית אך חלקית;
  • מצב ביניים זמני;
  • והמתנה פעילה לתחייה הסופית.

הבנה זו נראית כמסבירה טוב יותר את מכלול הטקסטים מאשר חוסר הכרה מוחלט.

לעומת זאת, הרעיון הנפוץ שלפיו המאמינים כבר נמצאים במלואם במצבם הסופי מיד לאחר המוות נראה קשה יותר ליישוב עם:

  • התחייה העתידית;
  • המשפט האחרון;
  • הציפייה לשובו של המשיח;
  • והשבת הבריאה הסופית.

En effet, si les croyants bénéficiaient déjà pleinement de leur destinée éternelle après la mort, l’importance centrale accordée par le Nouveau Testament à la résurrection corporelle deviendrait plus difficile à expliquer (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.16-19).

כך, אף אם קטעים מסוימים נראים כמצביעים על המשכיות מודעת לאחר המוות, מרכז התקווה הנוצרית נותר בראש ובראשונה:

  • תחיית המתים;
  • הניצחון הסופי על המוות;
  • et l’établissement éternel du Royaume de Dieu (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.50-57 ; חזוֹן יוֹחָנָן 21.1-5).

ד. האם המתים המודעים רואים את החיים?

סיכום הפסקה:

אם נקבל את התזה השנייה, זו של המתים המודעים, עולות כמה שאלות.

האם המתים רואים את החיים?

האם נכיר את אהובינו?

האם למתים יש השפעה על עולם החיים?

האם יכול להיות קשר בין חי למת?

 

הטקסט המלא:

אם נקבל את התזה השנייה, זו של המתים המודעים, עולות כמה שאלות.




אנו נאלצים להשיב על שאלות שונות אלה בזהירות רבה, משום שנושאים אלה אינם מטופלים תמיד במישרין במקרא. בנסיבות אלה אנו נאלצים להישען על טקסטים שונים כדי לתת תשובה, ומכאן הסתייגותנו.

סיכום

עיון בטקסטים המקראיים העוסקים במצב המתים מראה שסוגיה זו נותרת מורכבת ולעיתים מסתורית. הכתובים אינם מפתחים לעולם תורה מפורטת על מצב הביניים; הם מכוונים בראש ובראשונה את תקוות המאמין לתחייה, לשובו של המשיח ולהקמתה הסופית של מלכות אלוהים.

שתי תפיסות גדולות מופיעות בתולדות הנצרות: זו של השינה הבלתי מודעת של המתים עד התחייה וזו של המתנה מודעת במצב ביניים. לכל אחת טיעונים מקראיים רציניים וקשיי פרשנות מסוימים.

Les nombreux passages parlant du « sommeil » des morts rappellent avec force que la mort est présentée comme un état provisoire dont Dieu réveillera finalement l’humanité (דָּנִיֵּאל 12.2 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.11-14 ; 1 סלוניס 4.13-17). La Bible insiste constamment sur la résurrection future et non sur un accomplissement déjà pleinement réalisé immédiatement après la mort.

Toutefois, plusieurs textes du Nouveau Testament semblent également suggérer une continuité personnelle consciente après la mort physique (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.43 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הַפִּילִפִּיִּים 1.23 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָשֵּׁנִית אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִים 5.8). Cette tension explique probablement pourquoi de nombreux croyants considèrent qu’il existe un état intermédiaire réel mais encore incomplet, dans l’attente de la résurrection finale.

יש להימנע, עם זאת, מתפיסות עממיות מסוימות הרחוקות לעיתים מן הנתונים המקראיים. הכתובים אינם מתארים לעולם את המאמינים שנפטרו כמי שכבר הגיעו במלואם למצבם הנצחי הסופי. אפילו הצדיקים עדיין ממתינים ל:

  • תחיית הגוף;
  • המשפט הסופי;
  • השמדתו הסופית של המוות;
  • et la restauration complète de la création (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 8.19-23 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 15.51-57 ; חזוֹן יוֹחָנָן 21.1-5).

Ainsi, le véritable centre de l’espérance chrétienne ne réside pas dans l’état intermédiaire lui-même, mais dans la victoire finale de Dieu sur la mort. Le cœur du message biblique demeure la promesse que Dieu ressuscitera les morts, jugera le monde avec justice et établira définitivement son Royaume éternel (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 5.28-29 ; חזוֹן יוֹחָנָן 20.11-15).