חוק קלאייס-לאונטי משנת 2016 הוא התפתחות של , ושניהם מתמקדים בזכויות המטופלים בסוף החיים. אלה ההבדלים העיקריים בין שני החוקים:
השוואה בין שני החוקים
אוסר על התעקשות טיפולית בכך שהוא פוסל עקשנות בלתי סבירה. איסור זה נשמר בחוק קלאייס-לאונטי משנת 2016.
בנוגע להנחיות מקדימות, חוק 2005 הפך אותן לבלתי מחייבות במיוחד עבור הרופאים, שיכלו שלא לפעול לפיהן. בשנת 2016 הן נעשות ברות אכיפה, כלומר הרופא חייב לכבד אותן, למעט במקרה של סכנת חיים מיידית או אם הן נראות בבירור בלתי עקביות.
האדם הנאמן, שכבר נשאלה דעתו במקרה של אי-כשירות המטופל לפי חוק 2005, זוכה בשנת 2016 לתפקיד מחוזק: דעתו הופכת לעדיפה בקבלת ההחלטה הרפואית.
בנושא הסדציה, חוק לאונטי התיר סדציה להקלת כאב. חוק קלאייס-לאונטי מכניס חידוש מרכזי: סדציה עמוקה ורציפה עד המוות, החלה במצבים רפואיים מוגדרים היטב.
הגישה לטיפול פליאטיבי, שהומלצה אך לא הובטחה בשנת 2005, הופכת בחוק 2016 לזכות מובטחת, והדבר מבסס את חובתם של מוסדות הבריאות להציע אותו.
לבסוף, ההחלטה הרפואית כבר התבססה על הליך קולגיאלי בשנת 2005. בשנת 2016 הליך זה מובהר ומחוזק, כדי להבטיח שקיפות והתייעצות טובות יותר בהחלטות סוף החיים.
בקיצור
חוק 2005 הניח את היסודות ללווי מכובד בסוף החיים, בכך שדחה את ההתעקשות הטיפולית.
חוק 2016 הולך רחוק יותר: הוא מחזק את זכויות המטופל, הופך את רצונותיו למחייבים, ומכניס את הסדציה העמוקה והרציפה כחלופה להמתת חסד.