_21 La foule, rassemblée devant le palais de Ponce Pilate, exige la crucifixion. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.22 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.11-15 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.23 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.15.
_22 Le départ pour le mont Golgotha commence avant 9 h. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.32 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.21-22 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26-33 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.17.
_23 La mise sur la croix a donc lieu vers 9 h selon le texte de Marc. L’imprécision de la mesure permet d’intercaler le temps de déplacement pour aller jusqu’au mont Golgotha. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.20-41 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.31-56 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26-49 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.17-30.
ניתן לעיין בכל הכרונולוגיה הזאת במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
הערה:
פילטוס, שהיה מרוגז בעליל מן הלחץ ומן התחבולה של ראשי , משתמש בכתובת הטיטולוס כדי להצהיר על סמכותו. לפי המנהג הרומי, סיבת ההרשעה נרשמת מעל הנצלב, ופילטוס מורה לכתוב: "ישוע מנצרת, מלך היהודים" (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.19). אזכור זה חורג מן המסגרת השיפוטית בלבד: הוא מקבל ממד פוליטי ומתגרה.
L’inscription est rédigée en trois langues — hébreu (ou araméen), latin et grec — afin d’être comprise par le plus grand nombre dans un contexte de forte affluence à Jérusalem (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.20). Ainsi, le message est rendu public et accessible, ce qui accentue son impact. En proclamant Jésus « roi des Juifs », Pilate met indirectement en lumière la responsabilité des autorités religieuses dans cette condamnation.
Les chefs des prêtres ne s’y trompent pas et contestent immédiatement la formulation, demandant qu’il soit écrit : « Il a dit : Je suis le roi des Juifs » (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.21). Pilate refuse de modifier le texte et tranche fermement :
בתשובה זו הוא כופה את החלטתו ודוחה בתוקף את אלה שדווקא השיגו ממנו את הצליבה.
הטיטולוס הזה הופך כך לסוג של אירוניה טרגית: בעיני , ישוע אינו מוצג כפושע רגיל, אלא כמלך. החיילים עצמם מאמצים רעיון זה ולועגים לו:
מאחורי הלעג הלכאורי הזה הכתובת מדגישה אמת שהרשויות דוחות.
לבסוף, החלטה זו של פילטוס מגלה הן את מורת רוחו והן את גבולותיו. אף שנכנע בעניין ההרשעה, הוא שומר כאן על סוג של סמכות בכך שהוא כופה את הכותרת הזאת. המילה האחרונה בעניין הכתובת בידיו, אך לא בעניין התוצאה שהיה רוצה בה, ובכך מתגלה כל העמימות של מעמדו במשפט הזה.