_20 החזרה אל פונטיוס פילטוס מתרחשת בסביבות השעה 8. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.6-19; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.15-30; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.13-25; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.39-40; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.1-16.
_21 ההמון, שהתאסף לפני ארמונו של פונטיוס פילטוס, דורש את הצליבה. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.22 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.11-15 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.23 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.15.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
ההלקאה שהוטלה על ישוע נמנית עם הנהגים הרומיים ששמורים היו לנידונים לצליבה. עינוי זה, אלים עד קצה, קדם בדרך כלל להוצאה להורג והחליש מאוד את הנידון, שמת מהר יותר על הצלב; יש שמתו אף לפני שהגיעו אל הצלב. לא היה זה חריגה בודדת, אלא הליך מקובל שהחיילים עשו אותו לדבר שבשגרה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.26; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.1).
לאחר ההלקאה מוסיפים החיילים לסבל הגופני השפלה מכוונת. הם מלבישים את ישוע גלימה, מניחים כתר קוצים על ראשו ולועגים לו בקריאה "מלך היהודים" (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.17-19; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.2-3). מחווה זו מדגישה באירוניה את עילת הרשעתו, שהופכת ללעג בפי אלה שמוציאים אותו להורג.
אין זה עונש בלבד, אלא ייסורים המעידים על רצון להשפיל ולהשמיד. ועם זאת, למרות עוצמת המכות וההשפלות, ישוע נשאר בהכרה ושליט בעצמו. סיפורי הבשורות מראים שהוא שומר על היכולת לדבר ולהגיב עד רגע הצליבה, ודבר זה מדגיש הן את קשיות העינוי והן את עמידותו יוצאת הדופן (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.4).