_21 ההמון, שהתאסף לפני ארמונו של פונטיוס פילטוס, דורש את הצליבה. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.22 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.11-15 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.23 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.15.
_22 היציאה להר גולגולתא מתחילה לפני השעה 9. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.32 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.21-22 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26-33 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.17.
_23 אם כן, העלאתו על הצלב מתרחשת בסביבות השעה 9 לפי הכתוב במרקוס. אי-הדיוק במדידה מאפשר להוסיף את זמן ההליכה עד להר גולגותא. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.20-41 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.31-56 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26-49 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.17-30.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
הבשורות מספרות שישוע אינו נצלב לבדו, אלא בין שני נידונים, המכונים „שודדים“ או „עושי רשע“ (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.38 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.27 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.32). פרט זה אינו מקרי: הוא מגשים את הנבואה שעבד האלוהים „נמנה עם פושעים“ (השוו יְשַׁעְיָהוּ 53.12). כך ישוע מתמזג מרצונו עם החוטאים.
מרקוס מוסר פרט זמן חשוב: הצליבה מתרחשת בשעה השלישית, כלומר בסביבות 9 בבוקר (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.25). פרט זה מדגיש שהאירועים מתרחשים במהירות לאחר המשפט.
הטקסטים מתארים מעט את הפעולות הטכניות של הצליבה, אף שהייתה זו אז פרקטיקה ידועה היטב. עם זאת, קטעים מסוימים מאפשרים להבין שישוע אכן נתקע במסמרים. לאחר התחייה, תומא מוזמן לראות את „סימן המסמרים“ (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.25) וישוע מראה את ידיו ואת רגליו (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.39). הדבר מאשר את השימוש במסמרים, אף שהבשורות אינן מתארות במפורש כיצד הוצבו.
באשר לידיים, הטקסט אכן מדבר על „ידיים“, אך יש לציין שבלשון הקדמונים מונח זה יכול לכלול גם את אזור פרק כף היד. מבחינה היסטורית, ה השתמשו לעיתים במסמרים ולעיתים בחבלים, או בשניהם. לפיכך ייתכן שישוע הן נתקע במסמרים והן נקשר, כדי להחזיק את הגוף על הצלב.
יוחנן מוסר פרט משמעותי על בגדי ישוע: החיילים מחלקים אותם ביניהם, אך מפילים גורל על כתונתו התפורה בלי תפר (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.23-24). מעשה זה מגשים את המזמור: „יחלקו בגדי להם ועל לבושי יפילו גורל“ (השוו תְהִלִּים 22.18). אפילו בהשפלה זו מתגשמים כתבי הקודש.
הכתובת שהוצבה על הצלב, „מלך היהודים“ (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.19), מדגישה אירוניה טרגית: מה שהשלטונות דוחים הופך להכרזה פומבית. ישוע מוכר כמלך, אך בהקשר של לעג.
הסצנה מתאפיינת בלעג. העוברים ושבים, המנהיגים הדתיים ואף החיילים מלעיגים על ישוע (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.39-43 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.35-36). הם חוזרים על דבריו על המקדש ומאתגרים את יכולתו להושיע את עצמו. חוסר ההבנה הזה מרכזי: ישוע לא בא להושיע את עצמו, אלא להושיע אחרים.
אפילו שני הנצלבים מגיבים, ותחילה משתתפים בגידופים (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.32), אף שלוקס מציין שאחד מהם בסופו של דבר חוזר בתשובה (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.40-43). הדבר מראה שגם בלב גזר הדין נותרת אפשרות של פתח לחסד.
מבחינה היסטורית, הצליבה הייתה עונש רומי שנועד להשפיל ולהרתיע. היא הייתה פומבית, איטית וכואבת ביותר. הגופות יכלו להישאר מוצגות זמן רב ולשמש אזהרה. בהקשר זה, מותו של ישוע עשוי להיראות כאירוע שגרתי בין הוצאות להורג אחרות.
ובכל זאת, הבשורות מראות שמוות זה ייחודי. ישוע נצלב מחוץ לעיר (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.17), כקורבנות החטאת (השוו אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 13.12). פרט זה מעניק לאירוע משמעות תיאולוגית עמוקה: הוא מת בעד החטא, מחוץ למחנה.
לבסוף, הביטוי „וצלבו אותו“ (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.35 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.24 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.33) מצטיין בפשטות מפתיעה. הבשורות אינן מתעכבות על הסבל הגופני, אלא מדגישות את משמעות המעשה: דחייה, התגשמות כתבי הקודש וקורבן מרצון.
עולה קו מרכזי: הצליבה, אירוע שכיח באימפריה הרומית, הופכת כאן לרגע מרכזי בהיסטוריה המקראית, שבו נפגשים האלימות האנושית, התגשמות הנבואות ופועלה של הישועה.