_23 La mise sur la croix a donc lieu vers 9 h selon le texte de Marc. L’imprécision de la mesure permet d’intercaler le temps de déplacement pour aller jusqu’au mont Golgotha. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.20-41 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.31-56 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.26-49 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.17-30.
_24 כל חברי האלה יכולים עתה להשתתף בחגיגת הפסח המשפחתית, ברוח רגועה לאחר מה שהם רואים כניצחון מזהיר. אך האירועים לא יתפתחו כפי שדמיינו!
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
הייצוגים המסורתיים מציגים לא פעם את ישוע מכוסה בבד, אך הנוהגים הרומיים מלמדים שהצלובים היו בדרך כלל עירומים, מה שהחריף את ההשפלה בפומבי. עירום זה הוא חלק בלתי נפרד מהבושה הכרוכה בצליבה, עונש שנועד לשבור את הכבוד לא פחות מאשר את הגוף.
ארבע הבשורות מזכירות את חלוקת בגדי ישוע בידי החיילים (השוו הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.35 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.24 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.34 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.23-24). מעשה זה, שהיה שגרתי בעבור החיילים , שרכוש הנידון הגיע אליהם, מקבל כאן משמעות מיוחדת. יוחנן מדגיש שהכתונת, הארוגה חתיכה אחת, אינה נקרעת אלא נגרל עליה (השוו הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.23-24).
Ce détail accomplit explicitement la prophétie du תְהִלִּים 22.19, établissant un lien direct entre la souffrance du juste dans l’Ancien Testament et celle de Jésus. Matthieu souligne également cet accomplissement (cf. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.35). Ainsi, même dans des gestes apparemment insignifiants, les Écritures trouvent leur réalisation.
Jean situe la crucifixion avec précision : Jésus porte sa croix jusqu’au lieu appelé Golgotha, « lieu du crâne » (cf. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.17), où il est crucifié entre deux autres hommes (cf. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.18). Cette position centrale souligne à la fois son identification aux pécheurs et sa place unique.
Luc rapporte une parole essentielle de Jésus : « Père, pardonne-leur, car ils ne savent ce qu’ils font » (cf. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.34). Alors même qu’il subit l’injustice et la violence, Jésus intercède pour ses bourreaux. Cette parole révèle la profondeur de son amour et donne un sens spirituel à la scène : la croix devient lieu de pardon.
Marc, de son côté, met en avant le cri de Jésus : « Mon Dieu, mon Dieu, pourquoi m’as-tu abandonné ? » (cf. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.34). Cette parole, reprise du תְהִלִּים 22.2, exprime une détresse réelle. Elle ne signifie pas une rupture définitive avec Dieu, mais manifeste la profondeur de l’abandon ressenti par celui qui porte le péché.
La scène est également marquée par les moqueries et l’incompréhension (cf. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.39-44). Les passants et les chefs religieux défient Jésus de se sauver lui-même. Pourtant, c’est précisément parce qu’il ne descend pas de la croix qu’il accomplit sa mission.
Enfin, la présence des femmes et du disciple Jean (cf. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.25) introduit un contraste saisissant : face à l’indifférence ou à la moquerie des soldats, certains restent fidèles dans la souffrance. Leur regard donne une autre lecture de l’événement, plus intime et douloureuse.
מתח עובר בכל הקטע הזה: מצד אחד, סצנת צליבה רומית רגילה, המסומנת באכזריות ובאדישות; מצד אחר, אירוע ייחודי שבו מתקיימים הכתובים, הסליחה מוצעת, וסבלו של ישוע מקבל משמעות אוניברסלית.