_3 הבית הוא, לדעתנו, ביתה של מרים אמו של יוחנן המכונה מרקוס. מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12.
_4 סעודת הפסח מתחילה בערב יום חמישי, אחרי השעה 18:00. אצל היהודים זה כבר יום שישי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.17, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.20, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.14-18). לכן זה אינו הסדר הרשמי, שייערך בערב יום שישי הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28.
_5 הסעודה מסתיימת בבוקר יום שישי לפני עלות השחר, בין חצות ל-2:30.
_6 יהודה איש קריות יצא לפני תום הסעודה הזאת. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.30.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
1- עדותו הייחודית של יוחנן על עזיבת יהודה
שוב פעם, יוחנן הוא היחיד מבין ארבעת המבשרים המוסר לנו בדייקנות את עזיבתו המוקדמת של יהודה איש קריות במהלך סעודת הפסח. רגע זה בסיפור הוא מכריע, שכן הוא מאיר את האירועים שיובילו למעצרו של ישוע המשיח בגן גת שמנים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.27-30). יוחנן מתאר את המעמד באיפוק דרמטי מופלא: ״ויהודה, אחרי שלקח את הפרוסה, יצא מיד. והיה לילה״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.30).
פרט כרונולוגי וסיפורי זה, שאינו מופיע בדברי מתי, מרקוס ולוקס, הוא תרומה מרכזית של הבשורה הרביעית להבנתנו את ייסורי ישוע. הבשורות הסינופטיות מזכירות את ההודעה על הבגידה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.21-25; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.18-21; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.21-23), אך אינן מציינות את הרגע המדויק שבו יהודה עוזב את הקבוצה כדי לבצע את זממו.
2- המשמעות הסמלית של פרוסת הלחם
מעשהו של ישוע המשיח, המושיט ליהודה את הפרוסה הטבולה (psōmion), נושא משמעות מיוחדת בהקשר התרבותי המזרחי. הגשת פרוסה נבחרת לאורח נחשבה מדורי דורות לכבוד, לאות חסד וידידות (רוּת 2.14). בעשותו מעשה זה כלפי יהודה, המשיח מעניק לו הזדמנות אחרונה של חסד, קריאה שקטה אחרונה לתשובה.
ואולם אותו מעשה עצמו הופך גם לאות המזהה את הבוגד עבור התלמיד שישוע אהב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.26). לחם הידידות הופך לאות משפט עבור מי שמקבל אותו בלב קשה. יוחנן מציין בכובד ראש תיאולוגי: ״ואחרי הפרוסה נכנס בו השטן״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.27). סירוב סופי לחסד פותח את הדלת לשלטון החושך (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָאֶפְסִיִּים 4.27; אִגֶּרֶת יַעֲקֹב 4.7).
3- עזיבת יהודה: התקדמות שקטה של הדרמה
פרט יוחנני זה מגלה את ההתקדמות השקטה והבלתי נמנעת של דרמת הגאולה. בעיצומה של סעודה קדושה, מי שחולק את הלחם עם ישוע המשיח קם כדי לבגוד בו, ובכך מתקיימת נבואת בעל התהילים: ״גם איש שלומי אשר בטחתי בו, אוכל לחמי, הגדיל עלי עקב״ (תְהִלִּים 41.9; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.18).
בגידתו של יהודה אינה תאונה של ההיסטוריה; היא משתלבת בתכנית הריבונית של אלוהים שהוכרזה בכתובים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.16; מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.23). עם זאת, גזירה אלוהית זו אינה מבטלת את האחריות המוסרית של יהודה: ״בן האדם הולך כפי שכתוב עליו, אך אוי לאיש ההוא אשר על ידו נמסר בן האדם!״ (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.24; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.21).
4- השתתפותו של יהודה בקביעת סעודת האדון
לפי הסדר הכרונולוגי שלוקס מציע, יהודה השתתף בקביעת סעודת האדון הקדושה, הרגע החגיגי שבו ישוע המשיח נותן לתלמידיו את הלחם ואת הכוס כאותות סקרמנטליים של גופו הנמסר ושל דמו הנשפך למען הברית החדשה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.19-21). לוקס אכן מציב את ההודעה על הבגידה אחרי דברי הקביעה: ״אך הנה יד מוסרי עמי על השולחן״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.21).
רצף לוקאני זה מעורר שאלות תיאולוגיות עמוקות: האם השתתף הבוגד בגוף ובדם של האדון? השליח פאולוס יזהיר מאוחר יותר מפני השתתפות שלא כראוי בסעודה: ״לכן כל האוכל את הלחם הזה או השותה את כוס האדון שלא כראוי, חייב יהיה בגוף ובדם של האדון״ (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 11.27-29). נוכחותו של יהודה ליד השולחן ממחישה באורח טרגי את האפשרות לקבל את אותות החסד ולהישאר סגור למציאותם הרוחנית.
5- הניגוד התיאולוגי: נתינת עצמו ובגידה
הניגוד בסיפור מרשים ונושא משמעות תיאולוגית עמוקה. בעוד בן האלוהים מכריז על מותו מרצון ומציע לחבריו את אות הברית החדשה החתומה בדמו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.20; אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 9.15), יהודה, שכבר החליט בלבו המושחת, עומד לעזוב את השולחן כדי לבצע את מה שסיכם עם ראשי הכוהנים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.3-6).
מצד אחד, נתינה עצמית מוחלטת, אהבה שהגיעה עד קצה גבול: ״אין אהבה גדולה מזו, שאדם נותן את נפשו בעד רעיו״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 15.13). מצד שני, בגידה מחושבת, מסירת המורה תמורת שלושים כסף (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.15), ובכך מתקיימת נבואת זכריה (זְכַרְיָה 11.12-13). שתי תנועות הפוכות אלה — אהבה שנותנת את עצמה וחמדנות שמוכרת — נפגשות ליד שולחן זה, בלב הלילה המכריע הזה.
6- אי ההבנה של שאר התלמידים
אף אחד משאר התלמידים אינו מבין את המשמעות האמיתית של עזיבת יהודה. יוחנן מוסר את השערותיהם התמימות: ״כי יש שחשבו, מפני שליהודה היה הארנק, שישוע אמר לו: קנה מה שצריכים אנו לחג, או שיתן דבר־מה לעניים״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.28-29).
פירושים אלה מגלים שיהודה אכן מילא את תפקיד גזבר קבוצת השליחים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.6). עם זאת, הם מעידים גם על האמון שהתלמידים המשיכו לתת בו, חרף אזהרות המורה. הם לא יכלו לתפוס שאחד משלהם, בן לוויה לדרך מראשית השירות בגליל, שנבחר על ידי המשיח עצמו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 6.13-16), יוכל לבצע מעשה כה מפלצתי.
7- אי הסבירות של ההשערות שהועלו
ואף על פי כן פירושים אלה אינם עומדים בבחינת הנסיבות. אנו באמצע הלילה, וחגיגת הפסח כללה הגבלות תנועה. ההוראה שניתנה למשה הייתה חד־משמעית: ״ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר״ (שְׁמֹות 12.22). אף שייתכן שכלל זה הוקל בתקופת בית שני, הרעיון לצאת לקניות או לחלוקת צדקה באמצע לילה פסחי נותר בלתי סביר ביותר.
בלבולם של התלמידים משקף את הבורות העמוקה שבה הם עדיין שרויים באשר לקִרבתה של הדרמה. עיוורונם הרוחני, שהמבשרים הדגישו פעמים רבות (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 9.32; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.34), מונע מהם לקלוט את האותות הגלויים כל כך של הבגידה המתרחשת.
8- תרומתו הסיפורית החיונית של יוחנן
יוחנן מדגיש נקודה זו שהסינופטיים השמיטו, ובכך הופך את המשך האירועים להבנה לחלוטין. אם יהודה יכול להוביל את הגדוד החמוש ואת השומרים ששלחו ראשי הכוהנים אל גן גת שמנים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.2-3), הרי זה דווקא משום שעזב את העלייה הרבה לפני תום הסעודה ונאומי הפרידה של המשיח (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14-17).
הזמן שחלף בין עזיבת יהודה למעצר אפשר את כל התיאום הנדרש: לאסוף את הכוח, להשיג אישורים, להכין את הלפידים ואת הנשק (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.3). יהודה הכיר את מקום המסתור הרגיל של המשיח ושל תלמידיו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.2; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.39), מידע מכריע שהוא סוחר בו מול השלטונות.
9- בגידה מתוזמרת בקפידה
בגידה זו אינה פרי דחף פתאומי; היא משתלבת בתכנית קפדנית, שתוזמרה זה ימים על ידי אלה שביקשו לחסל את ישוע המשיח. לוקס מציין ש״השטן נכנס ביהודה, הנקרא איש קריות, שהיה מן השנים עשר. והוא הלך ודיבר עם ראשי הכוהנים ועם שרי המשמר כיצד ימסור אותו להם״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.3-6).
המנהיגים הדתיים חיכו להזדמנות נוחה לעצור את ישוע ״לא בחג״, כלומר הרחק מההמונים שהריעו לו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.5; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.1-2). יהודה מציע להם הזדמנות זו: הוא יצביע על המקום והעת המתאימים, הרחק מהמולת העם בחג. ההסכם נחתם תמורת שלושים כסף, מחיר עבד לפי התורה (שְׁמֹות 21.32).
10- הארגון הלילי של המעצר
אפילו השעה המאוחרת של לילה הפסח אינה מונעת מהשלטונות לפעול במהירות. הכול היה מוכן: המנהיגים הדתיים ידעו שיהודה יבוא באותו לילה. הכוהן הגדול קיפא כינס את חברי ה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.57); שומרי המקדש היו מוכנים להתערב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.3; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.12).
Pilate, le préfet , ne sera réveillé et sollicité que le lendemain matin, au petit jour (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.66). Mais l'arrestation devait impérativement avoir lieu avant l'aube, dans l'obscurité propice aux opérations discrètes, pour éviter les réactions de la foule des pèlerins qui avait acclamé Jésus lors de son entrée à Jérusalem quelques jours auparavant (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 21.8-11 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 19.37-40).
11- המתח הרוחני של לילה זה: אור וחושך
בציינו פרטים אלה בדייקנות מופלאה, יוחנן אינו מבקש רק להשלים את סיפור הסינופטיים במישור ההיסטורי. הוא מאיר את המתח הרוחני העז של הלילה הייחודי הזה, את המאבק הקוסמי בין האור לחושך החוצה את כל ייסורי ישוע.
בעוד ישוע המשיח מכריז על קורבנו מרצון למען גאולת העולם — ״כי כה אהב אלוהים את העולם עד שנתן את בנו יחידו״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17) — יהודה בוחר במכוון בחושך. הערת יוחנן ״והיה לילה״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.30) חורגת מקביעה זמנית בלבד: יש לה משקל סמלי ותיאולוגי עמוק. מי שמתרחק מאור העולם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 8.12) שוקע בחשכה רוחנית, ומקיים את דברי המורה: ״ההולך בחשכה אינו יודע לאן הוא הולך״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.35).
12- הניגוד המוחלט: ניצחון האור
הניגוד מוחלט ומבנה את כל סיפור יוחנן על הייסורים. אורו של המשיח ממשיך להאיר בלב הלילה האפל ביותר בתולדות האנושות, והחושך אינו יכול לו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.5). מי שדוחה אור זה — יהודה, אך גם, דרכו, כוחות הרע — שוקע בצל, סבור שהוא מנצח בעוד הוא משרת בלא ידיעתו את תכנית הגאולה של אלוהים (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.27-28).
עזיבתו של יהודה, שלא הובנה על ידי שאר השליחים, מסמנת את תחילת הדרך אל הצלב. אך דרך סבל זו היא גם דרך הניצחון הסופי של האהבה האלוהית על הרע, של החיים על המוות. מה שהשטן וכלי שרתו האנושיים מחשיבים כחורבנו של המשיח, אלוהים משתמש בו לגאולת העולם (בְּרֵאשִׁית 50.20; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 8.28).
13- סיכום: הריבונות האלוהית בלב הבגידה
כך, סיפור יוחנן על עזיבת יהודה מגלה את בלב הבגידה האנושית עצמה. ישוע המשיח אינו הקורבן הפסיבי של קנוניה העולה על כוחו; הוא נשאר אדון לאירועים, ומוביל בעצמו את שעת ייסוריו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 10.17-18; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.1). הוא יודע מה יהודה עומד לעשות ואומר לו: ״מה שאתה עושה, עשה מהר״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.27).
דבר זה אינו השלמה פטליסטית; הוא ביטוי לחירותו הריבונית של הבן, המציע את חייו מרצון, בידיעה מלאה, מתוך אהבה לשלו ובציות לאב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 14.31; אִגֶּרֶת אֶל־הָעִבְרִים 12.2). לילה הבגידה הופך כך, באורח פרדוקסלי, ללילה של הגילוי העליון של אהבת אלוהים לעולם (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים 5.8).
?