_3 La maison est, selon nous, celle de Marie la mère de Jean surnommé Marc. מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12.
_4 Le repas de Pâque commence le jeudi soir, après 18 h. C’est déjà le vendredi pour les Juifs (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.17, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.20, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.14-18). Ce n’est donc pas le Seder officiel qui se déroulera le soir du vendredi הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
1- מעשה יחיד במינו המסופר בבשורה על פי יוחנן
Parmi les quatre Évangiles, seul Jean rapporte le lavement des pieds des disciples (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.1-17). Alors que les évangiles synoptiques mettent principalement l'accent sur l'institution de la Cène (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.26-29 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.22-25 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.19-20), Jean choisit de rapporter un geste d'une portée théologique exceptionnelle.
Au cours du repas, Jésus se lève, dépose son manteau, prend un linge dont il se ceint, verse de l'eau dans un bassin et commence à laver les pieds de ses disciples (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.4-5).
Dans le monde juif du Ier siècle, le lavement des pieds constituait un geste d'hospitalité rendu nécessaire par les déplacements sur des chemins poussiéreux. Il était habituellement accompli par un esclave, un serviteur ou, dans les familles les plus modestes, par une personne de condition inférieure (בְּרֵאשִׁית 18.4 ; בְּרֵאשִׁית 19.2 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 7.44).
העובדה שהרב עצמו מקיים את השירות הזה נראית אפוא כהיפוך מוחלט של הערכים האנושיים.
2- הרב נעשה משרת
במעשה זה ישוע אינו נותן רק שיעור בענווה.
הוא מגלה את מהותה של משימתו.
מי שהתלמידים מכירים בו כמשיח וכאדון מקבל מרצונו את מקומו של המשרת.
גישה זו ממחישה בצורה מושלמת את תורתו שלו:
היא גם מגשימה את הדברים שאמר קודם לכן:
« Le Fils de l'homme est venu, non pour être servi, mais pour servir et donner sa vie comme la rançon de plusieurs » (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 20.28 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 10.45).
רחיצת הרגליים נעשית כך הקדמה גלויה לעין למעשה השירות הגדול ביותר, שישוע יבצע כעבור שעות אחדות כשיתן את חייו על הצלב.
3- אי-ההבנה של פטרוס
כפי שקורה לא פעם בבשורות, שמעון פטרוס מבטא באופן ספונטני את מה שכמה תלמידים חושבים מבלי לעז לומר.
נדהם עד עמקי נפשו, הוא מסרב שרבו יעשה לו מעשה השמור למשרתים:
סירובו אינו מעיד על חוסר אהבה, אלא על הבנה חלקית עדיין של משימת המשיח.
בעיניו, המשיח אינו יכול להשפיל את עצמו כך.
Jésus lui répond cependant que la signification profonde de ce geste ne pourra être pleinement comprise qu'après sa mort, sa résurrection et le don du Saint-Esprit (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.7 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 16.12-13).
4- “אם לא ארחץ אותך...”
תשובתו של ישוע היא לבו התאולוגי של הסיפור:
« Si je ne te lave pas, tu n'auras point de part avec moi » (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.8).
רחיצת הרגליים חורגת כאן ממחווה פשוטה של הכנסת אורחים.
היא נעשית סמל לפעולת הטיהור שרק המשיח יכול לבצע.
האדם אינו יכול להיכנס לשותפות עם אלוהים בזכות מעשיו שלו.
עליו להיטהר בפעולתו של בן האלוהים.
Cette purification trouvera son accomplissement dans le sacrifice de la croix, où Jésus versera son sang pour le pardon des péchés (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.28 ; אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָאֶפְסִיִּים 1.7 ; הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְיוֹחָנָן הַשָּׁלִיחַ 1.7).
5- הרחצה ורחיצת הרגליים
נאמן לאופיו הספונטני, פטרוס משנה מיד את גישתו:
ישוע משיב לו:
« Celui qui est lavé n'a besoin que de se laver les pieds » (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.10).
הטקסט היווני משתמש כאן בשני פעלים שונים.
הראשון (louō) מציין רחצה מלאה.
השני (niptō) מציין רחיצה של חלק מהגוף, כאן הרגליים.
הבחנה זו מאירה את משמעות דבריו של ישוע.
מי שכבר שייך למשיח טהור לחלוטין לפני אלוהים.
אף על פי כן לא חדל לחיות בעולם המסומן בחטא.
Comme les pieds se salissent au cours de la marche, le croyant a continuellement besoin de revenir au Seigneur afin que sa communion avec lui soit renouvelée (הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְיוֹחָנָן הַשָּׁלִיחַ 1.8-9).
הטקסט אינו עוסק אפוא באובדן הישועה או בשמירתה, אלא בטיהור היומיומי הדרוש לחיי התלמיד.
6- יהודה: טהרה חיצונית בלבד
ישוע מוסיף מיד:
« Vous êtes purs, mais non pas tous » (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.10).
Jean précise aussitôt que cette remarque concerne Judas Iscariot (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.11).
יהודה קיבל כלפי חוץ את אותו שירות שקיבלו שאר התלמידים.
ואף על פי כן לבו נשאר סגור.
הבהרה זו מראה שהטיהור המסומל ברחיצת הרגליים אינו נובע מטקס חיצוני.
הוא מחייב אמונה אמיתית בישוע המשיח.
כך מציב יוחנן בעדינות זו מול זו שתי מציאויות: טיהור חיצוני וגלוי, והטיהור הפנימי שרק המשיח יכול לבצע.
7- דוגמה לכל התלמידים
לאחר שלבש שוב את בגדיו, ישוע עצמו מסביר את המשמעות המעשית של מעשהו:
« Je vous ai donné un exemple, afin que vous fassiez comme je vous ai fait » (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.15).
האדון אינו מייסד כאן טקס חדש שנועד להחליף את הסקרמנטים.
הוא מזמין את תלמידיו לאמץ את אותה גישה של שירות צנוע וללא כל אינטרס.
La grandeur dans le Royaume de Dieu ne consiste pas à dominer, mais à servir les autres (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.24-27).
לקח זה מכין ישירות את המצווה החדשה שתבוא כעבור רגעים ספורים:
« Aimez-vous les uns les autres comme je vous ai aimés » (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.34-35).
השירות נעשה כך הביטוי הממשי של האהבה הנוצרית.
8- רחיצת הרגליים מבשרת את הצלב
לבסוף, לסיפור זה משמעות כריסטולוגית עמוקה.
ההשפלה מרצון של ישוע בקרב תלמידיו מבשרת את ההשפלה העמוקה בהרבה שיעבור על הצלב.
En déposant son manteau, en prenant la condition du serviteur puis en reprenant ensuite son vêtement (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.4 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.12), Jean décrit un mouvement qui rappelle celui développé par l'apôtre Paul :
בן האלוהים משפיל את עצמו מרצון כדי להשלים את ישועת האנושות.
רחיצת הרגליים היא אפוא חי של כל מפעל הגאולה של המשיח.
9- התפתחות ספרותית מרשימה
יוחנן בונה את הסיפור הזה בהתקדמות קפדנית במיוחד.
הקורא עובר בזה אחר זה:
- du geste concret de Jésus (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.4-5) ;
- à l'incompréhension de Pierre (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.6-9) ;
- puis à l'explication spirituelle (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.10-11) ;
- enfin à l'application pour tous les disciples (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.12-17).
התקדמות זו מובילה מן הנראה אל הבלתי נראה, מן הפעולה אל פירושה, ואחר כך מן ההוראה התאולוגית אל היישום המעשי.
זהו אחד המבנים הסיפוריים היפים ביותר בבשורה על פי יוחנן.
10- הענווה מגלה את כבוד הבן
רחיצת הרגליים מסכמת להפליא את התאולוגיה של יוחנן.
Celui qui est le Seigneur et le Maître (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.13) choisit librement de devenir le serviteur de ses disciples.
השפלתו אינה פגיעה בכבודו; להפך, היא ההתגלות המושלמת ביותר שלו.
En servant les siens jusqu'à s'agenouiller devant eux, Jésus révèle le véritable visage de Dieu : un Dieu qui aime, qui purifie et qui se donne lui-même pour le salut des hommes (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.1).
כך, מעשה זה אינו רק דוגמה מוסרית. הוא כבר מבשר את הצלב, שבו יושלם השירות הגדול ביותר שניתן לאנושות, בקורבן מרצון של בן האלוהים.
ניתן לעיין בנספח ANN128 : המשרת במקרא: מעבד ה' ועד רחיצת הרגליים.