_15 המשיח ישוע נחקר במשך שעתיים, משעה 4:30 עד 6:30. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.59-68, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.55-65, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.67-71, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.19-24.
_16 התרנגול קורא בסביבות השעה 6:15, מעט לפני זריחת החמה. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.74, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.72, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.61-62, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.27.
_17 ההופעה לפני ה אמורה הייתה להתקיים אחרי הזריחה, בשעה 6:38. אולם זה לא קרה, כי ברגע שהתרנגול קורא, הרב מובל, לפי פירושנו לטקסט של לוקס, אל פילטוס מיד לאחר גזר הדין של ה, שחיכה אפוא לעלות השחר כדי להכריז עליו. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.66-71, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.1, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.1-2.
_18 ההופעה הראשונה לפני פונטיוס פילטוס מתחילה בסביבות השעה 6:45. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.1-5, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.2-14, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.1-5, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.28-38.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
לאחר שהמשיח ישוע נידון על ידי קיפא וה, יהודה איש קריות מבין לפתע את היקף ההשלכות של בגידתו. גזר המוות טרם בוצע, אך מעתה הוא בלתי נמנע. החרטה מציפה אותו. הוא, שהלך אחרי האדון יותר משלוש שנים, מבין מאוחר מדי מה עשה. הוא היה רוצה לשוב לאחור, אל הרגע שבו המשיח ישוע הושיט לו את ידו והעניק לו הוכחת אהבה אחרונה בסעודת הפסח. אך היד המושטת הזאת לא הספיקה להסיט את יהודה מתוכניתו האיומה.
במחווה נואשת הוא מחזיר את כסף הבגידה. מתי מדגיש שהוא משליך את המטבעות אל המקדש, והמונח שבו נעשה שימוש, naos, מציין לא את החצר החיצונית אלא את ההיכל, כלומר את הקודש ואת קודש הקודשים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.5). רק הכוהנים הורשו להיכנס אליו. יהודה אפוא עובר במתכוון על הכלל הקדוש הזה כדי להשליך את שלושים המטבעות, כנראה שקלים, לרגלי הכוהנים המשתאים. המחווה האלימה והסמלית הזאת מבטאת את סלידתו מעצמו ואת דחייתו של כסף הדמים.
יהודה יודע שמצבו מעתה חסר מוצא. הרשויות הדתיות, שהשתמשו בו כדי לעצור את המשיח ישוע, לא היו מהססות להוציא ממנו מידע נוסף בכל דרך, בעיקר על התלמידים שנותרו ועל אלה שתמכו בהם. הוא לא הוביל את החיילים לבית שבו התקיימה סעודת הפסח; הוא הוביל אותם ישר אל גן הזיתים, כי הכיר את הרגלי האדון ושל חבריו לשעבר. הוא יודע יותר מדי. הוא הפך לעד מביך.
מוטרד באשמה, מבודד, ללא מפלט, יהודה מחליט אז את ההחלטה הטרגית לשים קץ לחייו. התאבדותו אינה רק ביטוי לייאוש עמוק; היא גם תוצאה של מנגנון שהוא כבר אינו שולט בו. הוא לא הבין שהמשיח ישוע הולך מרצונו אל הצלב כדי להגשים את תוכנית הישועה האלוהית, שבה אלוהים מגלה את אהבתו לעולם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17).
ראשי הדת, מצדם, מסרבים להשיב את שלושים הכסף אל אוצר המקדש, כי הם נחשבים מעתה ל״מחיר דמים״. בכסף הזה הם קונים את שדה היוצר, ובכך מגשימים, בלי משים, את דברי הנביאים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.9). הצביעות שלהם נחשפת לעין כול: הם מקפידים על השימוש בכסף הזה, אך אינם חשים כל היסוס להרשיע אדם חף מפשע.
כך מציג לנו מתי שתי טרגדיות מקבילות: זו של יהודה, הנאכל בחרטה אך אינו מסוגל לפנות אל הרחמים; וזו של ראשי הדת, הכלואים בצדק צבוע המסרב להכיר במשיח.
בתוך החשכה הזאת, המשיח ישוע צועד לבדו, אך נחוש, אל הגשמת תוכנית הגאולה.