_13 כמה תלמידים, ובמיוחד שמעון פטרוס ויוחנן, הולכים אחרי השיירה מרחוק. הם נכנסים לחצר ביתו של הכהן הגדול קיפא. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.58; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.54.
_14 המשיח ישוע מובל אל הכהן הגדול המכהן, קיפא, שגר אף הוא סמוך למקדש, בסביבות השעה 4:30. לוקס מציין שפטרוס ויוחנן שהו בחצר יותר משעה. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.53-72; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.57-75; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.54-62; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.15-27.
_15 המשיח ישוע נחקר במשך שעתיים, משעה 4:30 עד 6:30. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.59-68; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.55-65; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.67-71; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.19-24.
_16 התרנגול קורא בסביבות השעה 6:15, זמן קצר לפני זריחת השמש. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.74; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.72; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.61-62; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.27.
_17 ההופעה לפני ה הייתה אמורה להתקיים לאחר זריחת השמש, בשעה 6:38. אולם לא כך היה, שכן ברגע שהתרנגול קורא מובל המורה, לפי פרשנותנו לטקסט של לוקס, אל פילטוס מיד לאחר פסק הדין של ה, שחיכה אפוא לאור היום כדי להכריז עליו. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.66-71; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.1; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.1-2.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
איזו הפתעה: נציגי בית הדין היהודי, ה, כבר שם, מתכנסים באישון לילה כאילו חיכו לבואו של המשיח ישוע. דבר לא הושאר ליד המקרה. קיפא הכין בקפדנות את מהלך העניינים. לא היה מקום לאלתור: כינוס ה, הבקשה לחיילים מאת פילטוס, המעצר הלילי וההופעות השונות של המשיח ישוע תוכננו מזמן. הכול היה צריך להתנהל במהירות, לפני שההמון יתערב, ובעיקר לפני שהיום יאיר.
לפי החוק היהודי, ה לא היה רשאי לשפוט נאשם אלא לאחר זריחת השמש. ואולם, אם נלך אחר דברי לוקס, המשפט אינו מתחיל עם עלות השחר, אלא מסתיים באותו רגע. קריאת התרנגול, ולאחר מכן המבט שמפנה המשיח ישוע אל פטרוס, מלמדים שהוא עוזב את בית קיפא עם שחר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.60-61). פירוש הדבר שעיקר המשפט התנהל בלילה, בניגוד לכללי המשפט היהודיים. אך דחיפות המצב והרצון להגיע במהירות להרשעה אפשרו לשלטונות לעקוף את כל ההוראות הקשורות לחג הפסח.
היו אז שני סוגי בית דין: ה הקטן, המורכב מ-23 חברים ובראשות הכהן הגדול, ישב מחוץ לחומת המקדש. לפני ערכאה זו, לדעתנו, מופיע המשיח ישוע תחילה. ה הגדול, המורכב מ-71 חברים, ישב בתוך חומת המקדש, ליד השוק, בסמוך לקשת רובינסון. נראה שלוקס מתכוון לערכאה השנייה כאשר, עם בוקר, מתכנסים הזקנים, ראשי הכהנים והסופרים כדי לאשרר את ההחלטה שכבר התקבלה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.66).
הכול מוכן: השופטים, עדי השקר, וכמובן ה"אשם". השלטונות הדתיים אינם רוצים להיראות אחראים להרשעה זו. הם רוצים ליצור את הרושם שהם עושים את חובתם בלבד: לשפוט אדם מסוכן שהלשין עליו אחד מתלמידיו. הבימוי הזה מאפשר להם להצדיק את הדחיפות, לעקוף את הכללים ואף לקבל משפט לילי האסור בכל זאת.
אך בהליך זה, שהוכן בקפדנות, מתעורר דבר בלתי צפוי בעל משקל: עדי השקר אינם מצליחים להסכים זה עם זה. עדויותיהם סותרות, והדבר מבייש את קיפא ממש. הוא, שקיווה למשפט מהיר ומבוקר, מוצא עצמו נוכח כישלון מביך. גם אם ה לא נכחו במשפט דתי מסוג זה, הם ידעו היטב על המתחים הפנימיים של ה; מחזה כזה של עדויות שהוכנו בצורה לקויה לא יכול היה אלא להחליש את אמינות האסיפה בעיני מי שצפו מרחוק במזימותיה.
לבסוף, המשיח ישוע עצמו הוא שבמענהו לשאלתו הישירה של קיפא מעניק להם את ההזדמנות שחיכו לה. כשנשאל על זהותו המשיחית, הוא מאשר שהוא בן האלוהים ומודיע שהם יראו את בן האדם יושב לימין הגבורה האלוהית (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.64). עבור קיפא זו ההזדמנות המושלמת: הוא קורע את בגדיו ומאשים את המשיח ישוע בחילול הקודש. העניין הוכרע. פסק הדין ניתן: המשיח ישוע חייב מיתה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.64).
אך נותרה בעיה מרכזית: ל אין סמכות להוציא להורג. רק השלטון הרומי יכול לגזור גזר מוות ולבצעו. יתרה מזו, חילול הקודש אינו עילה קבילה בעיני ה. לפיכך יש לשכנע את פונטיוס פילאטוס, שאינו אוהד במיוחד את ה, להרשיע את המשיח ישוע. המשך המשפט יראה כיצד ראשי הדת מתמרנים את האשמות כדי להפוך עבירה דתית לאיום פוליטי.
מעבר למזימות האנושיות הללו, המשיח ישוע צועד מרצונו אל קיום התכנית האלוהית. הרשעתו, הבלתי צודקת והבלתי חוקית, הופכת לכלי שבאמצעותו מגלה אלוהים את אהבתו לעולם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17). במקום שבני אדם זוממים, אלוהים מגשים את תכניתו.