_8 הם עוצרים למרגלות , בגן גת שמנים. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.36; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.32.
_9 הם מבלים שעה בתפילה, משעה 2 עד שעה 3. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.40.
_10 החבורה בראשות יהודה איש קריות מגיעה. אנו עדיין בליל חמישי, לפני עלות השחר של יום שישי, בסביבות השעה 3. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.43-52; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.47-56; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.47-53; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.2-12.
_11 המעצר מתרחש ברגע זה, בסביבות השעה 3:30. אנו נמצאים כקילומטר אחד מבית המקדש. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.47; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.43; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.47; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.3.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
בארבעת הקטעים האלה אנו עומדים ברגע המכריע שבו ייסורי ישוע המשיח נכנסים לשלב הגלוי והבלתי הפיך שלהם. אחרי התפילה בגת שמנים, ישוע המשיח כבר אינו מבקש להימנע מהעימות. להפך, הוא מוסר את עצמו מרצון למה שחייב לקרות. אצל מתי ומרקוס הוא אומר לתלמידיו לקום, כי המוסר אותו קרוב. דבר זה מראה שישוע המשיח אינו מופתע מבואו של יהודה; הוא יודע מה מתקרב והולך במודע אל התגשמות הכתובים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.45-46) (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.41-42) (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.4).
יש דבר מפתיע בהתנהגותו של יהודה איש קריות. הוא אינו מוביל את החבורה אל ביתה של מרים, שבו כנראה התקיימה הסעודה, מקום שהוא הכיר היטב מכיוון שזה עתה עזב אותו. הוא מוביל את החיילים אל גן הזיתים, אל מקום המפלט הרגיל שאליו נהג ישוע המשיח ללכת עם תלמידיו. יוחנן מדגיש זאת במפורש: יהודה הכיר את המקום, כי ישוע המשיח התכנס שם לעתים קרובות עמם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.2). הדבר עשוי לרמוז שיהודה לא ביקש בראש ובראשונה למסור את כל הקבוצה, אלא להצביע על ישוע המשיח במקום שבו יהיה מבודד יותר, הרחק מההמון ואולי אף הרחק מכמה מתומכיו.
השערה זו אינה מופרכת. אפשר לשאול אם יהודה רצה, בדרך כלשהי, לחסוך מן התלמידים האחרים כדי לפגוע רק בישוע המשיח. זאת ועוד, בבשורת יוחנן ישוע המשיח עצמו מגן על אנשיו ברגע המעצר באמרו:
הדבר תואם את הדברים שאיש מאלה שהאב נתן לו לא יאבד (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.9), (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 17.12). גם אם יהודה בוגד ברבו, אין זה בלתי אפשרי שחשב להגביל את ההשפעה המיידית של מעשהו. אבל גוון אפשרי זה אינו מפחית כלל מחומרת בגידתו, שכן הוא מוסר במזיד את המשיח לידי אויביו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.48), (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 1.16-18).
אך הרשויות הדתיות לא יכלו לעצור בישוע המשיח בלבד. אחרי מותו של המשיח, בהכרח היה להן עניין להגיע אל חוג תלמידיו כדי לחנוק את כל התנועה המשיחית המתהווה. זה אכן מה שמראה המשך הסיפור במעשי השליחים: מנהיגי הדת ירדפו את השליחים, ינסו להשתיק אותם, יעצרו אותם ויאיימו עליהם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.1-3), (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.17-18), (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 5.40). כוונת הרשויות לא הייתה אפוא רק לנטרל אדם בודד, אלא לכבות את מה שתפסו כסכנה דתית, תיאולוגית ואולי גם מדינית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.47-50).
העובדה שיהודה משתמש בנשיקה נראתה לא פעם מפתיעה, שכן ישוע המשיח היה אישיות ציבורית מוכרת מאוד. הוא לימד בבית המקדש, לעיני כול, וישוע המשיח עצמו מזכיר שדיבר בפומבי מדי יום בלי שעצרו אותו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.55), (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.49), (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.53). ובכל זאת, למחווה זו הייתה תועלת מוגדרת.
ראשית, המעצר מתרחש בלילה, בגן, בתנאי ראות מוגבלים, עם קבוצת אנשים חמושים ומתח מסוים. היה צורך באות מוסכם מראש כדי למנוע כל בלבול (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.44). שנית, במסגרת ההליך היה חשוב שהמלשין עצמו יצביע על האיש שיש לעצור. כך נעשה יהודה העד-הפועל בזיהוי. הרשויות יכולות אז להיראות כמי שמבצעות רק מעצר המבוסס כדין על הלשנה ממוקדת, ולא כפעולה שרירותית.
הבהרה זו מאירה גם את דרך פעולתם בחג הפסח. מעצר ישוע המשיח בעיצומה של התקופה הקדושה עלול היה להרעיש. ראשי העם אף ביקשו להימנע ממעצר פומבי בחג, מחשש להתפרעות בקרב העם (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.3-5), (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.1-2), (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.2).
השימוש ביהודה אפשר התערבות דיסקרטית, בלילה, הרחק מההמונים, ובו בזמן העניק לפעולה מראה של חוקיות דתית. אפשר לומר שרצו להראות שהם אינם פועלים נגד חף מפשע, אלא נגד אדם שהוגדר כמסוכן. כך, לפי ההיגיון שלהם, הם רק יישמו את החוק. הדבר איפשר להם להצדיק פעולה אפילו בחג הגדול.
יש לשים לב גם לניגוד המוסרי המדהים שלוקס מאיר. יהודה ניגש לנשק את ישוע המשיח, והוא משיב לו:
הנשיקה, אות של חיבה, כבוד וקרבה, נעשית כלי לבגידה. זה אחד ההיבטים הטרגיים ביותר בסצנה: סמל החברות מנוצל כדי למסור את הצדיק. הדבר מזכיר את הכאב המובע בתהילים נוכח בגידה של מקורב, לא של אויב מוצהר (תְהִלִּים 41.9), (תְהִלִּים 55.12-14). מתי מחדד עוד את האירוניה הכואבת הזאת כאשר יהודה אומר: “שלום לך, רבי!” לפני שהוא מנשק אותו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.49). האדיבות החיצונית מסתירה כאן שבר פנימי מוחלט.
יוחנן מוסיף פרטים נוספים חשובים מאוד. הוא אינו מזכיר את הנשיקה, כנראה משום שהוא רוצה להדגיש את ריבונותו של ישוע המשיח. יהודה בא עם גדוד ושומרים שסיפקו ראשי הכוהנים וה, עם פנסים, לפידים וכלי נשק (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.3). הצגה זו מרמזת שהם מצפים לעצור מישהו מסוכן או להצטרך לדכא התנגדות. ובכל זאת ישוע המשיח לוקח את היוזמה. הוא פוסע קדימה ושואל: “את מי אתם מבקשים?” (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.4). כשהם עונים: “ישוע הנצרי”, הוא מצהיר: “אני הוא”, והם נסוגים ונופלים ארצה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.5-6). פרט זה מראה שישוע המשיח אינו נתפס כי הוא חסר אונים, אלא כי הוא מסכים למסור את עצמו. ייסוריו אינם תאונה שהוא סובל; הם קרבן מרצון (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 10.17-18).
כך ארבעת הסיפורים משלימים זה את זה להפליא. מתי ומרקוס מדגישים את קרבת השעה ואת הבגידה המתקרבת. לוקס מבליט את החומרה הרוחנית של נשיקת יהודה ואת כבודו של ישוע בלב העוול. יוחנן מאיר את היכרותו של יהודה עם המקום, את ארגון המעצר, ובעיקר את שליטתו המלאה של ישוע המשיח באירועים. יחד הם מראים שבגידת יהודה ממשית, אשמת הרשויות שלמה, אך כל זאת משתלב גם בתכנית הריבונית של אלוהים לישועת העולם (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 2.23), (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 4.27-28).
במישור התיאולוגי, רגע זה מגלה גם את חטא האדם וגם את אהבת אלוהים. האדם בוגד, מתמרן, משקר, עוצר שלא כדין. אך אלוהים, אפילו דרך החשכה הזאת, מגשים את תכנית הגאולה שלו. ישוע המשיח הולך בחופשיות אל מעצרו, ואחר כך אל מותו, לא משום שהוא מנוצח, אלא משום שבא להושיע. כאן מגיעים הייסורים אל לב הבשורה:
גן המעצר הוא אפוא כבר סף הישועה.
לסיכום, בחירת המקום בידי יהודה כנראה אינה מקרית. הוא הכיר את הרגלי ישוע ומשתמש בידיעה זו כדי לאפשר מעצר דיסקרטי הרחק מההמון. אפשר לשאול אם ביקש לפגוע רק בישוע המשיח, בלי לחשוף מיד את שאר התלמידים. הנשיקה, מצדה, לא הייתה מיותרת חרף הפרסום של ישוע: היא שימשה אות זיהוי מדויק, והעניקה למעצר מסגרת פורמלית שאפשר היה להציגה כחוקית. לבסוף, הסיפורים האלה מראים בעיקר שמאחורי בגידת יהודה ותכסיסי הרשויות, ישוע המשיח נשאר אדון המצב, צועד מרצונו אל השעה שלמענה בא (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 20.28), (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 12.27), (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.11).