_8 הם עוצרים למרגלות , בגן גת שמנים. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.36; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.32.
_9 הם מבלים שעה בתפילה, משעה 2 עד שעה 3. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.40.
_10 החבורה בראשות יהודה איש קריות מגיעה. אנו עדיין בליל חמישי, לפני עלות השחר של יום שישי, בסביבות השעה 3. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.43-52; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.47-56; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.47-53; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.2-12.
_11 המעצר מתרחש ברגע זה, בסביבות השעה 3:30. אנו נמצאים כקילומטר אחד מבית המקדש. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.47; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.43; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.47; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.3.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
בהמולת המעצר, שמעון פטרוס אינו יכול להתאפק מלהגיב. תנועתו פזיזה, כמעט אינסטינקטיבית: הוא שולף את חרבו ומכה את עבד הכהן הגדול וקוצץ את אוזנו הימנית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.10). העבד, ששמו מלכוס לפי יוחנן, נמלט ממוות בנס. פטרוס אינו מתבדח: מכתו כוונה כנראה אל הראש, ורק תנועת נסיגה הצילה את חייו של האיש. הבשורות הסינופטיות מזכירות את המקרה בלי לנקוב בשם פטרוס, ללא ספק כדי למנוע ממנו צרות בתקופה שבה השלטונות הדתיים רדפו את התלמידים. יוחנן, שכתב מאוחר יותר, יכול להזכיר את שמו ללא סיכון, שכן פטרוס כבר מת בעת כתיבת הדברים.
ישוע המשיח מתערב מיד. לפי מתי, הוא עוזר לפטרוס להבין את המצב בכך שהוא מזכיר לו שהאלימות אינה דרכה של המלכות:
הוא מראה לו גם שאיש אינו לוקח ממנו את חייו, אלא שהוא עצמו נותן אותם מרצונו, בהתאם לשליחות שקיבל מהאב (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 10.17-18). הוא יכול היה לקרוא לשנים עשר לגיונות של מלאכים להגן עליו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.53), אך הוא מסרב לכל התנגדות, כי כתבי הקודש צריכים להתקיים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.54).
ישוע המשיח מזכיר בכך שמעצרו אינו כישלון, אלא השלב ההכרחי בתוכנית הגאולה, הביטוי העליון של אהבת האל לעולם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.16-17).
לוקס מוסיף פרט מרגש: ישוע המשיח מרפא מיד את אוזנו של מלכוס, לעיני כל מי שיכול היה לראות את המחזה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 22.51). תנועה זו, שקטה אך עוצמתית, מונעת מהמצב להידרדר לשפיכות דמים. ישוע המשיח מסרב לאפשר שמעצרו יהפוך למצית של מהומה או של עימות מזוין. הוא מגן על תלמידיו, אך גם על אויביו.
בהמולה ייתכן שהמקרה כמעט נעלם מעיניהם של רוב החיילים, אך קשה לדמיין שמלכוס שכח אי פעם את הרגע שבו מי שבא לעצור אותו ריפא אותו.
ישוע המשיח מצביע גם על חוסר העקביות של הבאים לעצור אותו: הוא לימד מדי יום בבית המקדש, ובכל זאת הם באים בלילה, חמושים כמו נגד שודד (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.48-49). יחסם מגלה את הפחד ממרד עממי ואת הרצון להימנע מכל עד. אך למרות כוחם ואסטרטגיית הפעולה שלהם, ישוע המשיח הוא שנשאר אדון המצב. הוא מתקדם בחופשיות, מרגיע את פטרוס, מרפא את מלכוס, ומזכיר שהכול מתרחש לפי התוכנית האלוהית.
כך, ארבעת הסיפורים מראים ניגוד מרשים: האלימות הפזיזה של פטרוס, פחד השלטונות, בלבול החיילים, ובמרכז, השלווה הריבונית של המשיח. ישוע אינו מסתפק במניעת הסלמה; הוא מגלה סמכות שאין בה דבר צבאי, אלא הכול רוחני. הוא מוסר את עצמו מרצון, מגן על אנשיו, עושה טוב למי שפוצע אותו, והולך אל הצלב בנחישות החושפת את עומק אהבתו ואת גדולת שליחותו.
פרק זה מדגיש את קבלתו מרצון של ישוע המשיח את שליחות הגאולה שלו. תפילתו בגת שמני מקדימה את קורבן הצלב, שבו ישא את חטא העולם (יְשַׁעְיָהוּ 53.5-6, הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 2.24). כניעתו של ישוע המשיח היא גם הדוגמה המושלמת למאמינים העומדים בפני מבחן: לערוך משמר, להתפלל ולקבל את רצון האל גם בסבל (הָאִגֶּרֶת הָרִאשׁוֹנָה לְפֶטְרוֹס הַשָּׁלִיחַ 4.1-2).