_25 מסביבות הצהריים ועד השעה 15:00 יש חושך על אזור ירושלים. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.45 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.33 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.44.
_26 המוות על הצלב מתרחש ביום שישי, 1 באפריל בשנת 33, בסביבות השעה 15:00, לפי הבשורות. הוא מתרחש לפני סוף הלילה יוצא הדופן הזה. שלושת הימים ושלושת הלילות מתחילים בלילה זה, כפי שדורש הלוח היהודי.
_27 ההנחה היא שהקבורה נעשתה בסביבות 17:00, עדיין יום. אנו עדיין ביום שישי, שמסתיים אצל היהודים בסביבות 18:00. ה מתחיל בדרך כלל מעט קודם, בסביבות 17:50. הכול הושלם ברגע שבו מתחיל ה. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.57-61 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.42-47 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.50-56 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.31-42.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
1- דחיפות השבת: מסגרת משפטית וזמנית
הערב מתקרב ויוסף מארימתיה חייב לפעול במהירות. תורת משה קובעת שאין להשאיר את גופת התלוי על העץ ללילה, כדי לא לטמא את . דרישה זו דחופה במיוחד בערב שבת זה של חג הפסח: ה, שמתחילה בשקיעת החמה, מחייבת הפסקת כל פעילות, לרבות הקבורה. סיפור יוחנן מדגיש כי עצמן ביקשו מפילטוס להוריד את הגופות לפני החג. (דְּבָרִים 21.22-23 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.31)
2- יוסף מארימתיה: דיוקנו של תלמיד סמוי
יוסף מארימתיה הוא חבר נכבד ב, שהאוונגליסטים מתארים כאדם עשיר, צדיק וחסיד ש“ציפה למלכות האלוהים”. לוקס מדגיש שלא הסכים להחלטה ולמעשי עמיתיו בשעת גזר דינו של ישוע. יוחנן מגלה שהיה “תלמיד של ישוע, אך בסתר, מיראת היהודים”. עושרו אִפשר לו לרשות קבר חדש, חצוב בסלע, בגן סמוך מאוד לגולגותא — מותאם בהשגחה לנסיבות. (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.50-51 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.38 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.57 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.41)
3- מעשה של אומץ ציבורי
פנייתו של יוסף אל פילטוס היא מעשה אומץ ראוי לציון. בתובעו את גופתו של אדם שנידון על מרד, הוא מתגלה בפומבי כאוהד של הצלוב, וחושף את עצמו לגינוי עמיתיו ולנקמה אפשרית. הניגוד לפטרוס, שהתכחש לרבו שלוש פעמים בחצר הכוהן הגדול מחשש לנקמה, מדגיש את העזתו של צעד זה. יוסף יוצא מן הצל דווקא ברגע שבו התלמידים הקרובים ביותר נשארים נסתרים. (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 18.15-27 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.43)
4- נקדימון: מן הלילה אל האור
ליוסף מצטרף נקדימון, אף הוא חבר ה ו ידוע שם. הוא ביקר את ישוע “בלילה” בתחילת שירותו, בשיחה שבה לימד אותו הרב על ההכרח “להיוולד מחדש”. נוכחותו בשקיעת הצליבה מסמנת התקדמות סמלית: מביקור לילי וזהיר אל מעשה פומבי של מסירות. מוטיב האור והחושך של יוחנן מוצא כאן את מילויו הסיפורי. (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.1-2 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.39 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 7.50-52)
5- הרקע הספרותי: חירותו של יוחנן
בעת שיוחנן כותב את בשורתו, כנראה לקראת סוף המאה הראשונה, סביר להניח שיוסף מארימתיה ונקדימון כבר מתו מזמן. נסיבה זו מסבירה את החופש שבו מגלה הכותב את זהותם ואת מעשיהם, בלי לחשוש לפגוע בהם. עדות יוחנן מתייצבת כך כזיכרון כנסייתי שנשמר והועבר הלאה. (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.24)
6- תמיהתו של פילטוס נוכח המוות המהיר
פילטוס מופתע לשמוע שישוע כבר מת. הצליבה נועדה להיות עינוי ממושך; הנדונים יכלו להיאבק על חייהם ימים אחדים לפני שנכנעו לחנק ולתשישות. מהירות מותו של ישוע — כשש שעות לאחר שהוצלב — מדהימה את הנציב. לפני שהוא מתיר למסור את הגופה, הוא מזמין אליו איש אמון — — כדי לאמת את הידיעה באופן רשמי. אמצעי זהירות מנהלי זה מעיד על ממשות המוות ומהווה מרכיב אפולוגטי חשוב במסורת הנוצרית. (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.44-45)
7- ה-crurifragium והאימות הכפול של המוות
פילטוס עצמו התיר לשבור את רגלי הנדונים (crurifragium) כדי להחיש את מותם לפני ה, כפי שביקשו . החיילים שוברים את רגליהם של שני השודדים שנצלבו עם ישוע, אך מגלים שהוא כבר מת. כדי לוודא, אחד מהם דוקר את צדו בחנית, וממנו יוצאים דם ומים — פרט שיוחנן מדגיש כאות לממשותו הגופנית של המוות. למרות הפקודה הראשונית בעניין ה-crurifragium, פילטוס דורש אישור נוסף מאת : ודאות מוחלטת במוות הייתה הכרחית לפני כל מסירה של הגופה. אימות כפול זה — בידי החיילים במקום ובידי הקצין אצל פילטוס — מבטל כל אפשרות של טעות. (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.31-34 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.35 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.44-45)
8- מתח ההמתנה
הזמן דוחק. החג מתקרב וכל רגע חשוב. יוסף מארימתיה ממתין לתשובת פילטוס בעוד הרשויות הדתיות, בראשות קיפא, נשארות ערניות בקרבת מקום ועוקבות בתשומת לב אחר מהלך האירועים. המתח הסיפורי מוחשי: בין דחיפות ה, המעקב העוין והפורמליות הרומית, הקבורה הופכת למרוץ נגד הזמן. (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.62)
9- פילטוס מתיר את הגופה: מניעים מדיניים
דבר אינו מעיד שפילטוס הבין את המניעים האמיתיים של יוסף מארימתיה. כנראה ראה הנציב בבקשה זו התערבות נוספת של ה שנועדה להעלים במהירות כל זכר לנדון לפני החג. פירוש זה שירת את האינטרסים שלו: פילטוס רצה שהוצאה להורג מביכה זו תימחק בהקדם האפשרי. כתובת ה-titulus — “ישוע הנצרי, מלך היהודים” — נותרה פרובוקציה שראשי הכוהנים ניסו לשנותה, בלא הצלחה. הפרשה הייתה צריכה להיסגר. (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.19-22 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.45)
10- ההורדה מן הצלב והבשמים המלכותיים
במקום מבקשים יוסף ונקדימון את עזרת החיילים להורדת הגופה מן הצלב. נקדימון הביא תערובת של מור ואהלים בשיעור מאה ליטראות רומיות בקירוב — כמות ניכרת, ראויה לקבורה מלכותית ומזכירה את הלוויות מלכי ישראל. מחווה זו מעידה על ההערכה הרבה שרחשו שני האנשים לישוע, ומקנה לקבורה ממד של כבוד יוצא דופן לנדון למוות. (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.39 ; השוו 2 דִּבְרֵי הַיָּמִים 16.14)
11- הקבורה על פי המנהג היהודי
יוסף ונקדימון עוטפים את הגופה בתכריך פשתן דק עם הבשמים, כמנהגי הקבורה היהודיים של התקופה. אחר כך הם נושאים את הגופה אל הקבר הסמוך, הנמצא בגן, ובו טרם הונח איש. פרט זה, שמדגישים האוונגליסטים, מבטיח את הזיהוי הוודאי של הגופה ואת הטהרה הטקסית של הקבורה. (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.40-41 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.59-60)
12- מעקב הסנהדרין והאירוניה ההשגחתית
חברי ה עוקבים אחר המחזה מרחוק. לאחר שוידאו את מות הצלוב, הם מציינים בקפידה את מיקום הקבר. המצב מספק אותם לעת עתה, אך נותרה דאגה: תלמידים נלהבים עלולים לגנוב את הגופה כדי לתת אמינות לשמועת תחייה. כבר למחרת בבוקר יבקשו מפילטוס לחתום את הקבר ולשמור עליו. אירוניה השגחתית: אמצעי זהירות אלה, שנועדו למנוע כל הכרזת פסחא, יסייעו להפוך את עדות התחייה לבלתי ניתנת לערעור אף יותר, בכך שישללו את ההשערה של גניבה. (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.62-66 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.11-15)