_28 בעיני כולם, העניין הזה סגור עכשיו סופית, והמאזן חיובי למדי עבור המנהיגים הללו: לא הייתה שום התקהלות המונים.
_29 נותרה נקודה קטנה אחרונה לטיפול: המשיח ישוע דיבר על תחייה, ולכן זהיר יותר להציב שומרים לפני הקבר. זו הבקשה שהופנתה לפילטוס באותו יום של ; דבר אינו עוצר את אנשי הדת הלהוטים הללו. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.62-66.
_30 התחייה מתרחשת בבוקר יום ראשון עם עלות השחר. הרי יש לנו 3 ימים ו־3 לילות לפי החישוב היהודי הכולל. הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.2-4 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.2-4 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.1-3. אנו מביאים בחשבון את הלילה בצהרי היום.
ניתן לעיין בכרונולוגיה המלאה במחקר ANN026 : שעת הצליבה.
פירוש:
1- נאמנותן של הנשים
הנשים שליוו את ישוע בימי שירותו נמנות עם התלמידים הנאמנים ביותר בעת ייסוריו. בעוד שרוב השליחים התפזרו מפחד לאחר מעצר רבם (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 26.56), כמה נשים נשארות נוכחות עד הצליבה ואף רואות את הנחתו בקבר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.55-56; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.40-41; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.49). נוכחותן עומדת בניגוד לכשלונם הרגעי של התלמידים ומדגישה את המקום החשוב שהן תופסות בין קרוביו של ישוע.
2- צעד שהשראתו התקשרות לישוע
כבר בשעות הראשונות של היום שאחרי , הנשים הללו הולכות אל הקבר כדי להביא בשמים שנועדו להשלים את טיפולי הקבורה בגופו של ישוע (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.1-2; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.1; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.1). נראה שצעדן חורג מעבר לקיום מנהג קבורה בלבד. נראה שהוא משקף את ההתקשרות העמוקה שחשו כלפי מי שהטביע חותם עמוק בחייהן (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 8.1-3).
מרים המגדלית היא דוגמה משמעותית במיוחד. ישוע שחרר אותה ממספר שדים, והיא נמנית אחר כך עם התלמידים המלווים אותו בנאמנות עד לצלב ולקבר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 8.2; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.25). עם זאת, שום דבר אינו מורה שהיא הצטיינה אז משאר הנשים בהבנה עמוקה יותר של האירועים.
3- תחייה שעדיין אינה מובנת
למרות ההכרזות הרבות על ייסוריו ועל תחייתו, שנאמרו במהלך שירותו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.21; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 17.22-23; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 20.18-19), ישוע לא הובן במלואו על ידי תלמידיו. לוקס אף מציין שמשמעות הדברים הללו נותרה נסתרת מהם עד להתגשמותם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 18.31-34).
הנשים אינן הולכות אפוא אל הקבר מתוך ציפייה לנס או לתחייה קרובה. דאגתן קונקרטית הרבה יותר: «מי יגלגל לנו את האבן מפתח הקבר?» (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.3). שאלה זו מראה שהן מצפות למצוא את גופו של ישוע בתוך הקבר.
4- האבן ונוכחות השומרים
שאלה זו מניחה שכנראה לא ידעו על האמצעים שננקטו לבקשת הכוהנים הגדולים ו. לפי מתי, הוצבה משמרת מול הקבר והאבן נחתמה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.62-66).
זהותם המדויקת של השומרים הללו שנויה בוויכוח בין המפרשים. בין אם היו אלה חיילים ובין אם שומרים של בית המקדש, נוכחותם היוותה מכשול ניכר. צעדן של הנשים מעיד אפוא יותר על נאמנותן ועל נחישותן מאשר על שיקול מעשי מעמיק.
5- משקל האבל והאירועים האחרונים
הנסיבות שבהן הן נמצאות מסייעות אף הן להבין את התנהגותן. בתוך שעות ספורות בלבד הן היו עדות למעצרו של ישוע, להופעותיו בפני והרומיות, להרשעתו, לצליבתו ולבסוף למותו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.43-15.39).
האבל, העצב והבלבול הנלווים לניסיון כזה מקשים על כל ניתוח רגוע של האירועים. רצונן לעשות מעשה אחרון של חיבה כלפי מי שראו בו את רבן נראה אפוא מובן לחלוטין.
6- מרים המגדלית בסיפורו של יוחנן
יוחנן המבשר מתמקד בסיפורו בעיקר במרים המגדלית (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.1). מיקוד זה אינו מעיד כלל שהייתה לבדה ליד הקבר. הלא כאשר היא מוסרת לתלמידים את תגליתה היא אומרת: «לקחו את האדון מן הקבר ואיננו יודעים איפה שמו אותו» (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.2). השימוש בלשון רבים מניח שנשים נוספות היו עמה.
יוחנן מקנה בכל זאת מקום מיוחד למרים המגדלית בשל התפקיד שתמלא בהמשך הסיפור. אליה יתגלה המשיח המוקם לתחייה באופן אישי, לפני כל הופעה אישית אחרת המדווחת בבשורות (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.11-18).
7- הנשים שמזכירים המבשרים
המבשרים השונים מוסרים פרטים משלימים. מתי מזכיר את מרים המגדלית ו«מרים האחרת» (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.1). מרקוס מוסיף את שלומית (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.1), שמפרשים אחדים מזהים אותה מסורתית עם אם יעקב ויוחנן (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.56), אף כי אין לראות בזיהוי זה ודאי לחלוטין.
לוקס מזכיר גם את יוחנה ואת מרים אם יעקב, ומציין שנשים נוספות ליוו אותן (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.10). הבדלים אלה אינם סתירות, אלא משקפים את בחירות העריכה של כל מבשר.
8- ההשלמה ההדדית של סיפורי הבשורות
שונות העדויות הזאת היא אפילו סימן מעניין לאמיתותן. אחידות מוחלטת הייתה יכולה להעלות על הדעת הרמוניזציה מלאכותית. להפך, ארבע הבשורות מציגות סיפורים משלימים אשר, כשמציבים אותם במקביל, מאפשרים לקבל תמונה מלאה יותר של האירועים.
בהתאם לשיטה שהכריז עליה לוקס בפתיחתו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.1-4), המבשרים אינם מבקשים לדווח על כל פרט באופן ממצה, אלא למסור בנאמנות את העובדות שקיבלו מן העדים.
9- העדות הראשונות לתחייה
בהקשר היהדות של המאה הראשונה, לעדותן של נשים לא היה בדרך כלל אותו ערך משפטי כמו לזו של גברים. לפיכך ראוי לציון שהבשורות מציגות דווקא נשים כעדות הראשונות לקבר הריק ולהכרזות המלאכים הראשונות (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.5-7; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.5-7; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.4-8).
הרחק מלהחליש את אמינות הסיפור, פרט זה נחשב לעתים קרובות סימן לטובת אמיתותו ההיסטורית. אילו ביקשו המחברים לעצב סיפור התואם יותר את ציפיות תקופתם, כנראה היו מציבים עדים גברים בחזית.
כך מגיעות הנשים אל הקבר עם הבשמים שלהן, מוטרדות מן האבן הסוגרת את הכניסה, מבלי לדעת שהן עומדות להפוך לעדות הראשונות לאירוע המרכזי של האמונה הנוצרית: תחייתו של המשיח ישוע (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.5-6; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.6; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 24.5-6; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 20.1-18). נאמנותן בשעות האפלות ביותר תזכה לכבוד מאת אלוהים, אשר יעשה אותן לשליחות הראשונות של ניצחון המשיח על המוות (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 28.7-10).
?