נספח זה חוקר את הולדתו ושירותו של יוחנן המטביל על פי הבשורה על פי לוקס. הוא מציג את הוריו זכריה ואלישבע, כהן ואישה עקרה מעין כרם, ומנתח את תפקידו הנבואי של יוחנן כמבשרו של המשיח. המאמר נשען על לוקס 1.5-20 ומפנה לנספחים משלימים רבים על הרקע ללידת ישוע.
48 דקות
יוחנן המטבילזכריהאלישבעלידהשירות
26 פסוקים
10 ספרים
יוחנן המטביל הוא דמות מפתח בראשית שירותו של ישוע, כפי שמדגישות הבשורות. בעוד מתי ומרקוס מזכירים את יוחנן המטביל בקצרה בלבד, לוקס, בתור היסטוריון, הוא המספק שפע של פרטים על הוריו ועל חייו.
תיאורו של לוקס מסיר כל היבט אגדי סביב יוחנן המטביל, ומציג מציאות אותנטית שהייתה לה השפעה ניכרת על תולדות העם היהודי. הבשורה השלישית מגלה מידע חשוב על משפחתו של יוחנן, על הולדתו ועל פעילותו, ומתארת אותו כדמות יוצאת דופן, קרובה יותר ל הגדולים מאשר לבני דורו.
השאלות שאנו שואלים הן אלה:
- איזה תפקיד מילא יוחנן המטביל בשירותו של ישוע?
- כיצד נעשה מפורסם כל כך בכל אזור ישראל?
- כיצד להבין את הספקות שהביע כשהיה בכלא?
- איזו השפעה הייתה לו על שירותו של ישוע?
כדי לענות על שאלות אלה, נבחן בקפידה את הבשורות ואת כתבי הנביאים, כדי להבין טוב יותר את היקף מפעלו ואת חשיבותו.
יוחנן המטביל נולד להורים שירדו משושלת לוי ואהרן, ושייכים למעמד הכהונה. אביו, זכריה, כהן בבית המקדש בירושלים, ואילו אמו, אלישבע, עקרה. הם מתוארים כיהודים אדוקים, נאמנים לתורת משה, ובגיל מתקדם.
לוקס הוא האוונגליסט היחיד שמספק מידע זה, אך אינו מזכיר במפורש את הכפר שבו התגורר הזוג. המסורת מציעה שהם גרו בעין כרם, יישוב קטן בהרי יהודה, כ-8 ק"מ מערבית לירושלים, כלומר כשעתיים הליכה. השערה מסורתית זו אינה מעוררת בדרך כלל מחלוקת.
זכריה משרת בבית המקדש פעמיים בשנה, שבוע בכל פעם, וכן בכל חג דתי. שלושת החגים היהודיים העיקריים, פסח, שבועות (חג השבועות) ו (חג הסוכות), המוזכרים בדְּבָרִים 16.16-17 ובשְׁמֹות 23.14-17, נמשכים שבוע ודורשים את נוכחותם של כל הכהנים בבית המקדש.
חיי הזוג, המסומנים באי-קיום ילדים, מתנהלים לפי חובות הכהונה של זכריה. אלישבע מבלה לעתים קרובות זמן לבדה, אף שבדרך כלל היא מלווה את בעלה לירושלים בחגים הגדולים.
לוקס מתאר בדייקנות רבה את הגילוי שמסר המלאך, כנראה גבריאל, מה שמעלה שאלות באשר למקור המידע שלו. בזמן שבו כתב לוקס את בשורתו, יוחנן המטביל והוריו כבר נפטרו. נראה שמרים, אמו של ישוע, הייתה אחת מן המעטים שעוד היו בחיים ויכלו לספק תיאור מפורט כל כך.
אף שסביר ששוחח עם כמה שליחים, המידע המפורט שהוא מציג מלמד שקיבל אותו ישירות ממרים. אכן, לפי לוקס, מרים ביקרה את אלישבע, שהייתה אז בחודש השישי להריונה, ושהתה אצלה שלושה חודשים. הדבר מעלה את השאלה: האם נשארה מרים עד שילדה אלישבע?
נוכחותה של מרים הייתה מאפשרת לאלישבע לנוח ולהשתחרר ממטלות היומיום, ובכך תורמת לסוף הריון שליו וללא תקלות.
כדי לקבוע את תאריכי הלידה של יוחנן המטביל ושל ישוע, וכן כדי לקבוע את תקופת מסעה של מרים, אנו יוצאים מיום הולדתו של ישוע. את בחירתנו ב-12 באוקטובר 2 לפנה״ס כתאריך זה אנו מסבירים בנספח ANN004 : תאריך הולדתו של המשיח ישוע.
אנו משערים שלידתה של מרים הואצה בטרם עת בגלל מסעה, שכן לא סביר שיוסף היה יוצא למסע כזה כשמרים עומדת ללדת. הם לא היו לוקחים סיכון כזה. אם הלידה הייתה צפויה לקראת סוף אוקטובר, ההתעברות הייתה בסוף ינואר.
מרים הייתה יוצאת למסעה (ANN007) כדי להצטרף לאלישבע בפברואר 2 לפנה״ס. נסיעה לבד, בייחוד בלילה, הייתה מסוכנת בגלל שודדי דרכים, ולכן אנשים נסעו בקבוצות לביטחון רב יותר. מרים ניצלה כנראה נסיעה של סוחרים מכפרה לירושלים כדי להצטרף אליהם, שכן לא אביה ולא יוסף היו מאשרים מסע כזה לבד.
כך, סדר האירועים יכול היה להיות כזה:
- La révélation de l'ange Gabriel et la conception de Jésus en janvier -2 av. J.-C. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.26-38.
- Le voyage de Marie pour visiter Élisabeth à Ein Kerem en février -2 av. J.-C. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.39-40
- Élisabeth entame son 6ème mois de grossesse en février -2 av. J.-C. הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.36.
Cette séquence d'événements concorde, selon nous, avec les récits de Luc et les prophéties de דָּנִיֵּאל 9.24-27.
V. האם נשארה מרים עד הולדת יוחנן?
חשיבותה של נסיעה בקבוצה בעת העתיקה כבר מבוססת היטב. במסעה הלוך הכירה מרים את תוכניותיהם של תושבי כפרה, ויכלה לתכנן בהתאם את יציאתה. אולם בחזור כבר לא היה לה מידע כזה. לפיכך סביר שניצלה את שובם של העולים לרגל שבאו לירושלים לפסח.
לפי חישובינו, המבוססים על ממירי תאריכים עבריים, פסח של שנת 2 לפנה״ס היה אמור לחול ב-17 במרץ. ואולם, מכיוון שהשוויון האביבי היה צפוי רק ארבעה ימים אחר כך, ב-21 במרץ, ה היה מוסיף כנראה חודש נוסף, אדר ב׳, כדי שהפסח יחול באביב. כך אפשר לתארך את הפסח ל-16 באפריל 2 לפנה״ס. מכיוון שחג זה נמשך שבעה ימים, עד 23 באפריל, שיבת העולים לרגל הייתה מתחילה למחרת.
סביר שמרים, שידעה תאריכים אלה, הצטרפה לבני נצרת ששבו מעלייה לרגל של הפסח כדי לחזור לנצרת. הוריה, וכן אחיה ואחיותיה, אולי היו חלק מקבוצת העולים הזאת וניצלו את ההזדמנות לבקר את זכריה ואת אלישבע בעין כרם, וכך לחגוג את הולדת יוחנן.
אנו מעריכים שמרים חזרה לנצרת ב-23 באפריל 2 לפנה״ס. עזיבה לפני לידתה של אלישבע נראית לא סבירה, אך מרים נאלצה להתאים עצמה לתאריכי השיבה של העולים לרגל. נוכחותה בהולדת יוחנן הייתה חיונית כדי לוודא אם הילד תואם את הנבואות שהכירה. היא יכלה להבין שהאירועים מתרחשים בהתאם להודעות המלאך.
אלישבע וזכריה שיתפו את מרים בחוויותיהם יוצאות הדופן. לוקס מספק בבשורתו פרטים אינטימיים על מרים, על יוסף ועל הזוג, דבר המעיד שקיבל מידע זה ישירות ממרים. הבשורה שמסר המלאך לזכריה אינה רק מענה לתפילות הזוג אלא גם נס אלוהי. הסובבים אותם התבוננו באירועים אלה בתדהמה, בציפייה שהילד יהפוך לדמות חשובה.
VI. זכריה ממשמרת אביה
מידע זה, אף שנראה לכאורה שולי, מתברר כמכריע לקביעת תאריכי הלידה של יוחנן המטביל ושל ישוע.
בנספח ANN004 : תאריך הולדתו של ישוע אנו מנתחים בפירוט את משמרות הכהונה האלה ומסיקים ששירותו של זכריה הסתיים ב-5 ביולי 3 לפנה״ס. על סמך תאריך זה אפשר להסיק שיוחנן המטביל נולד באפריל 2 לפנה״ס, שישה חודשים לפני ישוע.
הבהרות היסטוריות וליטורגיות אלה מספקות לנו אפוא מסגרת להבין טוב יותר את האירועים החשובים האלה ולמקם אותם בהקשר התקופה.
VII. שיטת העבודה של יוחנן
מידע זה, אף שנראה לכאורה שולי, מתברר כמכריע לקביעת תאריכי הלידה של יוחנן המטביל ושל ישוע.
בנספח ANN004 : תאריך הולדתו של ישוע אנו מנתחים בפירוט את משמרות הכהונה האלה ומסיקים ששירותו של זכריה הסתיים ב-5 ביולי 3 לפנה״ס. על סמך תאריך זה אפשר להסיק שיוחנן המטביל נולד באפריל 2 לפנה״ס, שישה חודשים לפני ישוע.
הבהרות היסטוריות וליטורגיות אלה מספקות לנו אפוא מסגרת להבין טוב יותר את האירועים החשובים האלה ולמקם אותם בהקשר התקופה.
VIII. עקרותה וזקנתה של אלישבע
לוקס מודיע לנו שאלישבע וזכריה היו בגיל מתקדם, מה שלא מנע מהם להתפלל ללא הרף לילד. תיאור זה מלמד שאלישבע עדיין הייתה בגיל הפריון.
בתקופת המקרא היו הנורמות החברתיות והציפיות בנוגע לגיל שונות מאלה של היום. בחברה ההיא יהודי בן 25 כבר הקים לעתים קרובות משפחה גדולה. לכן זוג בן ארבעים ומשהו ללא ילדים נחשב יוצא דופן ונתפס לעתים קרובות כחריגה. עקרות פורשה לעתים קרובות כקללה אלוהית הקשורה בחטא.
L'exemple d'Anne, la femme d'Elkana, qui pleurait son infertilité avant de recevoir la bénédiction de Dieu avec la naissance de son fils Samuel 1 שְׁמוּאֵל 1.1, illustre bien cette perception.
Concernant Zacharie, il n'avait pas encore atteint l'âge de 50 ans, considéré comme l'âge de la retraite pour les prêtres selon les coutumes de l'époque בְּמִדְבַּר 8.25. Luc confirme que Zacharie exerçait toujours ses fonctions sacerdotales au temple de Jérusalem.
היה מקובל שגברים נושאים נשים צעירות מהם. לכן סביר שאלישבע הייתה בת ארבעים ומשהו. חרף רצונם בילד, נשא הזוג בעול עקרותה של אלישבע, שלוקס מצהיר עליה בבירור.
IX. ילדותו של יוחנן המטביל
מעט מידע זמין על ילדותו ונעוריו של יוחנן המטביל. אנו פוגשים אותו מאוחר יותר במדבר יהודה, שם הוא מטיף לתשובה. לפיכך אין בידינו כל אינדיקציה מדויקת על חינוכו, אף שכנראה היה דומה לזה של שאר ילדי התקופה.
אולם פרט אחד בסיפורו של לוקס מצביע על הבדל ניכר: יוחנן לא היה אמור לצרוך אלכוהול. הדבר מזכיר את נדר הנזירות של הברית הישנה, הקדשה לאלוהים. אצל יוחנן נזירות זו לא נראתה זמנית. הטקסט אינו מציין אם היה עליו לגדל את שערו בהתאם לדרישות הנדר, כמתואר בספר במדבר. (ראו את הנספח: ANN044 : הנזירות.)
נראה שיוחנן קיים את כל כללי הנזירות. המלאך, כנראה גבריאל, הכריז שיהיה דומה לנביא אליהו. סביר שיוחנן ביקש מהוריו, אלישבע וזכריה, הסברים על ייחודיות חינוכו. כך היו מגלים לו את נסיבות הולדתו יוצאות הדופן, המבשרות גורל מיוחד.
אנו משערים שסיפרו לו גם את סיפורה של מרים, ובכך נודע ליוחנן שנולד ילד מופלא נוסף, ישוע. מעתה יכול היה לשער את בואו של המשיח.
ואולם חשוב לציין שבתחילה יוחנן לא הכיר בישוע כמשיח. רק בטבילת ישוע, שהייתה מלווה באותות ניסיים, הבין יוחנן והכיר בישוע את המשיח.
לוקס מספק לנו פרטים היסטוריים יקרי ערך לתארוך תחילת שירותו של יוחנן המטביל, השונה משירותו של המשיח. טיבריוס הפך רשמית לקיסר אחרי אוגוסטוס ב-19 באוגוסט 14 לספירה. אולם בשל מחלתו של אוגוסטוס, הסנאט ה העביר חוק יוצא דופן שהעניק לטיבריוס את השלטון על המחוזות כבר משנת 12 לספירה, וכך נוצר שלטון משותף בשנים 12 עד 14 לספירה.
לפיכך, כשלוקס מזכיר את תחילת שלטונו של טיבריוס, הוא מתכוון כנראה לשנת 12 לספירה. כך ה"שנה החמש עשרה" לשלטון טיבריוס, שלוקס מזכיר, תתאים לשנת 26 לספירה.
פרשנות זו עולה בקנה אחד עם המידע הנובע מכתבי דניאל. לניתוח מעמיק יותר של טענות אלה מומלץ לעיין בנספחים שצוינו בראשית לימוד זה, שבהם מפורטים נתונים אלה.
XII. מסקנות על חייו של יוחנן המטביל
מתוך בחינת המידע שמספקים האוונגליסטים אפשר לשרטט דמות של חיי יוחנן המטביל. כבן יחיד סביר שדאג להוריו, זכריה ואלישבע, עד מותם. היעדר אזכור בטקסטים להריונות נוספים של אלישבע מלמד שכנראה לא היו לה ילדים נוספים.
בהתאם לתורה היהודית, עלה יוחנן שלוש פעמים בשנה לבית המקדש בירושלים לחגים הגדולים, נוהג שהקלה עליו קרבת בית המשפחה, שהיה כנראה בעין כרם, כפר במרחק כ-8 ק"מ מערבית לירושלים. כפר זה נחשב מסורתית למקום מגוריהם.
הופעתו ואורח חייו של יוחנן, עם לבושו המיוחד, שערו הארוך ומזונו, הזכירו את אלה של הנביאים הקדמונים. אף שחלק יכלו ללעוג לו, רבים כיבדו אותו וראו בו יורש של אותם אנשי אלוהים גדולים.
לאחר מות הוריו נסוג יוחנן אל המדבר כדי לחיות שם כנזיר. בחגים החשובים הלך כנראה סמוך לבית המקדש כדי להטיף. גילוי הלב שלו, אורח חייו המופתי ומראהו הזכירו את אליהו. שמעו התפשט במהירות, ורבים תהו אם הוא המשיח.
הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 3.5-6, rapporte que les habitants de Jérusalem, de toute la Judée et de toute la région du Jourdain venaient l'écouter et se faisaient baptiser par lui. Jean le baptiste était donc bien connu dans tout le pays.
Les autorités religieuses de Jérusalem, inquiètes de sa popularité croissante, envoyèrent une délégation pour enquêter, comme le rapporte הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.19-20. Jean leur assura qu'il n'était pas le Messie.
הצלחתו של יוחנן המטביל וההתעניינות שעורר אינן מוסברות בלי תקופת הכנה ארוכה. הטפתו, שהתמקדה בבואו הקרוב של המשיח, נגעה במיתר רגיש אצל היהודים שחיכו בקוצר רוח לדמות משיחית זו. להכרזה זו היה פוטנציאל לערער את הסדר הקיים.
השליח יוחנן נשאר היחיד שמודיע לנו על שירותו של יוחנן המטביל.
בנספח ANN063 : עינון ובית עניה שמעבר לירדן אנו מפרטים את תהליך איתור שני האתרים האלה. לפי סיפורו של הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.28, יוחנן המטביל טבל את ישוע בבית עניה.
Par la suite, Jean a exercé son ministère à Enon, parfois en collaboration avec Jésus. Cependant, à la suite de tensions entre leurs disciples, rapportées en הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.25-36, Jean le Baptiste et Jésus se sont séparés.
Jésus s'est alors établi à Béthanie, où il a appris l'arrestation de Jean le baptiste par Hérode Antipas, un événement mentionné en הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.12. Tous les détails de notre étude sur le ministère de Jean le Baptiste, sont exposés dans les péricopes citées au début de ce paragraphe.
XIV. שמעו של יוחנן המטביל
תהילתו של יוחנן המטביל הייתה כה גדולה עד שאפילו הורדוס אנטיפס, טטרארך ולא מלך כפי שהתיימר להיראות, ולכן מוזכר כך בבשורות, היסס להמית אותו, מחשש למרד עממי. מרקוס מציין שהורדוס אנטיפס (או אנטיפטר) כיבד את יוחנן והקשיב לו בעניין, אף שמסרו הותיר אותו נבוך.
On se demande comment Jean, initialement un simple prédicateur, a acquis le statut de prophète admiré et craint par le roi et toute la nation. Son ascension est d'autant plus remarquable qu'il n'a accompli aucun acte spectaculaire ou miracle הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 10.41. Sa prédication incisive, loin des centres de pouvoir, dans le désert, attirait le monde à lui plutôt que l'inverse. Les évangiles, bien qu'ils traitent rapidement de son ministère, donnent l'impression erronée que son ascension fut rapide.
Si l'on considère le 19 août 14 ap. J.-C. comme le début du règne de Tibère, on pourrait en déduire, de manière erronée selon notre analyse, que le ministère de Jean le Baptiste a commencé en l'an 28 ap. J.-C. Cette datation est importante car elle influe sur l'interprétation de la prophétie de דָּנִיֵּאל 9.24-27. Accepter cette hypothèse pourrait suggérer une erreur dans cette prophétie ou dans son interprétation. En réalité, tous les détails des événements doivent s'assembler avec précision, comme dans un puzzle, pour révéler le plan divin.
לוקס אפוא הביא בחשבון בחישובו את שנתיים השלטון המשותף של טיבריוס, מה שמרמז על תחילת שירותו של יוחנן המטביל סביב חג הפסח של 5 באפריל 26.
תיאוריות רבות, אף שנראות מהימנות לכאורה, עלולות להאפיל על שלמות תוכנית זו. לכן אנו מסיקים שדרכו של יוחנן המטביל לא התרחשה בתוך שבועות או חודשים ספורים.
לפי חיזוי דניאל, שבוע השנים האחרון מתחלק לשתי תקופות של 3.5 שנים כל אחת. שירותו של ישוע מתרחש במחצית השנייה, ואילו שירותו של הנביא יוחנן המטביל מתרחש בראשונה. משום כך הבשורות, ובעיקר מתי, מזכירות את דמות הנביא אליהו בקשר ליוחנן.
XV. קווי הדמיון לנביא אליהו
תיאורו של מרקוס, שחזר עליו מתי, מציג את יוחנן המטביל, שהכיר את ספר מלכים והיה מודע לזהותו של אליהו. הוא מחליט במכוון לחקות את אורח חייו של אליהו.
זכריה, אביו, שירת ככהן ונכנס אל הקודש להקטיר קטורת, מה שהציב אותו במעמד מיוחס בחברה. כבנו של זכריה יכול היה יוחנן לנהל חיים אמידים ונוחים.
אולם הוא בחר לפרוש אל המדבר ולאמץ אורח חיים סגפני, שהתאפיין בלבוש פשוט וצנוע. החלטה זו של יוחנן מוזכרת לאחר מכן בידי המשיח ישוע, המדגיש את סגפנותו.
XVI. מדוע מזכיר המשיח ישוע את אליהו כשהוא מדבר על יוחנן המטביל?
הנביא ישעיהו מדבר על שליח המבשר את בוא המשיח, אך אינו יוצר קשר ישיר עם אליהו המפורסם. יהיה צורך להמתין לנביא מלאכי, שיזכיר אותו במפורש.
Ésaïe fournit des détails d'une précision surprenante lorsqu'il parle de la voix qui crie dans le désert יְשַׁעְיָהוּ 40.3. À partir de ces deux textes, nous comprenons les raisons pour lesquelles le peuple juif attendait deux Messies : le premier, un prophète annonçant le second, un grand Messie, le Roi des Juifs.
לוקס מביא את דברי המשיח ישוע, המסביר את שני הטקסטים האלה ויוצר קשר ישיר בין אליהו ליוחנן המטביל. אנו רואים שגם בלי להכיר את האירועים הגדולים הקשורים בישוע, היה קל, בקריאת נביאים אלה, להבין את מהלך העניינים.
כך, בואו של יוחנן המטביל, ואחר כך בואו של המשיח ישוע, היה צריך להיות מובן ומתקבל כהגשמת הטקסטים האלה.
XVII. מדוע מצהיר יוחנן שאינו הנביא?
.
אנו יודעים שזכריה ואלישבע, הוריו של יוחנן המטביל, קיבלו גילויים על שליחותו העתידית של בנם. יוחנן היה אפוא מודע להשוואה בין שירותו לשירותו של אליהו.
בהקשר זה, מדוע הוא מצהיר שאינו הנביא?
נראה שיוחנן המטביל רצה פשוט לציין שאינו הנביא אליהו ששב בדמות אנושית. אכן, אליהו לא מת אלא נלקח השמימה במרכבת אש, מה שהביא רבים מהיהודים לחשוב שעשוי להופיע שוב יום אחד.
היה זה יומרני מצד יוחנן המטביל להשוות את עצמו לנביא מהולל כל כך, שבניגוד לבני תמותה רגילים לא טעם מוות אלא נלקח השמימה. יוחנן נזכר בדברי המלאך שאמו מסרה לו: “הוא ילך לפני אלוהים ברוח ובגבורת אליהו”. הוא רק ידמה לנביא זה. המשיח ישוע הוא שהצהיר שיוחנן המטביל הוא אכן אליהו שהובטח, בהתאם לכתבי הנביא מלאכי.
גילוי זה לא פירושו שהנביא אליהו עתיד לשוב פיזית לעולם החיים, אלא שאדם אחר ידמה לו ויהיה אף הוא שליח אלוהים.
XVIII. מדוע טוען יוחנן המטביל שלא הכיר את ישוע?
יוחנן המטביל הצהיר שאינו מכיר את ישוע. בפגישתם על גדות הירדן קיבל יוחנן את הגילוי על זהותו המשיחית של ישוע. האותות אישרו שישוע הוא המשיח. את הביטוי “לא הכרתי אותו” אפשר לפרש גם כ“לא ידעתי מי הוא”, מה שמלמד שיוחנן המטביל הכיר את ישוע אישית אך לא היה מודע לתפקידו כמשיח. כמה פרשנים סבורים שהכירו זה את זה בלי קשר הדוק. מפתיע שקשר זה אינו מוזכר במפורש, מה שמלמד שהיו רחוקים זה מזה. יוחנן המטביל, שחי במדבר מגיל 26, פגש אחר כך את ישוע, שבא מהגליל כדי להיטבל על ידו.
יוחנן המטביל עמד בראש תנועה דתית משמעותית, שריכזה תלמידים ואוהדים רבים. הוא היה מודע לכך שאינו המשיח, אלא מכין את בואו.
אלישבע וזכריה הודיעו לו על תפקידו העתידי. הוא ידע גם שמרים ילדה את מי שיוכר כמשיח. יוחנן ציפה לפגישה זו. בואו של ישוע היה הגשמת מסרו של יוחנן המטביל. מאוחר יותר ייעצר יוחנן בידי הורדוס אנטיפס.
היריבויות שהשליח יוחנן מזכיר נגעו רק לתלמידים.
תהילתו של ישוע, המוכר כמשיח, גוברת. עלייה זו גורמת למתחים בקרב תלמידיו של יוחנן המטביל, המתקשים לקבל שרבם מוטל בצל דמות עולה זו. נוכח מצב זה חוזר יוחנן המטביל ומצהיר שאינו המשיח, ומדגיש שבא רק כדי להכין את הדרך לבואו.
מעצרו של יוחנן המטביל מסמן נקודת מפנה מכרעת בחייו של ישוע, המשיח. הורדוס אנטיפס, טטרארך הגליל, נטל סיכון פוליטי ניכר כשעצר את יוחנן, שנהנה מחסד העם וכבודו כנביא גדול של יהוה. ואולם, באופן מוזר, מעשה זה לא עורר מרד עממי.
ייתכן שהידיעה על מעצרו של יוחנן המטביל הוסתרה זמן מה, מה שיכול להסביר את היעדר תגובה מיידית העם.
את התארוך המדויק של אירוע זה קשה לקבוע. אפשר להניח שהוא התרחש בשלב מוקדם יחסית בשליחותו של ישוע, שכן לא מתי, לא מרקוס ולא לוקס מזכירים את התקופה הזו בחייו ביהודה, הנראית כמסתיימת במעצר זה.
מעצר זה מסמן את סוף פעילותו הציבורית של יוחנן המטביל. המצב מתבהר אז: מעתה יש רק רב אחד לבוא אחריו, המשיח ישוע. אנו ממקמים אותו לקראת סוף פברואר 31.
ואולם מעצרו של יוחנן אינו מוביל מיד למותו. עם זאת, הורדוס לא יכול היה להחזיק אותו במאסר ללא הגבלה במכוור בלי להסתכן במרד עממי, בהתחשב בשמעו של יוחנן כנביא גדול.
Selon l'Evangile de הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.12 : 'Lorsqu’il apprit que Jean avait été arrêté', Jésus n'était pas présent lors de l'arrestation de Jean le Baptiste. Cela suggère que Jésus et ses disciples s'étaient déjà séparés de Jean et étaient partis pour Béthanie.
יוחנן המטביל נעצר כנראה בעינון, בעוד ישוע פעל בבית עניה. הבשורה על פי יוחנן מדווחת אחר כך שישוע עוזב את האזור ופונה צפונה, לגליל, ועובר דרך סוכר שבשומרון, השוכנת על הדרך שבין בית עניה לגליל.
ייתכן שיוחנן המטביל, לאחר מעצרו, הובא לטבריה, עיר שהייתה בה חיל מצב רומי, לפני שהועבר למצודת מכוור, סמוך לירושלים, כדי להיכלא שם.
חוקרים מסוימים מעלים את הרעיון שישוע בחר בדרך שעוברת בשומרון, ולא בדרך שהיהודים נהגו ללכת בה לאורך הירדן, כדי להימנע ממעצר אפשרי. יוחנן מזכיר רק ש“היה עליו” לעבור בשומרון, בלי להסביר זאת רשמית. מהמשך הסיפור אנו מבינים שהיה עליו לפגוש באותו רגע את האישה ה.
XX. הסיבות למעצרו
הורדוס אנטיפס כנראה לא התכוון לרצוח את יוחנן המטביל, אלא להחזיק אותו זמנית כדי לגרום לו לחזור בו מגינוייו.
יוחנן המטביל היה אמיץ מספיק להביע בגלוי דעות שיהודים רבים שיתפו בסתר. ביקורתו לא נועדה למטרה פוליטית, אלא הייתה יותר הערות שיכול היה להעיר על כל מי שחי מחוץ לתורת אלוהים, בלי התחשבות במעמד חברתי.
יוחנן המטביל נעצר בידי הורדוס אנטיפס, ששלט בגליל בעוד יהודה נשלטה בידי הנציב פונטיוס פילטוס. ייתכן ששני האנשים שיתפו פעולה בעניין זה.
הורדוס אנטיפס, מושל הגליל, היה אז נשוי לבת ארטס הרביעי, מלך נבטי של ירדן. בביקור ברומא כדי להצדיק את ניהולו פגש את אחיו למחצה פיליפוס ואת אשתו הרודיה. הורדוס מפתה את הרודיה ומשכנע אותה לעזוב את פיליפוס למענו.
פעולה זו גוררת גירושים מבת ארטס, ותגרור סכסוך בין שני העמים. הורדוס והרודיה פותחים כך מטעמים חברתיים ביחסים הנחשבים נישואין, אף שהם דומים יותר לפילגשות.
את המצב הזה גינה יוחנן המטביל בפומבי, ביקורת שהוגברה בשמו הטוב ונתמכה בידי העם. אפשר לדמיין את איבתה העמוקה של הרודיה כלפי יוחנן המטביל.
חוקרים מסוימים מעלים את הרעיון שהורדוס חשש מפופולריות יוחנן המטביל וראה בו מי שעלול לעורר מרד עממי. אולי הגינוי הפומבי של מצבו המשפחתי של הטטרארך היה רק הקש ששבר את גב הגמל.
אכן, הורדוס אנטיפס הכניס את יוחנן המטביל לכלא. אירוע זה מתרחש כ-16 חודשים לאחר טבילת המשיח ישוע, בזמן שירותו ביהודה. אנו סבורים שהדבר היה לקראת סוף פברואר 31.
יוחנן המטביל שהה תקופה בכלא במצודת מכוור. חרף מאסרו הצליח לתקשר עם חלק מתלמידיו שנשארו נאמנים לו, אף שרבים מהם בחרו ללכת אחרי המשיח ישוע. סביר שהורדוס אנטיפס התיר ביקורים אלה.
XXII. כיצד להסביר את הספק הזה העולה עתה?
השאלה ששאל יוחנן המטביל אכן מפתיעה. לא בדידות הכלא, לא אובדן החירות, ואפילו לא הפרספקטיבה של עתיד אפל, הם מקור ספקו. אלא התנהגותו של המשיח ישוע היא שמרעיד את בטחונו ואמונתו של הנביא.
יוחנן המטביל נבוך מההבדלים בשירות, בהטפה ובדרך שבה ישוע נפגש עם אנשים. הוא ציפה לחיים סגפניים הדומים לשלו, במסורת הגדולה של הנביאים. אנשים רבים דמיינו את המשיח ישוע לפי מחשבותיהם, תקוותיהם וציפיותיהם, שנכזבו לעתים קרובות.
הקושי של יוחנן המטביל טמון דווקא בפער זה: מעשי המשיח ישוע שונים מאוד ממה שדמיין. בעוד אנשים הלכו אל יוחנן המטביל, ישוע הולך לקראת האנשים ופונה במיוחד אל אלה שנחשבו נטושים ובלתי ראויים לחברה. התנהגותו של יוחנן המטביל מזכירה את זו של השליח פטרוס.
יוחנן המטביל, כמו השליח פטרוס, כיבד את חוקי היהדות ומסורותיה. מבחינתם היה בלתי מתקבל על הדעת להתרועע עם זרים ועם אנשים בעלי שם רע, לגעת בגופה או באישה הסובלת מדימום, לפי הוראות הטהרה היהודיות.
ברורה.
חד-משמעית. היא מהדהדת את דברי הנביא ישעיהו ביְשַׁעְיָהוּ 35.5, פסוקים מוכרים היטב ליוחנן המטביל. מה שמעניין במיוחד בתשובה זו הוא מה שמובלע בה! אכן, בפסוק הקודם אנו קוראים:
ישעיהו מבשר את בוא אלוהים. כך תשובתו של ישוע ברורה: הוא מצהיר על אלוהותו, הצהרה שנתמכת במעשים יוצאי הדופן שהוא עושה.
לא היה צורך שישוע יוסיף: “היום התקיים הכתוב הזה”, כפי שעשה ב של נצרת הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 4.21, כי יוחנן הכיר היטב את הטקסט הזה.
Selon les Évangiles, la mort de Jean le baptiste est survenue au début du ministère du Messie Jésus. Cette datation semble être en accord avec la prophétie de דָּנִיֵּאל 9.24-27.
שמעו וסמכותו הרוחנית של יוחנן המטביל הקשו על מעצרו, מציאות שהורדוס אנטיפס היה מודע לה היטב. עם זאת החליט לכלוא אותו, כנראה כדי להשתיקו, אך ללא כוונה נראית להרוג אותו. ואולם הקשר שרקמו שלומית ואמה הרודיה הפך את המצב והכריח את הורדוס אנטיפס להוציא את הנביא להורג.
Dans הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 6.22-23, la fille d’Hérodiade danse et séduit Hérode ainsi que ses invités. Hérode, impressionné, promet de lui donner ce qu’elle demande, même jusqu’à la moitié de son royaume.
הבטחה זו, אף שהייתה מוגזמת, יש לפרשה כהגזמה ולא כהצעה ממשית, שכן הורדוס היה רק טטרארך, כלומר שליט רבע ממלכת אביו. הרודיה ניצלה הזדמנות זו.
Selon הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 6.24-26, Salomé, après consultation avec sa mère, demande la tête de Jean le Baptiste. Malgré sa réticence, Hérode, lié par son serment et sous la pression de ses invités, accède à sa demande.
האוונגליסט מרקוס מספק את התיאור המפורט ביותר של פרשה זו, ומקדיש לה שישה עשר פסוקים. מתי מקדיש לה שנים עשר ולוקס רק שניים, ואילו יוחנן אינו עוסק באירוע זה. מרקוס מדגים בבירור כיצד מניפולציה של הרודיה אילצה את הורדוס לפעול נגד רצונו. גם סיפורו של מתי מדגיש את מבוכת הורדוס נוכח מצב זה.
Les écrits du prophète דָּנִיֵּאל 9.24-27, nous permettent de comprendre que le ministère de Jésus a commencé avec la fin de celui de Jean le Baptiste. Cette dernière semaine d’année serait divisée en deux parties : 3,5 ans avec Jean le Baptiste et 3,5 autres années avec Jésus.
על סמך כתבים אלה אפשר להסיק שראשית שירותו של ישוע הייתה מתרחשת באוקטובר 29, בגיל קרוב ל-30. אף שסיום שירותו של יוחנן אינו חופף בהכרח למותו, לא סביר שנשאר זמן רב בכלא, בהתחשב בשמו ובשנאתה של הרודיה אליו.
הורדוס אנטיפס לא יכול היה להרשות לעצמו להחזיק את יוחנן בכלא זמן רב מבלי להסתכן במרד עממי.
Dans הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 14.1-2, Hérode Antipas, toujours affecté par la mort de Jean, confond Jésus avec Jean ressuscité en raison des miracles accomplis. Cette période, évoquée par Matthieu, marque un tournant dans le ministère de Jésus, qui se consacre désormais principalement à la formation de ses disciples.
נס והדגים, שאירע ב ומסופר בארבע הבשורות, מסמל את שליחותם העתידית של התלמידים.
הורדוס אנטיפס מגלה עניין בשירותו של ישוע, המזכיר לו את זה של יוחנן המטביל. הוא יפגוש את ישוע לאחר מעצרו בשנת 33.
Dans הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 11.11, Jésus rend hommage à Jean, le qualifiant de plus grand des prophètes nés de femmes, tout en soulignant que le plus petit dans le royaume des cieux est plus grand que lui.
כך, מותו של יוחנן המטביל, שאירע כנראה בראשית שירותו של ישוע בשנת 29, מסמן את סוף המחצית הראשונה של השבוע הנבואי ה-70. המשיח ישוע יכול אז לשאת במלואו בתפקידו כמשיח.
הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.14-15 indique que ce n’est qu’après l’arrestation de Jean que Jésus se rend en Galilée pour prêcher la bonne nouvelle. Cela illustre le passage de relais entre les deux figures.
מסקנה
ניתוח קפדני של נתוני הבשורות מגלה התאמות כרונולוגיות להיסטוריה החילונית. בהתייחסו לשלטון המשותף של טיבריוס משנת 12, לוקס מאשש כך את נבואת דניאל. עם זאת, התאריך המקובל בדרך כלל למות המלך הורדוס הגדול, בשנת 4 לפנה״ס, נתון לוויכוח ואפשר לתקנו לשנת 1 לפנה״ס.
תיקון זה מחזק את אמינות המידע שמעביר לוקס. כך אנו יכולים לקבוע בדייקנות מסוימת את התאריכים החשובים בחיי יוחנן המטביל והמשיח ישוע.
אפשר גם לאתר בדייקנות יחסית את המקומות שבהם הטיף יוחנן המטביל, ובכך לעקוב אחר מסעותיו של המשיח ישוע.
במציאות, כתבי הסינופטיים וכתבי יוחנן אינם מציגים סתירות; ואולם נדרש פירוש זהיר ומושכל כדי לגלות הרמוניה פנימית.
חשוב להדגיש מגבלה משמעותית: היעדר הוכחות עובדתיות בנות התקופה. חסר זה עשוי להתמלא בגילויים ארכאולוגיים עתידיים.
כפי שאתם רואים, מסקנותינו מבוססות אך ורק על המידע שבבשורות, בלי פנייה לבדיה או לכתבים דמיוניים. גישתנו מקלה בזכות ההנחה שסיפורי הבשורות אמיתיים, ומשימתנו היא להרכיב את המרכיבים האלה כמו פאזל, כדי לבנות הבנה קוהרנטית ומבוססת.
כותרת, דמות, מקום, אזכור ("לוקס 15")…
הפניה מקראית
INF208
מסמך מידע
INF208 - סוכות או חג הסוכות
סוכות או חג הסוכות
חג הסוכות הוא אחד משלושת חגי העלייה לרגל הגדולים ביהדות, והוא נחגג בסתיו. הוא מציין הן את ההגנה האלוהית בעת יציאת מצרים והן את סיום מחזור השנה החקלאי.
מקור ומשמעות
שם בעברית: חג הסוכות (חַג הַסֻּכּוֹת), כלומר "חג הסוכות" או "חג הבקתות".
משך: 7 ימים בישראל (8 בתפוצות), החל מה-15 בתשרי (ספטמבר-אוקטובר).
משמעות כפולה:
רקע היסטורי: מזכיר את 40 שנות נדודיהם של בני ישראל במדבר, שבהם חיו במגורים זמניים (סוכות).
חקלאות: חג האסיף (Hag HaAssif), המסמן את סוף השנה החקלאית ואת ההודיה על פירות האדמה.
מנהגים וטקסים
הסוכה: סוכה הבנויה מקירות פשוטים וגג מעלי צמחים (שח) המאפשר לראות את הכוכבים. הארוחות (ולעיתים גם השינה) מתקיימות בסוכה כדי להזכיר את השבריריות ואת התלות באלוהים.
ארבעת המינים (ארבע מיני): לולב (ענף דקל), אתרוג (פרי הדר הדומה ללימון), הדס (ענף הדס), ערבה (ענף ערבה). צמחים אלה מנופפים בשש כיוונים (צפון, דרום, מזרח, מערב, מעלה, מטה) כדי לסמל את ריבונותו האלוהית על כל הבריאה.
הושענא רבה: היום השביעי, המתאפיין בתפילות מיוחדות ובתהלוכות.
חג אצר ושמחת תורה: חגים המגיעים מיד לאחר סוכות, המציינים את סיומה ואת תחילתה מחדש של קריאת התורה השנתית.
המימד הרוחני
סוכות מכונה "זמן שמחתנו". זהו חג שמח המדגיש את הכרת התודה, את האמון באלוהים ואת אחדות העם.
הסוכה מזכירה את השבריריות האנושית ואת ההגנה האלוהית, בעוד שארבעת המינים מסמלים את הגיוון של הפרטים בתוך העם היהודי, שכולם חיוניים לאחדות.
הקשר לברית החדשה
בבשורת יוחנן (פרקים 7–9), ישוע נוסע לירושלים לחג הסוכות. טקסי האור והמים של החג משמשים רקע לדבריו:
« Je suis la lumière du monde » (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 8.12).
La guérison de l’aveugle-né (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 9.1-34) illustre cette affirmation, en lien direct avec le thème de la lumière célébré à Souccot.
לסיכום, סוכות הוא חג של שמחה, זיכרון והכרת תודה, המשלב בין תולדות ישראל, הטבע והאמונה. הוא עומד במרכז הסמליות המקראית של האור וההגנה האלוהית.
אנו מזכירים כי על פי מחקרינו, קבענו את תאריך לידתו של המשיח ישוע בחג זה, וליתר דיוק ב-12 באוקטובר – 2 לפנה"ס.
אם לידתו של ישוע התרחשה בסוכות, כפי שהוכחנו, הדבר מעניק לכך משמעות תיאולוגית עמוקה ביותר: חג הסוכות הופך לרגע שבו אלוהים "מקים את אוהלו" בקרב האנושות באמצעות ישוע.
INF104
מסמך מידע
INF104 - Les deux multiplications des pains
Les deux multiplications des pains
Le Messie Jésus évoque les deux multiplications des pains dans les Évangiles de Matthieu et de Marc, lors d'une conversation avec ses disciples. Voici les passages où il mentionne les deux miracles :
הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 16.9-10
« Ne comprenez-vous pas encore, et ne vous souvenez-vous pas des cinq pains des cinq mille hommes, et combien de paniers vous avez emportés ? Ni des sept pains des quatre mille hommes, et combien de corbeilles vous avez emportées ? »
הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 8.19-20
« Quand j'ai rompu les cinq pains pour les cinq mille hommes, combien de paniers pleins de morceaux avez-vous emportés ? Ils lui dirent : Douze. Et quand j'ai rompu les sept pains pour les quatre mille hommes, combien de corbeilles pleines de morceaux avez-vous emportées ? Ils dirent : Sept. »
Dans ces passages, le Messie Jésus rappelle à ses disciples les miracles des multiplications des pains pour souligner leur manque de compréhension et de foi. Il met en évidence les leçons qu'ils auraient dû tirer de ces événements concernant la provision divine et leur confiance en lui.
INF063
מסמך מידע
INF063 - המסורת הנבואית היהודית
המסורת הנבואית היהודית
המסורת הנבואית היהודית היא חלק מהותי מהדת וההיסטוריה היהודיות, והיא מסומנת בכתביהם ובתורתם של הנביאים. להלן כמה מרכיבים מרכזיים:
מאפייני המסורת הנבואית
Prophètes : Les prophètes sont des individus choisis par Dieu pour transmettre ses messages au peuple d'Israël. Ils ont souvent un rôle de critique social, de guide spirituel et de visionnaire. Messages : Leurs messages se concentrent sur l'appel à la justice, la repentance, et la fidélité à l'alliance avec Dieu. Ils dénoncent les injustices sociales, les idolâtries et les péchés du peuple. Écrits Prophétiques : Les livres prophétiques de la Bible hébraïque incluent Isaïe, Jérémie, Ézéchiel, et les Douze Prophètes Mineurs (comme Osée, Joël, Amos).
תפקיד והשפעה
Critique Sociale : Les prophètes jouent souvent le rôle de critiques sociaux, dénonçant les injustices et appelant les dirigeants et le peuple à respecter les lois divines. Espoir et Consolation : En plus de leurs critiques, les prophètes offrent aussi des messages d'espoir et de consolation, promettant le rétablissement et la rédemption du peuple d'Israël. Vision Eschatologique : Ils ont souvent des visions eschatologiques (de la fin des temps), décrivant un futur idéal où la justice et la paix régneront.
Influence Influence Théologique : La tradition prophétique a profondément influencé la théologie juive, en mettant l'accent sur la moralité, la justice sociale, et l'alliance avec Dieu. Héritage Littéraire : Les écrits prophétiques sont parmi les textes les plus puissants et poétiques de la Bible hébraïque, offrant une richesse littéraire et spirituelle.
הנביאים היהודים מילאו אפוא תפקיד מכריע, לא רק בדת וברוחניות של היהדות, אלא גם בעיצוב הערכים האתיים והמוסריים של החברה.
INF146
מסמך מידע
INF146 - La réponse du Messie Jésus
La réponse du Messie Jésus
רקע
Des témoins de ses miracles l’accusent de collaborer avec le diable. Le Messie Jésus, connaissant leurs pensées, répond par une série d’arguments logiques et spirituels.
Analyse du passage
Le raisonnement logique (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.17-19)
Un royaume divisé contre lui-même ne peut subsister. Si Satan chasse ses propres démons, son royaume est voué à l’échec. Le Messie Jésus renverse l’accusation : si lui agit par Béelzébul, alors que dire des exorcismes pratiqués par les disciples juifs ?
La révélation spirituelle (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.20)
Le messie Jésus affirme qu’il chasse les démons par le doigt de Dieu, une expression qui évoque la puissance divine directe (cf. שְׁמֹות 8.19). Cela signifie que le Royaume de Dieu est déjà là, présent au milieu d’eux.
La parabole de l’homme fort (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.21-22)
Satan est comparé à un homme fort qui garde ses biens. Le Messie Jésus est le plus fort qui vient le vaincre, libérant ceux qui étaient sous son emprise. C’est une image de la victoire du Christ sur les puissances du mal.
L’appel à l’engagement (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.23)
Il n’y a pas de neutralité : être avec Jésus ou contre lui. Celui qui ne participe pas à son œuvre de rassemblement contribue à la dispersion.
Le danger du vide spirituel (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 11.24-26)
Une personne libérée d’un esprit impur mais qui ne remplit pas sa vie de Dieu reste vulnérable. Le retour des démons en plus grand nombre montre que la délivrance doit être suivie d’une transformation intérieure.
Enseignement principal
Ce texte est une déclaration de la souveraineté de Messie Jésus sur les forces du mal, une invitation à reconnaître la présence du Royaume, et un avertissement contre l’indifférence spirituelle.
INF107
מסמך מידע
INF107 - Les Samaritains
השומרונים
Les Samaritains étaient une communauté religieuse et ethnique distincte vivant en Samarie, une région située entre la Galilée et la Judée. Leur relation avec les Juifs au temps de Jésus était complexe et souvent marquée par des tensions.
רקע היסטורי
Origines : Les Samaritains prétendaient descendre des anciens Israélites du royaume du Nord, tandis que les Juifs se considéraient comme les descendants des anciens Israélites du royaume du Sud. Conflits Religieux : Les Samaritains adoraient Dieu sur le mont Garizim, tandis que les Juifs adoraient Dieu à Jérusalem. Cette divergence religieuse a conduit à des tensions et des hostilités entre les deux groupes.
Relations au Temps de Jésus Hostilité : Les Juifs considéraient souvent les Samaritains comme des schismatiques et même comme des païens. Ils évitaient les contacts avec eux et ne demandaient pas leurs services. Interactions avec le Messie Jésus : Les Samaritains, bien que souvent en conflit avec les Juifs, ont eu plusieurs interactions significatives avec le Messie Jésus, qui sont relatées dans les Évangiles. Ces interactions montrent comment le Messie Jésus a transcendé les barrières culturelles et religieuses pour prêcher l'amour, la compassion et l'inclusivité.
Voici quelques exemples notables
Le Bon Samaritain (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 10.25-37) :
Dans cette parabole, le Messie Jésus utilise l'exemple d'un Samaritain pour enseigner sur la vraie signification de l'amour du prochain et de la compassion. La Samaritaine au puits (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 4.1-42) :
Le Messie Jésus rencontre une femme samaritaine au puits de Jacob et engage une conversation avec elle, lui révélant qu'il est le Messie. Cette rencontre aboutit à la foi de nombreux Samaritains dans la ville de Sychar. Guérison du Lépreux Samaritain (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 17.11-19) :
Parmi les dix lépreux guéris par le Messie Jésus, seul un Samaritain revient pour rendre grâce. Cet acte de gratitude est mis en avant par le Messie Jésus pour souligner l'importance de la reconnaissance envers Dieu.
Ces interactions montrent comment le Messie Jésus a brisé les barrières sociales et religieuses pour prêcher un message d'amour universel. Jésus a également guéri des Samaritains, démontrant son message d'inclusivité et de réconciliation.
Thèmes Clés
Inclusivité : Les interactions de Jésus avec les Samaritains montrent son refus des barrières religieuses et sociales, et son message d'amour et de compassion pour tous. Tensions Historiques : Les hostilités entre Juifs et Samaritains étaient anciennes et profondes, mais Jésus a souvent cherché à transcender ces divisions.
En résumé, les Samaritains étaient une communauté distincte des Juifs, avec des différences religieuses et historiques importantes. Cependant, Jésus a souvent cherché à briser ces barrières et à promouvoir l'inclusivité et la compassion.
INF231
מסמך מידע
INF231 - De la part ?
De la part de Jean, de la part de Dieu, de la part des 7 esprits, de la part de Jésus Christ ?
חזוֹן יוֹחָנָן 1.4-5 : « De la part de Jean aux sept Églises… que la grâce et la paix vous soient données de la part de celui qui est, qui était et qui vient, de la part des sept esprits qui sont devant son trône, et de la part de Jésus-Christ… »
Qui écrit ?
Jean est bien l’auteur humain : il rédige la lettre, il signe son nom, il s’adresse directement aux Églises.
Mais il se présente comme messager : il transmet une révélation qui ne vient pas de lui.
C’est pourquoi il dit : “de la part de…” → il se met en position de relais, pas de source.
Les trois “de la part de”
De la part de Dieu : “celui qui est, qui était et qui vient” → Dieu éternel, présent dans tout le temps.
De la part des sept esprits : image symbolique de la plénitude de l’Esprit de Dieu (le chiffre 7 = totalité). Cela signifie que l’Esprit agit pleinement devant le trône.
De la part de Jésus-Christ : présenté comme témoin fidèle, premier ressuscité, chef des rois.
Ces trois “de la part de” forment une salutation trinitaire : Dieu, l’Esprit, et Jésus-Christ. Jean écrit, mais il situe son message dans cette source divine.
בקיצור
Oui, c’est Jean qui écrit.
Mais il insiste : le contenu vient de Dieu, par l’Esprit, et par Jésus-Christ.
Sa formule “de la part de…” est une manière de dire : je vous écris, mais ce n’est pas mon message, c’est celui que j’ai reçu et que je transmets.
Cela donne à l’Apocalypse son autorité : ce n’est pas une opinion personnelle de Jean, mais une révélation qu’il relaie fidèlement.
INF003
מסמך מידע
INF003 - הסנהדרין
הסנהדרין
הסנהדרין היה מוסד מרכזי ביהדות הקדומה, בעל תפקידי חקיקה, שיפוט ודת. להלן כמה נקודות עיקריות לגביו:
הסנהדרין (או הסנהדרין היהודי) הוא, בתקופת בית המקדש השני (בערך מהמאה ה-2 לפני הספירה עד 70 לספירה), הגוף העליון של הסמכות הדתית, המשפטית ולעיתים גם הפוליטית של היהדות ביהודה.
נקודות עיקריות
הרכב ומושב: במסורת 71 חברים (הנשיא, אב בית הדין וסגנו, ושופטים/חכמים). הוא ישב בירושלים, סמוך למקדש, כנראה באולם הנקרא «לשכת הגזית».
סמכויות: פרשנות התורה, קביעת נורמות דתיות, בוררות בסכסוכים חשובים, פיקוח על לוח השנה (קידוש החודשים והוספת חודשים), אישור תקנות קהילתיות, ובתיאוריה – שיפוט בעניינים החמורים ביותר. תחת השלטון הרומי, סמכויותיו בתחום הפלילי היו מוגבלות.
מקורות היסטוריים: הדים לו מצויים בבשורות (משפט ישוע המזכיר מועצה יהודית) ובעיקר בספרות חז״ל (משנה, תלמוד), המתארת את דרך פעולתו האידיאלית ואת כללי הדיון שלו.
דרך הפעולה ההליכית: עדויות נבחנו בידי גוף שיפוטי, נדרשה אמינות רבה מן העדים, נדרש מניין חוקי, ההצבעה החלה מן השופטים הצעירים ביותר כדי למנוע את השפעת הבכירים, ובמקרה של ספק הועדף זיכוי; בדיני נפשות נקבעו כללים מחמירים עוד יותר.
לאחר שנת 70: חורבן בית המקדש בידי הרומאים הביא לסיומו של הסנהדרין כפי שהיה קיים בירושלים. בגליל (ביבנה, ולאחר מכן באושה, ספוריס וטבריה) הוקמה מחדש סמכות רבנית, המכונה לעתים "סנהדרין" על דרך האנלוגיה, שהתמקדה בלימוד, בהלכה ובארגון הקהילתי; והיא הולכת ודועכת במאות ה-4–ה-5.
מורשת: הסנהדרין מסמל את האידיאל של סמכות קולגיאלית מלומדת ביהדות. מסכתות התלמוד (בעיקר סנהדרין, מכות) משמרות את כלליו התיאורטיים, שהשפיעו על המחשבה המשפטית היהודית. בעת החדשה אומץ המונח על דרך ההשוואה (למשל «הסנהדרין הגדול» שכינס נפוליאון ב-1807), ללא המשכיות מוסדית עם העת העתיקה.
מונחים עיקריים
נשיא: ראש הסנהדרין; מסורות מייחסות תפקיד זה להלל הזקן ולצאצאיו בתקופה המאוחרת.
אב בית הדין: «אביו של בית הדין», סגנו של הנשיא.
בית דין: בית משפט רבני; ברבים הוא מציין גם בתי דין מקומיים של 23 שופטים (לעניינים חמורים) או של 3 (לעניינים אזרחיים).
גבולות ודיונים
היסטוריה לעומת אידיאל נורמטיבי: התיאורים התלמודיים מערבבים זיכרונות היסטוריים עם מודלים משפטיים; ההיסטוריונים דנים בהיקפן האמיתי של סמכויותיו בכל תקופה.
סמכות פלילית תחת רומא: היכולת להוציא להורג שנויה במחלוקת במיוחד; כנראה הייתה מוגבלת מאוד בסוף התקופה.
בקצרה: הסנהדרין היה הגוף המלומד והשיפוטי העליון ביהדות בימי בית המקדש השני, בעל תפקיד מרכזי בפירוש החוק ובלכידות הקהילה; צורתו הקדומה נעלמה אחרי שנת 70, אך המודל שלו ממשיך לעורר השראה בארגון הרבני ובמחשבה המשפטית היהודית.
INF090
מסמך מידע
INF090 - בית הכנסת
בית הכנסת
בית כנסת הוא מקום פולחן, לימוד והתכנסות ליהודים. הנה כמה נקודות מרכזיות להבנה טובה יותר של מהו בית כנסת:
תפקידים עיקריים:
Lieu de prière : La synagogue est utilisée pour la prière communautaire et individuelle. Elle abrite les services religieux réguliers, y compris les prières quotidiennes, le Shabbat et les fêtes juives. Étude et éducation : C'est un centre d'apprentissage où l'on étudie la Torah (les cinq premiers livres de la Bible hébraïque) et d'autres textes sacrés. Les synagogues organisent souvent des cours pour les enfants et les adultes. Rassemblement communautaire :La synagogue sert de lieu de rassemblement pour la communauté juive, offrant un espace pour des événements sociaux, des discussions communautaires et des célébrations.
מרכיבים אדריכליים וסמליים:
Arche sainte (Aron Kodesh) : L'arche sainte est une structure ornée où sont conservés les rouleaux de la Torah. Elle est généralement située à l'avant de la synagogue, orientée vers Jérusalem. Bimah : Une plateforme surélevée d'où l'on lit la Torah et d'autres textes pendant les services. La bimah est souvent située au centre ou à l'avant de la synagogue. Ner Tamid :Une lampe éternelle qui brûle constamment près de l'arche sainte, symbolisant la présence perpétuelle de Dieu.
תפקידים ואנשי מפתח:
רב: הרב הוא מנהיג רוחני ומורה, המנהל את התפילות, נושא דרשות ומעניק לקהילה עצות רוחניות ואתיות. חזן:החזן מוביל את התפילות והפיוטים המושרים במהלך התפילות. גבאי: אדם האחראי על ארגון התפילות ועל ניהול העניינים השוטפים של בית הכנסת.
סוגי בתי כנסת:
Les synagogues peuvent varier en fonction des mouvements religieux au sein du judaïsme, tels que l'orthodoxie, le conservatisme et le réformisme, chacun ayant ses propres traditions et pratiques spécifiques.
En résumé, la synagogue est un centre vital de la vie religieuse, éducative et communautaire pour les Juifs, offrant un espace où la foi, la culture et la communauté se rencontrent.
Le Messie Jésus, par ses enseignements et ses miracles, a profondément marqué les synagogues de son temps, lieux centraux de la vie religieuse juive. Que ce soit en enseignant avec une autorité inégalée ou en guérissant des personnes possédées par des esprits impurs, comme le démontrent les récits de הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.23-28 ו- הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 4.33-37, le Messie Jésus a utilisé les synagogues comme lieux de révélation de son ministère. Dans ces lieux de culte et d'enseignement, il a proclamé les bonnes nouvelles du Royaume de Dieu et a démontré sa divinité à travers des actes de compassion et de pouvoir, confondant souvent les autorités religieuses de l'époque par sa profonde compréhension des Écritures et sa capacité à accomplir des miracles.
INF105
מסמך מידע
INF105 - Bethsaïda
בית צידה
Bethsaïde était une ancienne ville de Galilée, située sur la rive nord-est du lac de Tibériade, près de l'endroit où le Jourdain se jette dans le lac. Le nom Bethsaïde signifie "maison de la pêche" ou "maison de l'approvisionnement" en araméen.
Voici quelques points intéressants sur Bethsaïda :
Histoire : En l'an 30, Hérode Philippe II, fils d'Hérode le Grand, décida de transformer ce modeste village de pêcheurs en une grande ville qu'il nomma Julias en l'honneur de Livie, la femme de l'empereur Auguste. Cependant, le nom de Bethsaïda est resté plus connu grâce aux Évangiles.
Rôle dans les Évangiles :Bethsaïda est mentionnée plusieurs fois dans les Évangiles comme le lieu de résidence de plusieurs disciples de Jésus, notamment Simon-Pierre, André, Jacques et Jean. C'est également à Bethsaïda que Jésus a effectué plusieurs miracles, y compris la guérison de l'aveugle mentionné dans הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 8.22-26.
Archéologie : Les fouilles archéologiques ont révélé des vestiges de cette ville, y compris des ruines de bâtiments publics et privés datant de l'époque romaine. La ville a été détruite pendant la Grande révolte juive et à nouveau par un tremblement de terre et une inondation.
Localisation : Deux sites sont souvent proposés pour la localisation de Bethsaïde : Et-Tell et Al-Araj. Les fouilles ont mis au jour des preuves d'occupation romaine au premier siècle.
Bethsaïda est donc une ville d'une grande importance historique et biblique, connue pour ses liens avec les disciples de Jésus et pour les miracles accomplis par lui dans cette région.
Il apparaît que la ville fut édifiée sur les deux rives du Jourdain. Ainsi, une partie se situerait à l'ouest en Galilée, tandis que l'autre se trouverait à l'est en Décapole.
INF004
מסמך מידע
INF004 - הרומאים
הרומאים
בשנת 63 לפנה״ס פלש הגנרל הרומי פומפיוס לשטחה של ישראל וכבש את ירושלים. הודות ליוליוס קיסר הפכה היהדות בשנת 45 לפנה״ס לדת מותרת.
חמש שנים לאחר מכן, בשנת 40 לפנה״ס, שם הקיסר אוגוסטוס קץ לשושלת החשמונאים ומינה את הורדוס הגדול, אדומי ולכן ללא יחס מלכותי, למלך היהודים.
שנים אחדות לאחר מותו של הורדוס הגדול, בשנת 6 לספירה, שינתה רומא את מעמדן של יהודה, וכן של שומרון ושל אדומיה (אדום המקראית), והפכה אותן למחוזות רומיים הנתונים באחריות נציבים רומיים.
Les fils du monarque Hérode seront promus par l’autorité romaine, tétrarques, et gouverneront ces différentes provinces sous l’égide de ces procurateurs.
Nous sommes par conséquent, pendant le ministère du Messie Jésus avec un préfet, Ponce Pilate et un tétrarque, Hérode Antipas qui se partagent le pouvoir. Les deux hommes se haïssent jusqu’au jour de la condamnation du Messie Jésus (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.12).
ארבעים שנה לאחר צליבתו של המשיח ישוע דוכא מרד היהודים שהחל בשנת 66; טיטוס החריב את בית המקדש בירושלים בשנת 70, והכול הסתיים עם נפילת מצדה ב-2 במאי בשנת 73.
מרידות נוספות באו בעקבותיה עד שנת 135.
בשנת 130 שינה הקיסר אדריאנוס שוב את מעמדה של ארץ ישראל בהקימו מושבה רומית חדשה; שמה של ירושלים הוחלף באיליה קפיטולינה.
המשיח ישוע מילא את שירותו בשטח שנכבש בידי הרומאים, עם מושל שמונה על ידי רומא.
שלושה אנשים חלקו אפוא באותה עת בהיסטוריה את ההנהגה של ארץ ישראל:
פונטיוס פילאטוס, המושל הרומי, החזיק בכל הסמכויות, בייחוד ביהודה.
