הנזירות היא נדר של הקדשה לאלוהים, מן השורש העברי ‘להיבדל’, המוגדר בבמדבר 6. הנזיר נמנע מיין, ממגע במתים ומגזיזת שיער. דמויות כמו שמשון, שמואל, חנה הנביאה והשליח פאולוס קשורות אליה. יוחנן המטביל, שבישר עליו המלאך גבריאל, הוא הדוגמה המובהקת ביותר לכך בברית החדשה, עם נזירות שהייתה כנראה לכל החיים ומקורה אלוהי.
ניתן לעיין ב:
בלימוד זה אנו בוחנים את הנושא של ‘הנזירות’, עיון שהשראתו בדברי המלאך גבריאל.
אכן, הצהרה זו של המלאך גבריאל על ילדם העתידי של זכריה ואלישבע מעלה על הדעת את הנזירות, מנהג שקיימו כמה דמויות נבואיות חשובות בכתבי הקודש. בלימוד זה אנו מנתחים את הכתובים המגדירים את המחויבות הדתית והרוחנית הזאת.
יש לשאול אם אפשר לקשור את הנזירות לחייו של יוחנן המטביל.
לפי המלאך גבריאל, בנם של זכריה ואלישבע היה אמור לאמץ אורח חיים זה לאורך כל חייו. קביעה זו ראויה לניתוח מעמיק כדי להבין את משמעויותיה במלואן.
הנזירות, מן העברית, פירושה ‘להיזהר’, ‘להיבדל’ או ‘להתקדש’. היא מבטאת מחויבות רוחנית כלפי אלוהים. מי שנוטל על עצמו את הנזירות נקרא ‘נזיר’.
חשוב מאוד לא לבלבל מונח זה עם ‘נצרי’, המציין את תושבי נצרת. כך, אף שישוע המשיח מכונה נצרי, אין הוא נזיר.
יסודות הנזירות מוגדרים בספר במדבר, ובמיוחד בפסוקים הבאים:
המחויבות מרצון זו, הידועה בשם נזירות, פתוחה לגברים ולנשים כאחד, ובדרך כלל היא מוגבלת בזמן. הנזיר אינו פורש מן החברה; הוא פשוט חי לפי נורמות שונות.
כמה איסורים מיוחדים מפורטים בספר במדבר. בתום נדרו על הנזיר להקריב קורבן ולגלח את ראשו, ולאחר מכן הוא רשאי לחזור לחיים רגילים.
מעניין לציין שכמה נזירים הקדישו את כל חייהם למחויבות זו.
Parmi eux, on trouve Samson שֹׁפְטִים 13.4-5, qui a transgressé les règles du Naziréat ainsi que celles de la Loi mosaïque.
Samuel (1 שְׁמוּאֵל 1.11-18) et Jean le Baptiste sont d’autres exemples notables.
בהקשר ההיסטורי מסופר כי בימי הנביא עמוס היו יהודים שהסיתו את הנזירים להפר את נדרם בשתיית יין.
אנו מוצאים גם את הדוגמה של חנה הנביאה, שלוקס רומז אליה.
אף שלא הכול מוגדר היטב, אפשר בכל זאת להסיק שאישה זו, חנה, הייתה נזירה.
יש לנו דוגמה זו גם אצל השליח פאולוס ואותם ארבעה אנשים שהגיעו לסוף נדריהם.
אנו רואים שהנזירות נשארה מנהג שולי, המסמל מחויבות משמעותית לאלוהים. צעד זה, אישי וגם מרצון, מעיד על רצון להתקרב לאלוהים הבורא.
מחויבותו של יוחנן המטביל כנזיר הייתה, ככל הנראה, מחויבות לכל החיים. שערו הארוך אולי היה אות גלוי לנזירותו, אף שדבר זה אינו מוזכר במפורש בכתובים.
תכונה זו מסמנת הבדל בולט מחייו של ישוע המשיח, שלא נאמר עליו שאימץ את הנזירות. לכן, בלימוד הדמויות המקראיות, חשוב להבחין בהבדלים אלה בנוהג ובסמליות בין יוחנן המטביל לישוע המשיח.
אנו מדמיינים שיוחנן המטביל, במעמקי כלאו, בוודאי חשב על כך, אך נשוב לפרק זה בפירוט בנספח ANN003: הולדת יוחנן המטביל ושירותו.
הנזירות היא מוסד המסמל נדר של שינוי אישי והקדשה לאלוהים, הכרוך בהתנתקות מערכי החברה המקובלים.
יוחנן המטביל הוכנס מלידתו לאורח חיים זה על ידי הוריו, שביקשו לקיים את הוראות המלאך גבריאל. יוחנן שמר על הקדשה זו כל ימי חייו עד מותו.
בהקשר של החברה היהודית במאה הראשונה, עקרון חיים זה עורר כבוד. היהודים הקבילו לעתים קרובות בין חייו של יוחנן המטביל לחיי נביאיהם הגדולים, שחלקם קיימו אף הם את הנזירות.
השוואה זו העניקה ליוחנן המטביל סמכות נוספת. חייו, הרחוקים מפיתויים חומריים ומהנוחות שיכלה להציע חברת הזמן, עמדו בניגוד חריף לחיי הרשויות הדתיות שהנהיגו את הארץ. פשטות זו מצאה חן בעיני העם, שראה בו, בצדק, שליח של אלוהים.
הולדתו הבלתי צפויה, בצירוף קיום הנזירות, רמזה על גורל מיוחד. רבים שיערו שהוא המשיח.
