נספח זה בוחן את המגבלות הטכניות של ההוצאה לאור במאה הראשונה, המסבירות השמטות מסוימות בבשורות. הכתיבה על פפירוס יקר, המונופול המצרי על חומר זה, והכתב האונקיאלי בכתב יד, ללא רווחים וללא סימני פיסוק, הכתיבו לכותבי הבשורות בחירות עריכה קפדניות. מגבלות חומריות אלה, ולא פערים היסטוריים, מסבירות מדוע אירועים כמו המסע למצרים נעדרים מתיאורים מסוימים בבשורות.
ניתן לעיין ב:
ההיבט של המגבלות הטכניות של ההוצאה לאור במאה הראשונה נראה לנו חשוב, משום שהוא מאפשר להסביר את חוסר המידע שאנו נתקלים בו לפעמים בכתביהם של מחברי הבשורות.
הזדמן לנו להדגיש זאת בנוגע למסע למצרים, שאינו מוזכר אצל לוקס. הדבר יוצר בנו את הרושם שלוקס תכנן תחילה לכתוב טקסט ארוך ומפורט בהרבה. אולם בעת סיום כתיבת הטקסט נאלץ להשמיט קטעים מסוימים כדי לעמוד בדרישות הטכניות של ההוצאה לאור בתקופתו.
ההוצאה לאור במאה הראשונה בישראל, כמו בשאר האימפריה הרומית, הייתה תהליך מורכב ומייגע. הטקסטים נכתבו בדרך כלל ביד על מגילות פפירוס או קלף, דבר שהגביל את אורכם של המסמכים.
בנוסף, היעדר טכנולוגיות הדפסה מודרניות פירושו שכל עותק היה צריך להיות משוכפל ביד, מה שהפך את תהליך ההוצאה לאור לארוך ויקר.
יתר על כן, המחברים נאלצו לא פעם להתמודד עם מגבלות מקום. מגילות הפפירוס והקלף היו יקרות וגודלן היה מוגבל, ולכן המחברים נאלצו לא פעם לקצר או לדחוס את יצירתם כדי שתיכנס על מגילה אחת.
הדבר עשוי להסביר מדוע פרטים או אירועים מסוימים הושמטו או קוצרו בכתבי התקופה, ובמיוחד בבשורות שלנו.
יש להדגיש שידיעת קרוא וכתוב לא הייתה נפוצה באותה תקופה, דבר שצמצם את הקהל הפוטנציאלי של יצירות כתובות. נוסף על כך, ריבוי השפות באימפריה הרומית חייב לתרגם את הטקסטים לעיתים קרובות לכמה שפות כדי להגיע לקהל רחב יותר.
ואכן, אנו רואים תרגום מהיר של נוסחי הבשורות, שנכתבו במקורם בארמית, ליוונית, שהשתלטה אז כשפה בין-לאומית.
לבסוף, יש להזכיר שההוצאה לאור במאה הראשונה לא הייתה רק עניין של מגבלות טכניות. המחברים נאלצו גם לנווט בנוף תרבותי ופוליטי מורכב, שבו שאלות של צנזורה, חסות ותעמולה מילאו לעיתים קרובות תפקיד חשוב.
לפיכך ברור שההוצאה לאור במאה הראשונה בישראל הייתה תהליך מורכב, שהיה נתון למגוון של מגבלות טכניות, תרבותיות ופוליטיות.
עשוי להיות קשה לנו, הנהנים כיום משיטות כתיבה יעילות להפליא ונגישות לכול, וכן מנייר במחיר זעום, להבין את מגבלות ההוצאה לאור במאה הראשונה. בימינו איש לא היה שוקל למחוק דף נייר כדי להשתמש בו שוב.
במאה הראשונה כתבו על פפירוס, שהוכן מצמח בעל אותו שם שגדל על גדות הנילוס. מצרים הייתה אפוא הספקית העיקרית. הכנתו, שהייתה מורכבת למושגי התקופה, הפכה אותו למוצר יקר מאוד. יתר על כן, המונופול הכמעט בלעדי של מצרים אִפשר לה לכפות את מחיריה, שלא תמיד היו סבירים. פפירוסים מסוימים אף נמחקו בגירוד, פחות או יותר יעיל, כדי שאפשר יהיה להשתמש בהם שוב, עד כדי כך היה גבוה מחירם.
ברור אפוא שכתבו רק את מה שהיה חשוב, ושכתבים אלה נשמרו בקפידה. החומר הפריק ביולוגית של הפפירוסים הללו הוביל להשמדתם עם הזמן, למרות האקלים היבש של האזור. למרבה המזל יש כמה יוצאים מן הכלל. דפי הפפירוס, בגודל הדומה ל-A4 שלנו, הודבקו זה לזה ויצרו מגילה. היא נפרשה רק לשם קריאה. אנו עומדים אפוא מול מגבלה ראשונה: גודל החומר, שהכתיב את המחיר. הפפירוס הארוך ביותר שנמצא הוא באורך 41 מטר! גודל זה נשאר יוצא דופן ביותר.
הקושי השני הוא הכתיבה, שנעשתה ביד. כל עותק הועתק אפוא ידנית בכתב אונקיאלי, בכתבי היד העתיקים ביותר. הוא מורכב רק מאותיות גדולות ללא רווחים וללא סימני פיסוק, דבר שאִפשר לחסוך במקום. קריאתו לא הייתה קלה במיוחד.
אם נעתיק בכתב אונקיאלי את הפסוק הידוע יוחנן 3.16, נקבל:
יוחנן 3.16 (NEG)
CARDIEUATANTAIMELEMONDEQUILADONNESONFILS
UNIQUEAFINQUEQUICONQUECROITENLUINEPERISSE
PASMAISQUILAITLAVIEETERNELLE
אנו רואים שאף שאנו חוסכים במקום, אנו מפסידים בקריאוּת. זו, אגב, הסיבה שבאותה תקופה היו קוראים. הפפירוסים נכתבו רק בצדה הפנימי של המגילה.
יש לציין שמחברי הבשורות כתבו את כתביהם בדרך כלשהי במחתרת. הרשויות הדתיות היהודיות של התקופה, וכן ה, לא רצו בהפצת כתבים כאלה, שראו בהם חתרניים.
לפיכך מתי והשליחים לא פתחו בקמפיין פרסום להפצת הבשורה הראשונה. כתבים אלה צצו אפוא במחתרת. הדרך היחידה להשיג עותק הייתה לשאול את המקור ולשכפל אותו ביד. נוסף על קושי עיקרי זה, היה צריך לרכוש מגילת פפירוס, שמחירה היה גבוה ביותר.
מחברי המקרא היו מוגבלים בדרך ביטויָם. הם נדרשו להתרכז במידע החיוני ולהימנע מחזרות. כך, בקריאת בשורה, יש לפעמים רושם שחסרים פרטים מסוימים, שכן המחבר ראה זאת מיותר לחזור על מה שכבר כתב אחר.
אולי יש גם היבט נוסף שיש לשקול: המסר של כל בשורה יוצר שלם אחד. ההוכחה שרצה המחבר להציג תקפה רק אם נקרא את כל הטקסט שלו. טקסט ארוך מדי היה יכול להתחלק לכמה חלקים כדי להקל על ההעתקה, אך במקרה זה היה קשה יותר להבין את מטרת המחבר.
לפיכך היה הכרחי לכתוב טקסט קצר, אך ממצה ככל האפשר. נראה שמתי ולוקס הגיעו לאורך המרבי, עם 1071 ו-1151 פסוקים בהתאמה. אצל מרקוס יש 678, ואילו אצל יוחנן 879. אם נספור את מספר העמודים בתרגום סגונד, ללא הערות, נקבל את אותו יחס: 41 עמודים אצל מתי, 43 אצל לוקס, 32 אצל יוחנן ו-26 אצל מרקוס.
אנו עומדים אפוא מול סיפורים קצרים, ומכאן אנו מסיקים שמחברים אלה עשו הכול כדי להיות תמציתיים ככל האפשר, נוכח המגבלות הטכניות של התקופה, שדרשו שכתבים אלה יהיו ניתנים להפצה רחבה וקלה.
