ANN054

היהודים

המאמר ANN054 מבהיר את המונחים המציינים את עם ישראל: יהודי, בן ישראל, ישראלי, עברי ושמי. לכל מונח משמעות נפרדת לפי ההקשר ההיסטורי, הדתי או האזרחי. המאמר מבחין בעיקר בין "יהודי" (עם או דת, לפי האות הגדולה) לבין "בן ישראל" (צאצאי שנים עשר השבטים). הוא מצהיר כי הוא מכיר בישראל כעם האלוהים, ומציע הגדרות מדויקות להבנה טובה יותר של הכתובים ושל ההקשר העכשווי.

10 דק׳ יהודי בן ישראל עברית שמי ישראלי

למידע נוסף

ניתן לעיין ב:

מבוא

יהודי או יהודייה, בן ישראל, ישראלי, עבריים, שמיים: איך מתמצאים?

כל המונחים האלה מתייחסים לעם ישראל, אך לכל אחד מהם משמעות נפרדת. רצינו להציע הגדרות פשוטות ומדויקות, אף כי הדבר אינו קל כפי שהוא עשוי להיראות.

אכן, לחלק מהמילים יכולות להיות כמה פרשנויות לפי ההקשר. לדוגמה, המילה "יהודי" משמשת לעיתים בצורה פוגענית.

אלה ההגדרות הנפוצות ביותר לכל אחד מהמונחים האלה, בלי להיכנס לפרטים מסובכים מדי.

השם הצרפתי "juif" יכול להיכתב באות פתיחה קטנה או גדולה, וכל כתיבה מקנה משמעות שונה.

לפי הכלל של מילון Larousse, "un juif הוא חבר בקהילה הדתית; un Juif הוא חבר בעם היהודי". האות הגדולה משמשת כשמדברים על עם, למשל: הצרפתים, ואילו האות הקטנה מתייחסת לדת, כמו ב: הנוצרים.

אף שהכלל פשוט, יישומו עשוי להיות קשה בשל האנטישמיות הסמויה. לפיכך השימוש במונח זה, במיוחד לציון אנשים מסוימים, עלול להיתפס כגזעני.

לדוגמה, האמירה "אלה יהודים" אינה נתפסת באותו אופן כמו "אלה צרפתים". יש פצעים רבים שלא הגלידו ואולי לא יגלידו לעולם, והם מחייבים אותנו לדייק בדברינו ובעמדתנו.

המונח "יהודי" נגזר מהשם יהודה, בנו הרביעי של יעקב, הנקרא גם ישראל. במקרא האדם הראשון שמכונה "יהודי" הוא מרדכי. אף שגם אברהם מכונה "יהודי" בפי חכמי ישראל, הדבר אינו מוזכר במפורש במקרא.

המילה "יהודי", באות גדולה או לא לפי ההקשר, מופיעה 280 פעמים בברית החדשה ו-93 פעמים בתנ״ך.

אנו מפנים את תשומת הלב לכך שחלק מהעמים, שאינם מכירים בישראל כעם, אינם משתמשים לעולם במונח "יהודי". אנו, מצדנו, מכירים בישראל כעם, ואף כעם האלוהים. לכן אנו כותבים "יהודי" באות גדולה.

אנו משתמשים גם במונח "היהודים" לציון העם וב"לא-יהודים" לציון הגויים או הפגאנים.

II. בן ישראל

בני ישראל הם עם מהמזרח הקרוב הקדום, ובאופן מדויק יותר צאצאי שנים עשר בני יעקב. משמעות השם "ישראל" ראויה לציון: יעקב, "הרמאי", נעשה ישראל, "זה שנאבק עם אלוהים".

המונח "בן ישראל" נגזר ישירות מ"ישראל". אף שהוא מדגיש ממד דתי בכך שהוא מציין את צאצאי ישראל, הוא כולל גם את העם היהודי כולו. המילה "ישראלי" במובן "בן ישראל" מוזכרת 671 פעמים בתנ״ך ו-24 פעמים בברית החדשה.

המונח "בן ישראל" מתייחס ללאום בעת העתיקה ולזהות דתית בעת החדשה. כדי להבין את ההבחנה בין "יהודי" ל"בן ישראל" חשוב לעיין בתולדות העם הזה.

לאחר מלכות שלמה המלך התפצל העם לשניים: בצפון ממלכת ישראל, שממנה כנראה נוצר השם "בן ישראל", ובדרום ממלכת יהודה, שממנה נגזר המונח "יהודי". פרשנות זו, אף שיש המערערים עליה, נחשבת בעיני היסטוריונים וחוקרים רבים לעקבית ומקובלת.

כיום מקובל בדרך כלל כי למונחים "בן ישראל" ו"יהודי" משמעויות נפרדות, אף שלעיתים משתמשים בהם לסירוגין בהקשרים מסוימים.

בן ישראל: מבחינה היסטורית מונח זה מתייחס לחברי שנים עשר שבטי ישראל לפי . הוא משמש לעיתים קרובות לדיבור על תושבי ממלכת ישראל הקדומים או על העבריים. כיום מילה זו פחות נפוצה ויש לה קונוטציה היסטורית או דתית יותר.

יהודי: מונח זה מציין אדם השייך לעם היהודי, בין מכוח לידה ובין מכוח גיור ליהדות. יש לו משמעות דתית (המקיים את היהדות) או תרבותית (השייך לקהילה היהודית, גם ללא קיום דתי).

לסיכום, "בן ישראל" הוא מונח עתיק יותר, ייחודי להקשר מקראי או היסטורי, ואילו "יהודי" משמש במסגרת מודרנית לציון אנשים ממוצא יהודי או בני אמונה יהודית.

III. ישראלי

"ישראלי" מציין את תושבי מדינת ישראל. מונח זה ניטרלי באשר למוצא האתני או לדת של הפרטים.

כך הוא כולל לא רק יהודים אלא גם ערבים מוסלמים, נוצרים וקבוצות אחרות המתגוררות בישראל.

מונח זה, בעל אופי מודרני, אינו מופיע במקרא.

IV. עברי

המונח "עברי" ציין במקורו אוכלוסייה במזרח הקרוב הקדום, את בני ישראל. מקור המילה נתון עדיין לוויכוח: יש המתרגמים אותה "אלה העוברים" או "אלה שמעבר לנהר", אולי בהתייחס לנהר פרת, ואילו אחרים קושרים אותה לצאצאי עבר, נינו של שם, בעלי משמעות דומה.

במקרא המילה "עברי" משמשת 36 פעמים בתנ״ך ו-11 פעמים בברית החדשה. כיום המונח משמש פחות לציון העם, אך הוא נשאר שמה של השפה המדוברת והכתובה בישראל: עברית.

כתוב כולו בעברית, למעט יוצאים מן הכלל מעטים, בעיקר בספרי דניאל ועזרא, הכוללים קטעים בארמית. בימי ישוע דיברו בדרך כלל ארמית, שפה הקרובה מאוד לעברית.

אולם העברית שימשה בעיקר לדיונים דתיים ולהוראתם של מורי התורה.

V. שמי

המונח "שמי" אינו מופיע בכתבי המקרא. הוא נטבע בשנת 1781 בידי אוגוסט לודוויג שלצר, היסטוריון ובלשן גרמני, כדי לציין עמים הדוברים שפות ממשפחת שפות משותפת, ובהן עברית, ארמית וערבית.

השם "שמי" נגזר משם, אחד משלושת בני נח, ושני האחרים הם חם ויפת, לפי המסורת המקראית.

כך המונח "שמי" כולל את כל העמים הדוברים שפות אלה, ובהם היהודים אך גם קבוצות אתניות ולשוניות אחרות, כמו הערבים.

עם זאת, נוצר בלבול נפוץ עם המונח "אנטישמיות", המוגדר כיחס או כתורה של איבה שיטתית כלפי העם היהודי.

הלכה למעשה, אף שהמילה "אנטישמיות" עשויה לרמוז על איבה כלפי כל העמים השמיים, השימוש בה מוגבל מבחינה היסטורית ובלעדית לאיבה כלפי היהודים.

VI. ציונות

הציונות היא תנועה לאומנית ופוליטית שנולדה בסוף המאה ה-19, שמטרתה להקים ולתמוך בבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, אזור הידוע מבחינה היסטורית בשמות השונים האלה: , ישראל, פלשתינה.

ההיבטים העיקריים של הציונות הם אלה:

מקורות והתפתחות: הציונות צמחה באירופה בסוף המאה ה-19, בתגובה לאנטישמיות הגוברת ולרדיפות שסבלו היהודים. תאודור הרצל, הנחשב לעיתים קרובות לאבי הציונות המודרנית, מילא תפקיד מפתח בעיצוב הרעיון של מדינה יהודית ובהפצתו.

מטרות: המטרה העיקרית של הציונות הייתה להקים מדינה ריבונית ליהודים, שבה יוכלו לחיות בביטחון ולקיים בחופשיות את תרבותם ואת דתם. רעיון זה נבע מהרצון בהגדרה עצמית ומהצורך למצוא פתרון לבעיית האנטישמיות.

הגירה לפלשתינה: מסוף המאה ה-19 החלו יהודים רבים להגר לפלשתינה, שהייתה אז תחת שלטון עות׳מאני ולאחר מכן בריטי. הגירה זו, המכונה עלייה, נועדה לבסס נוכחות יהודית חזקה יותר באזור.

הקמת מדינת ישראל: הציונות הגיעה לשיאה בשנת 1948 עם הקמת מדינת ישראל. הישג זה היה תגובה ישירה לאימי השואה וכן לעשרות שנות מאבק למען מדינה יהודית.

גיוון הזרמים: הציונות אינה מונוליטית; היא כוללת כמה זרמים, ובהם הציונות הדתית, הציונות הסוציאליסטית, הציונות החילונית ואחרים. לכל אחד מהם חזון משלו לגבי דמותה של מדינת ישראל ואופן ניהולה.

מחלוקות וסכסוכים: התנועה הציונית הייתה ועודנה נושא למחלוקות ולסכסוכים, בעיקר בשל שאלת הפלסטינים והמתיחות בין ישראלים לפלסטינים. הביקורת על הציונות מתמקדת לעיתים קרובות בסוגיות זכויות הפלסטינים והכיבוש של השטחים.

"הציונים" הם אפוא האנשים התומכים ברעיון הציונות, כלומר בהקמתה ובתמיכתה של מדינה יהודית בארץ ישראל.

ניתן לקרוא את הפרקים: ארץ ישראל כיום, וקץ הסכסוכים

סיכום

אנו מקווים שהבהרנו משהו בדברים אלה. עם זאת, חשוב להדגיש נקודה אחת: תולדות העם היהודי ייחודיות בשל הסבל שנשא לאורך הדורות, ניסיונות שנמשכים עד היום והותירו צלקות עמוקות ובלתי מחיקות.

חשוב גם להזכיר כי העם היהודי הואשם ברצח אלוהים, כלומר בהריגת האל, בידי זרמים מסוימים בנצרות, בקשר לצליבת המשיח ישוע. האשמה חסרת בסיס זו הזינה את האנטישמיות לאורך ההיסטוריה.

אף עם בהיסטוריה לא היה מושא לשנאה עקבית כזו ולאורך תקופה ארוכה כל כך. איבה זו עיצבה ללא ספק את החוויה והזהות היהודיות.

לבסוף, חיוני להכיר בכך שגם אם ליהודים מסוימים יש אמונות שונות בנוגע ליהוה, בעיני עמים רבים הסובבים אותם הם עדיין קשורים מאוד לדתם, היהדות, ולקשר המסורתי שלהם עם יהוה, כלומר עם אלוהים.

Les Juifs. L'article ANN054 clarifie les termes désignant le peuple d'Israël : Juif, Israélite, Israélien, Hébreu et Sémite. Chaque terme possède une signification distincte selon le contexte historique, religieux ou civique. L'article distingue notamment 'Juif' (peuple ou religion selon la majuscule) et 'Israélite' (descendants des douze tribus). Il affirme reconnaître Israël comme le peuple de Dieu et propose des définitions précises pour mieux comprendre les Écritures et le contexte contemporain. Introduction. Juif ou Juive, Israélite, Israélien, Hébreux, Sémites : comment s’y retrouver ? Ces termes se rapportent tous au peuple d’Israël, mais chacun a une signification distincte. Nous avons souhaité apporter des définitions simples et précises, bien que ce ne soit pas aussi facile qu’il pourrait paraître. En effet, certains mots peuvent avoir plusieurs interprétations selon le contexte. Par exemple, le mot « juif » peut parfois être utilisé dans un sens péjoratif. Voici les définitions les plus courantes pour chacun de ces termes, sans entrer dans des détails trop complexes. Le nom « juif » peut être écrit avec une initiale minuscule ou majuscule, chaque orthographe imposant un sens différent. Selon la règle du dictionnaire Larousse, « un juif est membre de la communauté religieuse ; un Juif est membre du peuple juif ». La majuscule s’utilise lorsqu’on parle d’un peuple, par exemple : les Français, tandis que la minuscule fait référence à la religion, comme dans : les chrétiens. Bien que la règle soit simple, son application peut s’avérer difficile en raison de l’antisémitisme latent. Par conséquent, l’emploi de ce terme, en particulier pour désigner certaines personnes, peut être perçu comme raciste. Par exemple, l’affirmation « ce sont des Juifs » n’est pas interprétée de la même manière que « ce sont des Français ». Il existe de nombreuses blessures non cicatrisées qui ne le seront peut-être jamais, nous obligeant à préciser nos propos et notre position. Le terme « juif » dérive du nom Judah, le quatrième fils de Jacob, aussi appelé Israël. Dans la Bible, la première personne désignée comme « Juive » est Mardochée. Bien qu’Abraham soit également nommé « Juif » par les Sages d’Israël, cela n’est pas mentionné explicitement dans la Bible. Le nom « Juif », avec une majuscule ou non selon le contexte, apparaît 280 fois dans le Nouveau Testament et 93 fois dans l’Ancien Testament. Nous attirons l’attention sur le fait que certaines nations, ne reconnaissant pas Israël comme un peuple, n’emploient jamais le terme « Juif ». Nous reconnaissons, quant à nous, Israël comme un peuple, et même comme le peuple de Dieu. C’est pourquoi nous écrivons « Juif » avec une majuscule. Nous utilisons également le terme « les Juifs » pour désigner le peuple et « les non-Juifs » pour nommer les gentils ou les païens. II. Israelite. Les Israélites désignent un peuple du Proche-Orient ancien, se référant plus spécifiquement aux descendants des douze fils de Jacob. La signification du nom « Israël » est notable : Jacob, « le trompeur », devient Israël, « celui qui lutte avec Dieu ». Le terme « Israélite » dérive directement d’ »Israël ». Bien qu’il mette en avant une dimension religieuse en désignant les descendants d’Israël, il englobe également l’ensemble du peuple juif. Le mot « Israélite » est mentionné 671 fois dans l’Ancien Testament et 24 fois dans le Nouveau Testament. Le terme « Israélite » fait référence à une nationalité dans l’Antiquité et à une identité religieuse dans la période moderne. Pour comprendre la distinction entre « Juif » et « Israélite », il est important de se pencher sur l’histoire de ce peuple. Après le règne du roi Salomon, la nation se divisa en deux : au nord, le royaume d’Israël, qui aurait donné le nom « Israélite », et au sud, le royaume de Juda, d’où dérive le terme « Juif ». Cette interprétation, bien que contestée par certains, est considérée comme cohérente et acceptable par de nombreux historiens et chercheurs. Aujourd'hui il est généralement admis que les termes "Israélite" et "Juif" ont des significations distinctes, bien qu'ils soient parfois utilisés de manière interchangeable dans certains contextes. Israélite : Historiquement, ce terme fait référence aux membres des douze tribus d'Israël dans la Bible hébraïque. Il est souvent utilisé pour parler des anciens habitants du royaume d'Israël ou des Hébreux. Aujourd'hui, ce mot est moins courant et a une connotation plus historique ou religieuse. Juif : Ce terme désigne une personne appartenant au peuple juif, soit par naissance, soit par conversion au judaïsme. Il peut avoir une signification religieuse (pratiquant le judaïsme) ou culturelle (appartenant à la communauté juive, même sans pratique religieuse). En résumé, "Israélite" est un terme plus ancien et spécifique à un contexte biblique ou historique, tandis que "Juif" est utilisé dans un cadre moderne pour désigner les personnes d'origine ou de foi juive. III. Israélien. « Israélien » désigne les habitants de l’État d’Israël. Ce terme est neutre en ce qui concerne l’origine ethnique ou la religion des individus. Ainsi, il inclut non seulement les Juifs mais aussi des Arabes musulmans, des chrétiens, et d’autres groupes qui résident en Israël. Ce terme, de nature moderne, n’apparaît pas dans la Bible. IV. Hébreu. Le terme « Hébreu » désignait originellement une population du Proche-Orient dans l’Antiquité, les Israélites. L’étymologie de ce mot reste sujette à débat : certains le traduisent par « ceux qui passent ou au-delà du fleuve », faisant potentiellement référence à l’Euphrate, tandis que d’autres le relient aux descendants de Héber (ou Eber), arrière-petit-fils de Sem, avec une signification similaire. Dans la Bible, le mot « Hébreu » est employé 36 fois dans l’Ancien Testament et 11 fois dans le Nouveau Testament. De nos jours, le terme est moins fréquemment utilisé pour désigner le peuple, mais il demeure le nom de la langue parlée et écrite en Israël : l’hébreu. La Bible hébraïque est intégralement écrite en hébreu, avec quelques exceptions, notamment dans le livre de Daniel et d’Esdras qui comprennent des passages en araméen. À l’époque de Jésus, l’araméen, une langue étroitement liée à l’hébreu, était couramment parlé. L’hébreu, cependant, était principalement utilisé pour les discussions religieuses et les enseignements des docteurs de la loi. V. Sémite. Le terme « Sémite » n’apparaît pas dans les écrits bibliques. Il a été créé en 1781 par August Ludwig Schlözer, un historien et linguiste allemand, pour désigner les peuples parlant des langues issues d’une famille linguistique commune, incluant l’hébreu, l’araméen et l’arabe. Le nom « Sémite » dérive de Sem (ou Shem), l’un des trois fils de Noé, les deux autres étant Cham et Japhet, selon la tradition biblique. Ainsi, le terme « Sémite » englobe tous les peuples parlant ces langues, ce qui inclut les Juifs mais également d’autres groupes ethniques et linguistiques, comme les Arabes. Cependant, une confusion courante se produit avec le terme « antisémitisme », qui est défini comme une attitude ou doctrine d’hostilité systématique envers le peuple juif. En pratique, bien que le mot « antisémitisme » puisse suggérer une hostilité envers tous les peuples sémites, son usage est historiquement et exclusivement limité à l’hostilité envers les Juifs. VI. Sionisme. Le sionisme est un mouvement nationaliste et politique né à la fin du 19ème siècle, visant à établir et soutenir un foyer national pour le peuple juif en Terre d’Israël, région historiquement connue sous les différents noms suivant : Canaan, Israël, Palestine. Les principaux aspects du sionisme sont les suivants : Origines et développement : Le sionisme a émergé en Europe à la fin du 19ème siècle, en réponse à l’antisémitisme croissant et aux persécutions que les Juifs subissaient. Théodore Herzl, souvent considéré comme le père du sionisme moderne, a joué un rôle clé dans la formalisation et la promotion de l’idée d’un État juif. Objectifs : Le but principal du sionisme était de créer un État souverain pour les Juifs, où ils pourraient vivre en sécurité et pratiquer librement leur culture et leur religion. Cette idée a été motivée par le désir d’auto-détermination et par la nécessité de trouver une solution au problème de l’antisémitisme. Migration vers la Palestine : À partir de la fin du 19ème siècle, de nombreux Juifs ont commencé à immigrer en Palestine, alors sous domination ottomane et plus tard britannique. Cette immigration, connue sous le nom d’Aliyah, visait à établir une présence juive plus forte dans la région. Établissement de l’État d’Israël : Le sionisme a atteint un point culminant en 1948 avec la création de l’État d’Israël. Cette réalisation a été une réponse directe aux horreurs de l’Holocauste ainsi qu’à des décennies de lutte pour un État juif. Diversité des courants : Le sionisme n’est pas monolithique ; il comprend plusieurs courants, y compris le sionisme religieux, le sionisme socialiste, le sionisme laïc, et d’autres. Chacun a sa propre vision de ce que devrait être l’État d’Israël et de la manière dont il devrait être gouverné. Controverses et conflits : Le mouvement sioniste a été et continue d’être l’objet de controverses et de conflits, notamment en raison de la question palestinienne et des tensions entre Israéliens et Palestiniens. Les critiques du sionisme se concentrent souvent sur les problématiques des droits des Palestiniens et de l’occupation des territoires. Les « sionistes » sont donc les personnes qui soutiennent l’idée du sionisme, c’est-à-dire la création et le soutien d’un État juif en Terre d’Israël. Vous pouvez lire les chapitres : Le pays d'Israël aujourd'hui, et La fin des conflits Conclusion. Nous espérons avoir apporté des éclaircissements avec ces précisions. Il est cependant crucial de souligner un point : l’histoire du peuple juif est singulière en raison des souffrances endurées à travers les siècles, des épreuves qui persistent jusqu’à aujourd’hui et qui ont laissé des séquelles profondes et indélébiles. Il est également important de rappeler que le peuple juif a été accusé de déicide, soit du meurtre de Dieu, par certaines branches du christianisme, en lien avec la crucifixion du Messie Jésus. Cette accusation infondée a alimenté l’antisémitisme à travers l’histoire. Aucun peuple dans l’histoire n’a fait l’objet d’une telle constance dans la haine et sur une période aussi prolongée. Cette hostilité a indéniablement façonné l’expérience et l’identité juives. Enfin, il est essentiel de reconnaître que, même si certains Juifs peuvent avoir des croyances diversifiées concernant Yahvé, pour beaucoup des peuples qui les entourent, ils sont encore fortement associés à leur religion, le judaïsme, et à leur relation traditionnelle avec Yahvé, c’est-à-dire Dieu.