נספח זה בוחן את אמצעי התנועה ואת משכי הנסיעה במאה הראשונה. בימי ישוע נסעו בעיקר ברגל, בשיירה או באונייה. מסעם של מרים ויוסף מנצרת לבית לחם (142 ק״מ) היה נמשך כשבעה עד שמונה ימים, בגלל הריונה של מרים ושמירת השבת. עגלה שגורר חמור הייתה מפחיתה את העייפות מבלי לקצר באופן ניכר את משך הדרך.
ניתן לעיין ב:
כיום, הודות להתקדמות הטכנולוגית, הנסיעה אל קצווי עולמנו נעשתה קלה יחסית, והמגבלות מצטמצמות בעיקר לשיקולים כספיים. מנהלים בכירים בחברות גדולות אף שוקלים נסיעות למאדים!
כך רכש האדם את היכולת להגיע לכל מקום על פני כדור הארץ, בחלל ומתחת לאוקיינוסים. קלות תנועה זו, שאנו רואים בה כיום דבר רגיל, עמדה בניגוד חריף למצב בימי ישוע.
במחקר קצר זה נבחן את אמצעי התנועה ואת משכי הנסיעה בימי המשיח ישוע.
בימי המשיח ישוע נעו האנשים בעיקר ברגל. מגבלה זו באמצעי התנועה עודדה את ישיבת הקבע של האוכלוסייה. בדרך כלל נולדו האנשים, גדלו, נישאו, עבדו ומתו באותו כפר או באותו אזור.
במסעות ארוכים השתמשו בגמלים ובדרומדרים. שיירות חצו את האזור בקביעות כדי להוביל מזון. כמו כן השתמשו בעגלות מכל הסוגים, שגררו חמורים או שוורים, להובלת סחורות.
גם לאוניות היה תפקיד מכריע בסחר ובהובלת אנשים. השליח פאולוס, למשל, מזכיר את מסעותיו בים במַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 16.11. אוניות אלה הובילו מטענים שונים וקיבלו על סיפונן גם נוסעים, כפי שמפרט סיפור ספינתו הנטרפת של פאולוס במַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 27.21-44.
קל להבין שמשך הנסיעות הללו היה ארוך הרבה יותר בהשוואה לאמות המידה של ימינו.
בידינו אינדיקציות מדויקות על משך מסעות קדומים, כפי שמראה הדוגמה של עזרא, שעבר את 1100 הק״מ שהפרידו בין בבל לירושלים. לפי עֶזְרָא 7.8-9, מסעו נמשך ארבעה חודשים, בשנת 458 לפני הספירה. יש לציין שההתקדמות הטכנית בתחום התחבורה לא השתנתה באופן ניכר במהלך חמש המאות שבין אירוע זה לבין ימי המשיח ישוע.
נסיעות באותה תקופה היו נדירות ובעלות מטרות מוגדרות, כגון חגי ישראל בבית המקדש בירושלים או, במקרה של יוסף ומרים, מפקד אוכלוסין בעיר מוצאם. תיירות כפי שאנו מכירים אותה כיום לא הייתה קיימת, אף על פי שהיהודים ניצלו את החגים בירושלים כדי להתפעל ממבני הורדוס הגדול, כגון בית המקדש, המתואר בהַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 13.1.
הבשורות מספרות על כמה נסיעות של ישוע מהגליל לירושלים, בייחוד לחגי הפסח. הדרך הישירה ביותר מנצרת לבית לחם עברה בשומרון, אך היהודים נמנעו בדרך כלל מדרך זו מסיבות היסטוריות, והעדיפו מסלול ארוך יותר לאורך גדות הירדן.
מצד שני, לא היססו לתקוף יהודים שחצו את שטחם בעלייה לרגל אל בית המקדש בירושלים.
לגבי מסעם של מרים ויוסף, מוערך שהם עברו כ-142 ק״מ בדרך העוברת לאורך הירדן. על סמך מהירות ההליכה של הלגיונות הרומיים, שנעה בין 15 ל-25 ק״מ ליום, מסע זה היה נמשך כשמונה ימים, בהתחשב בהריונה של מרים. סביר להניח שעצרו ללון תחת כיפת השמים, בגלל אמצעיהם הכספיים המוגבלים.
אנו שוקלים גם שימוש בעגלת עץ, שבנה יוסף וגרר חמור, שהייתה מאפשרת מהירות של 3 עד 6 ק״מ לשעה למשך מרבי של 6 שעות ביום. עם זאת, אפשרות זו לא הייתה מקצרת באופן ניכר את זמן הנסיעה, בגלל המשא שיש לגרור ואיכות הדרכים. אולם שיטה זו הייתה מפחיתה את העייפות.
הפתרון הסביר ביותר לזוג, בהתחשב במצבה של מרים, היה שימוש בעגלה שגורר חמור, עם מסע של שבעה ימים, שכן הנסיעה אסורה ב.
בתנאים רגילים אפשר היה לעבור מרחק זה בחמישה ימים, בתחנות מוגדרות היטב, כפי שמראה סיפור ביקורה של מרים אצל אלישבע.
בקריאת הבשורות קשה לפעמים להעריך את האתגרים הכרוכים בנסיעות בימי המשיח ישוע. אכן, מחברי הבשורות מתמקדים יותר בהוראה ובאירועים, ומשאירים מעט מקום לפרטי המסעות המוזכרים.
כך אנו פוגשים ביטויים תמציתיים כגון ״היא הלכה אל קרובתה״, ״הם עלו לבית המקדש לחג היהודים״ או ״רוח הקודש הוליכה אותו אל המדבר״. מאחורי מילים אלה חשוב לדמיין את ימי ההליכה, את הלילות שבילו תחת כיפת השמים או באוהלים, ואת הקשיים השונים הכרוכים במסעות ארוכים אלה.
לדוגמה, הגליל, שבו מילא ישוע את רוב שירותו, היה במרחק של כחמישה ימי הליכה מבית המקדש בירושלים. יתר על כן, שמירת ה הטילה הגבלת תנועה שלא עלתה על ק״מ אחד.
אף שאוכלוסיית אותה תקופה הייתה רגילה ללכת, חיוני להכיר בקשיי נסיעות אלה, מבלי לשכוח את הסכנות מצד השודדים שפעלו לעתים קרובות בלילה, ואילצו את הנוסעים להגיע ליעדם לפני שקיעת החמה.
מציאות זו תרמה לישיבת הקבע של האוכלוסייה. עם זאת, כשמתבוננים בנסיעות הרבות שעשה ישוע, ברור שהיה בכושר גופני מצוין, והדבר מעיד על יכולתו להתגבר על אתגרים אלה.
