המסע למצרים

חקר מסעם של יוסף, מרים וישוע למצרים נשען בעיקר על עדות הבשורה על פי מתי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.13-15). סיפור זה, שאינו מופיע במסורות הבשורה האחרות, מעורר כמה שאלות היסטוריות וספרותיות, בעיקר בשל שתיקתה של הבשורה על פי לוקס, שנראה כי היא רומזת על שיבה ישירה לנצרת לאחר מילוי מצוות התורה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 2.39).

מכאן עולות כמה שאלות: האם הבריחה למצרים היא אירוע סביר מבחינה היסטורית? כיצד יש לפרש את היעדר הסיפור הזה אצל לוקס, וכן בבשורה על פי מרקוס ובבשורה על פי יוחנן? האם יש להניח סתירה בין המקורות, או להפך, השלמה בניסוחם?

מטרת המחקר הזה לבחון את הנתונים שמוסרים מתי ולוקס, תוך הצבתם בהקשרם ההיסטורי והתאולוגי, כדי להציע פירוש עקבי של האירועים, ותוך הבחנה קפדנית בין מה שנובע מהמידע שבטקסט, מההשערה ומהמסורת.

סיפור הבריחה למצרים מובא אך ורק בבשורה על פי מתי, המציב את האירוע מיד אחרי ביקור המגים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.13-15). הטקסט מתאר התערבות אלוהית בצורת חלום, המורה ליוסף לברוח עם הילד ואמו כדי להימלט מאיומו של הורדוס הגדול. השהות במצרים נמשכת “עד מות הורדוס”, ומתי מפרש אותה כהגשמת דבר נבואי (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.15).

אולם עדות זו מעוררת קושי מדומה כשהיא מושווית לעדות הבשורה על פי לוקס. אכן, לוקס מספר שאחרי מילוי מצוות התורה חזרה המשפחה לגליל, לנצרת (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 2.39), בלי להזכיר שהות במצרים. ניסוח זה עשוי ליצור רושם של רצף מיידי של אירועים, ולרמוז על מתח בין שני הסיפורים.

ואולם השוני המדומה הזה אינו בהכרח סתירה. מצד אחד, גם הבשורה על פי מרקוס והבשורה על פי יוחנן אינן עוסקות בתקופה זו, שכן סיפורן מתחיל מאוחר יותר בחיי ישוע, והדבר מגביל את התיעוד שלנו למתי וללוקס. מצד שני, כתיבת הבשורות כרוכה בבחירה ובתמצות של אירועים: לוקס, בסכמו את תקופת הילדות, ייתכן שהשמיט בכוונה פרקים מסוימים כדי לשמור על רציפות סיפורו.

מנקודת מבט זו אפשר להניח שהמסע למצרים משתלב באופן משתמע ברצף שמתאר לוקס, בלי שיוזכר במפורש. השערה כזו נשענת על הרעיון שהבשורים אינם מכוונים לממצות, אלא מציעים סיפורים בעלי כיוון תאולוגי, המותאמים לקהליהם. מתי, הפונה לקהל ממוצא יהודי, מבליט את הקשרים בין האירועים לבין כתבי הנבואה, ואילו לוקס, הכותב לקהל רחב יותר, מעדיף סיפור תמציתי ונגיש יותר.

כך, היעדר אזכור מפורש של הבריחה למצרים אצל לוקס אינו מאפשר לא להכחיש את קיומו של הפרק הזה ולא להסיק תלות ספרותית ישירה בין הבשורות. הוא מזמין דווקא להכיר בגיוון נקודות המבט העריכתיות במסורות הבשורה, ולראות בסיפורים השלמה הדדית ולא ניגוד חריף. שאלה זו פותחת אפוא את הדרך לניתוח מעמיק יותר של המניעים והנסיבות של הבריחה הזאת.

Luc 2.39 (S21)

39 Après avoir accompli tout ce que prescrivait la loi du Seigneur,

(Voyage en Egypte)

Joseph et Marie retournèrent en Galilée, à Nazareth, leur ville.

(תרגום לואי סגון S21 — הצג את ההגדרה של INF082)

מתי מאמץ, בלי לציין זאת, את דברי הנביא הושע.

איננו סבורים שיוסף או מרים חשבו על נבואת הוֹשֵׁעַ 11.1 כשיצאו לארץ מצרים.

הבשורה על פי מתי יוצרת קשר מפורש בין הבריחה למצרים לבין הגשמת דבר נבואי: “ממצרים קראתי לבני” (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.15). ביטוי זה מפנה לספר הנביא הושע (הוֹשֵׁעַ 11.1), שם הוא מתייחס בתחילה לעם ישראל: “כי נער ישראל ואהבהו וממצרים קראתי לבני”.

בהקשרו המקורי, קטע זה מזכיר את יציאת מצרים ואת היחס בין אלוהים לישראל, המכונה בקיבוצו “בן”. לכן בקריאה ראשונה אין בטקסט התייחסות מפורשת לדמות משיחית יחידה. הקישור שעושה מתי הוא אפוא קריאה מחודשת פרשנית של הטקסט הנבואי.

אפשר להבין פירוש זה במסגרת טיפולוגיה, שבה ישוע מוצג כמי שמסכם את ההיסטוריה של ישראל. כשם שישראל נקרא ממצרים, כך ישוע, בהיותו “הבן”, שב על המסלול הזה ומגשים אותו מבחינה תאולוגית. קריאה כזו אופיינית לגישתו של מתי, המקים לעיתים קרובות התאמות בין אירועי חייו של ישוע לבין הכתובים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 1.22; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.17).

לעומת זאת, שום דבר בטקסט אינו מאפשר לקבוע שיוסף ומרים היו מודעים, בעת האירועים, למימד הנבואי הזה. הסיפור רומז דווקא שהפירוש נוסח בדיעבד בידי הבשר, מתוך השקפה תאולוגית שמטרתה להאיר את משמעות האירועים.

כך, אין להבין את הציטוט מהושע כהכרזה ישירה על אירוע מסוים, אלא כקריאה תאולוגית מחודשת המשלבת את חיי ישוע בהיסטוריית הישועה של ישראל.

משך המסע והשהות במצרים נשאר קשה לקביעה מדויקת, בשל אופיים החסר של המקורות. סיפור הבשורה על פי מתי מסתפק בציון שהמשפחה שהתה שם “עד מות הורדוס הגדול” (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.15), בלי למסור אבני דרך כרונולוגיות אחרות.

היעד המדויק במצרים אינו מפורט. לנוכח קיומן של קהילות יהודיות גדולות באזור זה, בייחוד באלכסנדריה, אפשר להעלות על הדעת שהמשפחה חיפשה מקלט בסביבה מוכרת מבחינה תרבותית, אך אי אפשר לקבוע זאת בוודאות.

לכן כל ניסיון להעריך את משך הדרך או השהות נשען על השערות. בהתאם למרחקים ולתנאי הנסיעה של התקופה, ייתכן שהמסע נמשך כמה שבועות; אולם שום נתון טקסטואלי אינו מאפשר לקבוע את משכו במדויק. כמו כן ייתכן שהשהות במצרים נמשכה תקופה משתנה, מכמה חודשים ועד כמה שנים, בהתאם למועד מותו של הורדוס שנבחר ולזמן היציאה.

שחזורים כרונולוגיים מסוימים מציעים תיארוכים מדויקים יותר של היציאה והשיבה. אולם בהיעדר מקורות מפורשים, יש להתייחס להצעות אלה בזהירות ואין לקבלן כנתונים קבועים.

גם השיבה לישראל מוצגת כתוצאה מהתערבות אלוהית שנמסרה ליוסף בחלום (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 2.19-22). הסיפור מציין שהמשפחה נמנעת מיהודה ופונה לגליל, לנצרת, בלי לתת פרטים נוספים על תנאי המסע.

לבסוף, המסורות המאוחרות שמציעות מסלולים מפורטים או משכי שהות ממושכים במצרים אינן נשענות על מקורות בני זמנם של האירועים, ויש להבחין בינן לבין הנתונים העולים מטקסט הבשורה. כך, המחקר ההיסטורי של תקופה זו מזמין להכיר בגבולות ידיעתנו, תוך הבחנה ברורה בין המידע המעוגן במקורות לבין שחזורים מאוחרים.

קראו את הנספח ANN018: אחיו ואחיותיו של ישוע.

שאלת נישואים קודמים אפשריים של יוסף שייכת למסורות פרשניות מאוחרות מסיפורי הבשורות. אכן, הבשורות אינן מוסרות שום רמז מפורש לטובת מצב קודם כזה. סוגיה זו קשורה קשר הדוק לפירוש הקטעים המזכירים את “אחיו” ו“אחיותיו” של ישוע (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 13.55-56; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 6.3).

▸ אפשר לעיין בנספח ANN018: “אחיו ואחיותיו של ישוע”, שבו נבחנים הפירושים האפשריים השונים.

בתולדות הפרשנות הוצעו כמה קריאות. יש מפרשים המבינים מונחים אלה במובן ישיר, כמציינים ילדים שנולדו מחיבורם של מרים ויוסף אחרי לידת ישוע. מסורות אחרות, בייחוד אלה של אבות הכנסייה, הציעו פירושים חלופיים, וראו ב“אחים” אלה קרובי משפחה או ילדים מנישואים קודמים אפשריים של יוסף.

מנקודת מבט היסטורית יש לקחת בחשבון את המסגרת החברתית-תרבותית של היהדות במאה הראשונה, שבה הבאת צאצאים היא נורמה חברתית מעצבת מאוד. הנישואים מכוונים להמשכיות המשפחה, והפריון תופס בהם מקום מרכזי. היעדר ילדים עלול להיתפס כמצב של בושה וחרפה, כפי שממחיש המקרה של אלישבע וזכריה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 1.25).

בהקשר זה ההשערה על חיי משפחה התואמים את מנהגי התקופה, כולל לידת כמה ילדים לזוג מרים ויוסף, נראית העקבית ביותר מבחינה סוציולוגית. לעומת זאת ההשערה על נישואים קודמים של יוסף שייכת בעיקר לבניות פרשניות מאוחרות, בלי תימוכין ישירים במקורות העתיקים ביותר.

אולם בהיעדר נתונים מפורשים יש לשמור על הבחנה בין מה שנובע מסבירות היסטורית לבין מה שאפשר לקבוע בוודאות. אף שהשערות מסוימות נראות עקביות יותר מאחרות לאור ההקשר, אף אחת מהן אינה ניתנת להוכחה מכרעת על סמך הנתונים הטקסטואליים הקיימים בלבד.

מסורות חוץ-מקראיות מסוימות, בייחוד אלה שמהמסגרת הדתית של האסלאם, מזכירות שהות ממושכת של משפחת ישוע במצרים, שהוערכה לעיתים בכשלוש שנים. בראייה זו ישוע נחשב לנביא, וסיפורים מאוחרים קושרים את השהות הזאת למקומות שונים, כגון דיר אל-מוחרק שבמצרים העליונה, שם אמורים היו להתרחש אירועים שונים בעלי אופי נסי.

מסורות אלה מזכירות בעיקר תופעות יוצאות דופן, כגון הרס אלילים או הופעת מעיינות, המיוחסות לילד ישוע. אולם פרטים אלה אינם נשענים על המקורות הקדומים ביותר על חיי ישוע, ובמיוחד על הבשורות, שאינן מספרות על שום פרק מסוג זה בילדותו.

מנקודת מבט של ניתוח היסטורי, יש להתייחס לסיפורים אלה בזהירות. הם שייכים למסורות מאוחרות, שתכליתן לעיתים קרובות תאולוגית או דתית-אדוקה ולא תיעודית. בהיעדר עדויות בנות הזמן או מקורות בלתי תלויים, אי אפשר לכלול אותם כנתונים שנקבעו היסטורית.

מלבד זאת, לפי עדות הבשורות, הנס הפומבי הראשון של ישוע התרחש בקנה — הצג את ההגדרה של INF088 (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.1-11), והדבר מחזק את הרעיון שסיפורי הנסים המיוחסים לילדותו שייכים להתפתחויות מאוחרות.

כך, אף שמסורות אלה עשויות לעניין את חקר התפיסות הדתיות והתפתחותן, יש להבחין בינן לבין הנתונים העולים מן המקורות הקנוניים, שהם עדיין נקודות הייחוס העיקריות לגישה היסטורית לחיי ישוע.