הבשורה על פי מרקוס

אנו מציינים שספרי מרקוס ויוחנן חתומים בדרך עקיפה; אצל יוחנן הדבר נעשה באמצעות הביטוי החוזר "התלמיד שישוע אהב", ואצל מרקוס — באמצעות אנקדוטה בלתי רגילה ואישית מאוד.

בכל הנוגע לבשורה על פי מרקוס, אין זו חתימה במובן המדויק, אלא הערה אישית המכוונת אותנו לזיהוי המחבר.

אך מיהו אותו צעיר? נראה שהוא מחבר הבשורה הזו, שכן הוא היחיד שיודע פרט אינטימי כזה. לוקס מספר לנו עובדה נוספת אשר, כפי שנראה, תאפשר לנו לזהות את הדמות הזו.

אנו נמצאים כמה חודשים לאחר מותו של המשיח ישוע, ומרקוס הוא אדם מוכר. אמו, מרים, הפעילה מאוד בתמיכה בתלמידים, נקראת "אמו של יוחנן המכונה מרקוס".

אך איזה קשר מאפשר לנו לקבוע שמרקוס מן הבשורה ויוחנן המכונה מרקוס, בנה של מרים, הם אדם אחד ויחיד?

הצעיר המוזכר בבשורה על פי מרקוס לא יכול היה לדעת מתי ולאן ילכו המשיח ישוע ותלמידיו בלילה של המעצר, אלא אם כן היה הוא עצמו באותו בית, בית מרים שהזכיר לוקס.

במקרה זה, מרים היא אמו של מרקוס, מחבר הבשורה הנושאת כעת את שמו. אנו מבחינים שכאשר שני תלמידים נושאים אותו שם, מבחינים ביניהם לעתים קרובות באמצעות כינוי, כמו יעקב בן זבדי ויעקב האחר, בן חלפי. יעקב, אחי האדון, כונה הצדיק, יעקב הצדיק.

שום מרקוס אחר אינו מוזכר בבשורות. לפיכך אנו יכולים לקבוע שמרקוס, מחבר הבשורה, הוא אותו צעיר שרץ בלילה בירושלים, ושהוא בנה של מרים, בעלת בית גדול בירושלים.

הצעיר הזה אפוא לא היה מן השליחים ולא היה עד ישיר למה שהוא עומד לכתוב לנו. בנסיבות אלה, מדוע נחשב כתב זה לאותנטי?

מהם מקורותיו של מרקוס?

אוסביוס, בישוף קיסריה, מצטט בסביבות שנת 325 את עדותו של פפיאס, בישוף הירפוליס (בסביבות השנים 125–130), אשר בעצמו מסר את דברי יוחנן הזקן מסוים, שייתכן שהוא השליח יוחנן. הנה מה שהוא אומר:

"מרקוס, שהיה מתורגמנו של פטרוס, כתב בדייקנות את כל מה שזכר, אם כי לא על פי הסדר, מדברי האדון ומעשיו. כי הוא לא שמע את האדון ולא היה תלמידו, אלא מאוחר יותר, כפי שהזכרתי, היה תלמידו של פטרוס. פטרוס היה מלמד לפי הצורך, מבלי לשאוף למסור תיאור מסודר של דברי האדון. כך לא שגה מרקוס כשכתב כמה דברים כפי שזכר אותם. דאגתו היחידה הייתה לא להשמיט דבר ממה ששמע ולא למסור אלא את האמת."

ציטוט זה מעניק לנו את המידע הבא: מרקוס, או יוחנן מרקוס, היה מתורגמנו של השליח פטרוס. עדות זו נעוצה כנראה בשליח יוחנן, מחבר הבשורה הרביעית.

אכן, בהתחשב בחשיבותו של השליח פטרוס, מפתיע שלא כתב בעצמו בשורה. ברצוננו להדגיש שני עניינים: הראשון, מדוע פטרוס, כפי שעשה באגרותיו או כמו פאולוס, לא חתם על כתב זה אם היה מקורו העיקרי?

השני, כיצד ייתכן שבשום שלב, בקריאת הטקסט הזה, אין מרגישים במזכיר פשוט שמסתפק בכתיבת מה שמכתיבים לו?

ואכן, בקריאת השורות הללו מתקבל הרושם שהכותב חווה את מה שהוא מתאר!

ייחוס חיבור הבשורה הזו למרקוס התרחש רק בסוף המאה השנייה. באותה תקופה מרקוס, שכבר הלך לעולמו, היה מוכר מאוד בחוגים הנוצריים.

לא מרקוס עצמו אפוא ייחס לעצמו את מחברות היצירה הזו. ההרגל כבר התבסס: מרקוס הוא שחיבר את הבשורה הזו, והכינוי 'על פי מרקוס' רק אישר דבר שהיה ברור לכול באותה עת.

כנראה כדי לתקן נקודה היסטורית חשובה, לדעתו, מוסר לנו אוסביוס את המידע שהזכרנו. אולי רצה פשוט לחזק את אותנטיות הכתב הזה?

נראה ברור שגם אם מרקוס לא היה שליח, הוא היה תלמיד. הודות לאמו, מרים, התקרב מוקדם מאוד לחוג המקורבים שהלכו אחרי ישוע, המשיח.

כך, גם אם לא היה עד לכל הניסים שהוא מספר עליהם, הוא נכח בכל זאת בכמה אירועים. הוא גם הכיר את רוב העובדות שפטרוס סיפר לו.

יתרה מזו, הוא נפגש עם השליחים שהתכנסו לעתים קרובות, בעיקר בחגים היהודיים הגדולים, בבית אמו. בשל כל הסיבות הללו, כשאנו קוראים את סיפורי מרקוס, יש לנו הרושם שהיה עד ישיר להם.

מרקוס נשאר דיסקרטי בכתיבתו. כשהוא מזכיר את הבית שבו תתקיים סעודתו האחרונה של האדון, הוא אינו מציין במפורש שמדובר בבית מרים, אמו.

במקום זאת הוא מספק פרטים השומרים על סודיות מסוימת באשר למיקום המקום. דיסקרטיות זו עומדת בניגוד לספרו השני של לוקס, החושף במפורש את כל הפרטים.

הבדל זה מביא אותנו לחשוב שספר מעשי השליחים, שנכתב בידי לוקס, פורסם בתקופה שבה העדים כבר לא היו בסכנת רדיפה, מה שאינו המצב בעת חיבור סיפורו של מרקוס.

אנו מבחינים שלוקס בבשורתו, אף שנכתבה מאוחר יותר מזו של מרקוס, נוקט עדיין זהירות בתיאור בית מרים, ואילו ביצירתו השנייה הוא חושף את כל הפרטים.

Cet épisode nous rappelle le récit de הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 11.1-7, où nous observons la connaissance surnaturelle du Messie Jésus. Dans notre cas, la prudence était de mise, car les autorités religieuses cherchaient des informations sur le groupe des apôtres dans le but de les arrêter également הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 14.11, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 11.57.

עדות זו, המיוחסת לשליח פטרוס ומצוטטת על ידי מרקוס ולאחר מכן מאומצת על ידי לוקס, מביאה אותנו להניח שמדובר בבית מרים, אמו של מרקוס. מרקוס, שגר בבית זה, יכול היה לעקוב בדיסקרטיות אחר אירועי הסעודה, עזיבת הקבוצה, ולהיות נוכח בעת המעצר הסופי. הוא לא יכול היה לגלות בגלוי שזה בית אמו, אך הפרטים יכלו לבוא רק ממקורב, עד ישיר לאירועים.

החשש מפני הרשויות הדתיות היהודיות היה מוחשי. פרטים רבים מדי היו עלולים לאפשר לרשויות לאתר את מקום המפגש, ובכך לסכן את מרים, אמו, ואת משרתיה. בית זה יהפוך לאחר מכן למקום התכנסות לתלמידים המחפשים מקלט.

תחיית המשיח ישוע ונאומו של פטרוס בחג השבועות היו בוודאי גורמים מעוררים למחויבותו האישית של מרקוס. הוא היה אפוא עד לרגעים האחרונים של חייו הארציים של המשיח ישוע, ונכח בחג השבועות, כשההתכנסות הזו נערכה, כנראה, באותו בית עצמו. לא סביר שלתלמידים היו כמה בתים גדולים בירושלים. ההשערה בדבר בית יחיד זה, בית מרים, אמו של יוחנן המכונה מרקוס, נעשית הגיונית ועוזרת לנו להבין את מהלך האירועים בסעודת הפסח האחרונה.

מרים, אמו של יוחנן מרקוס, הייתה מוכרת היטב למשיח ישוע ולתלמידים, מה שהקל על הכנסת בנה לקבוצה זו. יהודה איש קריות היה אף הוא בבית זה, אך הוא לא הוביל לשם את החיילים כדי לעצור את המשיח ישוע.

נראה שיהודה לא רצה להלשין על חבריו לשעבר, אלא רק על המשיח ישוע. בהתאבדותו נמלט מחקירות הרשויות הדתיות היהודיות, שביקשו לעקור את התנועה המתהווה הזו באמצעות רדיפת התלמידים ותומכיהם.

התלמידים התחבאו, והצעיר הזה, מרקוס, נמלט, והותיר את כותנתו בידי תוקפיו. היה זה באביב, בלב הלילה, והכול ישנו, כך שמרקוס כנראה לא היה לו קר מדי, ובעיקר נמלט בקושי מן השבי.

מרים, אמו של יוחנן המכונה מרקוס, החזיקה אפוא בית בירושלים, שהפך לנקודת מפגש של השליחים. הוא היה גדול דיו כדי להכיל מספר ניכר של תלמידים, ובו נכחו 120 ביום חג השבועות.

Située dans un quartier résidentiel de Jérusalem, cette demeure disposait de servantes et probablement de serviteurs, dont l’homme portant une cruche mentionnée en הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 13.13.

יוחנן מרקוס גדל אפוא בסביבה מיוחסת. ברור שמרים נתנה אמון בלתי מעורער במשרתיה ובמשרתותיה, שכן קליטת השליחים שחיפשו אותם חיילים romains — afficher la définition INF004 לא הייתה נטולת סיכון. כנראה שהם עצמם היו תלמידי המשיח ישוע, כפי שרומזים דברי רודה במַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.14-16.

מפרשים אחדים הציעו קשר בין יוסף איש רמתיים לבין מרים, אמו של יוחנן המכונה מרקוס. הבשורות, שאינן מספקות מידע על זהות אביו של מרקוס, מאפשרות לשער השערות על אפשרויות שונות.

יוסף איש רמתיים, הנחשב לבעלה או לאביה של מרים, הוא אחת מהשערות אלה, המונעת במיוחד מן העובדה שביתה הרחב של מרים מלמד על יכולת כלכלית מסוימת. יוסף, הידוע כאדם בעל מעמד חשוב וכבעליו הסביר של בית גדול, יכול היה להתאים לפרופיל זה. ואולם קשרים אלה נותרים השערתיים בלבד בהיעדר ראיות ישירות מן הכתובים.

Il n’existe pas de lien direct entre Joseph d’Arimathée et Marie, la mère de Jean surnommé Marc, mentionné dans les textes bibliques. Joseph d’Arimathée est connu pour avoir demandé à Pilate le corps de Jésus après sa crucifixion pour l’enterrer dans son propre tombeau neuf, comme rapporté dans les quatre évangiles הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 27.57-60, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 15.42-46, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 23.50-54 ו- הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.38-42.

Marie, la mère de Jean surnommé Marc, est mentionnée dans les Actes des Apôtres comme une figure importante de la communauté chrétienne primitive à Jérusalem. Sa maison servait de lieu de rassemblement pour la prière מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 12.12.

הבשורות ומעשי השליחים אינם מזכירים קשר משפחתי או אינטראקציה מסוימת בין שני אישים אלה. הם מופיעים בהקשרים שונים ומילאו תפקידים נפרדים בסיפורי הברית החדשה.

אביו של מרקוס אינו מוזכר לעולם, מה שמרמז שמרים הייתה אולי אלמנה. הוא השתייך בוודאי לאליטה הדתית העשירה של התקופה שהתגוררה בסמוך למקדש.

מגיל צעיר מאוד מרקוס שקוע בסביבה זו. אף שהוא אז רק נער, הוא מכיר את השליחים ואת המשיח, ישוע. הוא מקיים קשר מיוחד עם אחד מהם, פטרוס.

ביטוי חיבה זה נובע בוודאי מכך שמרקוס חזר בתשובה בעת נאום של פטרוס, אולי בחג השבועות, מיד לאחר הצליבה, ב-22 במאי שנת 33.

מרקוס מחויב מאוד למשימה החדשה הזו ומחליט ללוות את פאולוס ובר־נבא במסע גדול שמטרתו לבשר את הבשורה הטובה בארצות הסמוכות. אנו אז בשנת 45.

אנו מבחינים שבר־נבא, ידידו ושותפו העיקרי של השליח פאולוס, הוא בן דודו של מרקוס. פאולוס מסכים לקחת את הצעיר הזה כעוזר למסע.

אך לא הכול מתנהל כפי שמרקוס דמיין.

מרקוס כנראה לא ציפה לכל כך הרבה קשיים במסע זה. הוא לא הצליח לעמוד בקצב של פאולוס ובר־נבא, שהיו מנוסים ממנו. הוא מוותר במהרה וחוזר לירושלים.

אנו יכולים לדמיין את מבוכתו ואף את הבושה שבשובו המוקדם.

פטרוס יעזור לצעיר הזה להתגבר על הניסיון. אנו יכולים להניח שמיד עם שובו בשנת 45, פטרוס, בראותו הזדמנות, מתחיל לעבוד עם מרקוס על חיבור בשורתו. היה לו רצון להשאיר עדות כתובה לדורות הבאים, כפי שעולה מן הכתבים שנכתבו מאוחר יותר.

פטרוס הבין מזמן שהכתיבה היא האמצעי המהימן ביותר להותיר עקבות של עדותו ושל תורתו. לכן דאג שדבריו יירשמו בכתב. סילואנוס, מזכירו, נראה שהופקד על חיבור שתי האגרות.

בשורתו כבר נרשמה בכתב עם מרקוס זמן רב קודם לכן. הטקסט נותר אנונימי במשך שתי המאות הראשונות, אך היה מקובל בדרך כלל שפטרוס הוא מחברו ומרקוס הכותב או המתורגמן.

מרקוס לא היה מעז לעולם, ואף לא היה רוצה, לייחס לעצמו את חיבור הבשורה הזו. באשר לאגרות, העיקרון שונה: אזכור שם המחבר הוא חיוני.

סילואנוס מבהיר היטב שפטרוס הוא מחברן. ניתן לתארך את האגרות הללו לפני השנים 64 עד 68, התקופה המתאימה לרדיפה שניהל הקיסר נירון.

מרקוס נהנה מהשכלה מוצקה. משפחתו האמידה, שהתגוררה בירושלים, אפשרה לו גישה למורים הטובים ביותר בבירה. הוא שלט ביוונית.

האם נוכחותו של האינטלקטואל הצעיר הזה הייתה אות לפטרוס לגשת לחיבור נוסח חדש של הבשורה? כבר הזכרנו: הנוסח הראשון של הבשורה, המכונה 'על פי מתי', לא ענה במלואו על ציפיותיו של פטרוס.

אכן, ספר זה, המכוון בעיקר לקוראים יהודים, היה זקוק לעיבוד מחדש כדי לפנות טוב יותר לקוראים לא־יהודים, ובמיוחד ליוונים.

ואולם תכונותיו האינטלקטואליות של מרקוס אינן נראות מרשימות כפי שניתן היה לשער. רוב המומחים מסכימים שהסגנון פשוט למדי ושלא מרקוס ולא פטרוס היו בעלי כישורים ספרותיים כשל פאולוס.

למרות הביקורת הקשה והמפתיעה הזו, אין ספק שהטקסט הזה נקרא ונקרא שוב על ידי מאות מיליוני בני אדם.

הסגנון היווני של שתי אגרות פטרוס שונה בבירור, מה שמעיד על תרומה משמעותית של סילואנוס.

לאורך התקופות, בין בעת העתיקה, בימי הביניים, בעידן הנאורות או בעת החדשה, שורות אלה ריתקו מספר בלתי נתפס של קוראים מסיבות אישיות שאין להכחישן. אכן יש משהו יוצא דופן בבשורה על פי מרקוס, ובאופן כללי יותר, בכל כתבי הקודש.

סיפורו של מרקוס אינו מסתיים כאן. לאחר מועצת ירושלים בשנת 49 הוא רוצה שוב ללוות את פאולוס ובר־נבא במסע שני. חלפו כחמש שנים, ועמדתו של השליח פאולוס נעשתה קיצונית.

השליח פאולוס מסרב בתוקף לקחת שוב את מרקוס כעוזר, והחלטתו בלתי הפיכה. נוכח מצב זה בר־נבא נפרד מפאולוס ומחליט לצאת לאי קפריסין, שממנו הוא בא, בלוויית בן דודו מרקוס. פאולוס, מצדו, ייצא עם סילא.

אין לנו עוד פרטים על מסע זה, שכן כל תשומת הלב נתפסת כעת על ידי שאול איש טרסוס, שהפך לשליח פאולוס. מעניין עם זאת לציין שהיחסים בין פאולוס למרקוס השתפרו באופן ניכר לאחר מכן.

לקראת סוף חייו פאולוס מבקש את עזרתו של מרקוס, ומכיר בתועלתו לשירות. אם השליח פאולוס אומר זאת, הרי זה כנראה משום שראה בעצמו את תכונותיו החדשות של מרקוס.

נראה שמרקוס ולוקס, שני מחברי בשורות, נפגשו בתקופה זו. כנראה החליפו דעות על עבודתם, אף שחיבור הבשורה על פי מרקוס הושלם מזמן.

קשה לקבוע תאריך מדויק לחיבור הבשורה הזו. חשוב לא לבלבל בין חיבור לבין תרגום או העתקה. הצלחתו של ספר זה נובעת מכך שבעת פרסומו הראשון אנשים רבים יכלו לאמת את האירועים שהוא מספר. עדותם של קוראים ראשונים אלה חיזקה את אמינות הכתב.

אין להניח שהקוראים הללו היו פתאים וקיבלו ללא הוכחה את הסיפורים יוצאי הדופן הללו. גם הם נזקקו להוכחות, ואישורם על ידי עדים רבים שעוד היו בחיים היה מכריע בהפצת הבשורה הזו ובהצלחתה.

איננו יכולים לקבוע שהנוסח הראשון שפורסם היה שלם כמו זה שאנו מכירים כיום. ייתכן שקטעים מסוימים נוספו על ידי המחברים עצמם במשך השנים, עד שהגענו לנוסחנו הסופי.

נוהג זה אינו מפוקפק, אלא משקף דווקא את רצונם של הכותבים, עדי האירועים, להעביר את הנוסח המושלם והמובן ביותר.

אנו משוכנעים שהטיוטה הראשונה של הבשורה הזו הייתה מוכרת כבר לפני מועצת ירושלים בשנת 49, ושמשנת 45 פטרוס ומרקוס החלו לעבוד על פרויקט זה. בתחילה היה מדובר בנטילת הטקסט של מתי ועיבודו מחדש.

מכל הסיבות הללו אנו סבורים שפרסומה היה בסביבות השנים 46 או 47 לכל המאוחר.

למידע נוסף ניתן לעיין בפרק: "הבשורות"

Les douze derniers versets de הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.9-20 n’apparaissent pas dans certains des manuscrits les plus anciens, ce qui a conduit différents érudits à affirmer qu’ils ont été ajoutés tardivement au texte original.

ואולם בידינו עדויות של סופרים מן המאה השנייה המתייחסים אליו. בתרגומים המודרניים שלנו קטע זה מוצב לעתים קרובות בסוגריים, כפי שעושה התרגום Segond 21 — afficher la définition INF082, כדי לציין שאינו מופיע בכל כתבי היד הנחשבים מקוריים. אנו ניצבים אפוא בפני ויכוח מומחים ללא הסכמה ברורה.

En lisant le texte, nous remarquons une transition brutale entre les versets הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.8 ו- הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.9, sans lien apparent entre ces deux parties, ce qui suggère effectivement un ajout à cette conclusion. Malgré tout, deux points importants sont à noter. Premièrement, le texte demeure conforme aux autres écrits des Évangiles et ne contredit ni ne s’écarte des autres récits à aucun moment. Deuxièmement, l’Église a inclus ces douze versets dans le canon.

בנסיבות אלה אין סיבה לפקפק באותנטיות הסיפור הזה, גם אם ניתן להעלות על הדעת שנכתב מעט מאוחר יותר.

Nous envisageons deux hypothèses principales : la première, Marc et Pierre auraient conclu leur récit au verset הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 16.8, puis estimé que cette fin pourrait être améliorée, ajoutant ainsi ultérieurement les douze derniers versets.

השנייה, הסיום המקורי של סיפורם אבד, מה שגרם לחיבור החדש הזה. אפשר אפילו שמחבר אחר, בעל סמכות מסוימת בכנסייה, ערך את השינוי על סמך סיפורי מתי ולוקס.

נראה קשה, לאור המידע המוגבל שבידינו, לקבוע את הסיבות האמיתיות לשינוי זה בסוף הבשורה על פי מרקוס, אך המידע שהיא מספקת מתיישב עם כתבי שאר הבשורות.