הבשורה על פי יוחנן

Jean fait partie des douze apôtres et occupe une place importante dans ce groupe. Son nom est toujours mentionné en premier dans les listes des apôtres établies par הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 10.2-5, הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 3.16-19 ו- הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 6.13-16.

אביו, זבדי, הוא דייג העובד על mer de Galilée — afficher la définition INF087. יוחנן ואחיו יעקב עוזרים לו בעבודתו. אמו, שלומית, שייתכן שהיא אחות למחצה של מרים, אמו של ישוע, נראית פעילה מאוד בשירותו של ישוע.

Nous découvrons Jean et Jacques en compagnie de Jean le baptiste הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.25-40, ce qui laisse supposer qu’ils faisaient partie de ses disciples. Jean est également identifié comme le deuxième disciple anonyme qui accompagnait André, le frère de Simon-Pierre, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.40.

הכותב האלמוני של הבשורה הזאת מגלה את עצמו רק בכינוי זה: “התלמיד שישוע אהב”.

מקריאת הסיפור הזה ברור שהכותב, אישיות חשובה בחוגים הנוצריים של התקופה, מוכר היטב לקוראים ולא ראה צורך להציג את עצמו במפורש. הבשורה הרביעית מזכירה ארבע עשרה פעמים ביטויים כגון “התלמיד האחר”, “התלמיד שישוע אהב” או פשוט “התלמיד”.

ניתוח ההופעות האלה מביא למסקנה שהשליח יוחנן הוא כותב הטקסט הזה, אף שיש חוקרים בני זמננו המפקפקים בייחוס זה. שמו של יוחנן השליח קשור רשמית לבשורה זו החל מהמאה השנייה, יחד עם שמותיהם של מתי, מרקוס ולוקס ככותבי הבשורות האחרות.

לדעת רוב המפרשים של התקופה, “התלמיד שישוע אהב” מזוהה עם השליח יוחנן, בן זבדי ושלומית, אחיו של יעקב. באופן מוזר, בסיפורו משמיט יוחנן כמה אירועי מפתח, כגון תחיית בתו של יאיר וההשתנות בהר, אירועים שלפי הבשורות הסינופטיות נטל בהם חלק.

הדבר עשוי לעורר בנו שאלות על זהות הכותב. אולם נראה שהשליח פשוט רצה להוסיף השלמה לסיפורי חבריו, בלי עניין לספר שוב אירועים שכבר נסקרו. כך הפך דייג צנוע מmer de Galilée — afficher la définition INF087 לכותב אחת הבשורות הנקראות והנלמדות ביותר במשך הדורות.

על כותב הסיפור החדש הזה לתפוס מקום חשוב ומוכר בקהילה הקדומה. מעמד זה חיוני לקבלת מסרו בידי הקהילות הנוצריות השונות. הטקסטים האלה, שהם יסוד לאמונה הנוצרית, מקבלים בכך חשיבות עליונה.

לקראת סוף המאה הראשונה מסתובבים סיפורים רבים על חיי ישוע המשיח, חלקם דמיוניים פחות או יותר. הקהילות הנוצריות, הקשובות מאוד הן לתוכן והן לכותבי החיבורים האלה, דוחות כל ספרות שלדעתן אינה נובעת מהשראת רוח הקודש.

בהקשר זה, הקבלה החיובית של הסיפור הזה מצביעה בחוזקה על כך שהשליח יוחנן הוא הכותב המכונה בביטוי “התלמיד שישוע אהב”. נראה שנטל חלק במיזם המקורי של בשורת מתי, בעזרה בהכנת רשימה של העובדות העיקריות שיש לספר. לפרטים נוספים בנושא זה אפשר לעיין בפרק המוקדש לבשורות.

יוחנן ובני דורו תכננו בתחילה סיפור אחד בלבד. אולם התפתחות שליחותם הביאה אותם להתאים את הסיפור לקהל היעד. בסביבות שנת 46 לספירה נראה שעבודותיהם של מתי ומרקוס הושלמו. יוחנן שומע על מיזמו של לוקס ומגלה את כתבו ארבע עשרה שנה מאוחר יותר, ומאשר את אמיתות שלושת הטקסטים הללו, בהיותו עד מיוחס לאירועים אלה.

הדבר מעורר את השאלות: מדוע החליט יוחנן לגשת לסיפור רביעי? האם עבודות חבריו לא הספיקו?
הבשורות הסינופטיות מציגות היטב את כוחו של ישוע המשיח ואת ההמונים שסבבו אותו. לעומתן בשורת יוחנן בולטת בתיאור שיחותיו האישיות של ישוע עם נקדימון, עם הsamaritaine — afficher la définition INF107, עם Marthe et Marie — afficher la définition INF143, ומדגישה את קרבתו ורגישותו של ישוע כלפי יחידים.

בניגוד לסינופטיים, המתמקדים בקהל רחב, יוחנן שם את הדגש על שיחות אישיות. הוא מציג שש תורות מרכזיות הבאות זו אחר זו אחרי סעודת הפסח האחרונה, ומסמנות את פרידתו של ישוע מתלמידיו. בשורת יוחנן מגלה היבט אינטימי יותר של ישוע המשיח.

הטפתו המופלאה של יוחנן, כנראה באזור אפסוס, שכנעה את חבריו ואת ידידיו בצורך בסיפור רביעי. לפיכך עודדו אותו לכתוב את עדותו. יוחנן כנראה לא שיער שסיפורו יהפוך לחלק בלתי נפרד מהקנון הנוצרי. הוא תכנן בעיקר הפצה מקומית, שימושית ללימוד הגויים. שמו הטוב של הכותב, בצירוף גישה שונה לעובדות, היה מכריע בקבלת בשורתו בידי הכנסייה.

אף שיוחנן, דייג במקצועו, לא נראה בתחילה בעל הכישורים השכליים הדרושים לכתיבת עדות, בעיקר בשל המעבר מארמית, שפת אמו, ליוונית באזור אסיה הקטנה, הוא חש צורך עז להדגיש היבטים שלדעתו הושמטו בידי בני דורו. מודע למגבלותיו הלשוניות, יוחנן, בתבונתו, כנראה לא היסס לבקש עצה מאנשים בסביבתו שהיו כשירים לבצע משימה זו.
כשליח, סמכותו מאפשרת לו לקחת על עצמו את המיזם הזה בלי צורך באישור של אחרים. הבשורה הרביעית מגלה עובדות שלא הוזכרו או שנזכרו מעט בכתבי מתי, מרקוס ולוקס. הטקסט הזה מושתת בעיקר על זיכרונותיו האישיים של השליח יוחנן. בניגוד ללוקס, שנאלץ לערוך חקירות רבות, יוחנן מתמקד ברישום תורותיו ודרשותיו הקבועות.

בסגנון פשוט וישיר הוא מציג לנו אירועים חדשים אך, לדעתו, מכריעים. כאישיות מרכזית בכנסייה, עדותו התקבלה בקלות בסביבה השמרנית בדרך כלל. כך סיפורו מעשיר ומשלים את סיפורי חבריו, ומציע נקודת מבט חדשה על חייו ועל תורתו של ישוע.

קריאת הבשורה על פי יוחנן מגלה את רצונו להבליט יותר את הצד האנושי של ישוע המשיח, מרכיב שלדעתו מיוצג פחות בשלוש הבשורות הקודמות. כמו כן, יוחנן מדגיש את המגבלות הטבועות בכתיבה כשמדובר בסיפור המספר הרב של האותות יוצאי הדופן שעשה ישוע, ומכיר באי האפשרות לרשום הכול.

מטרתו של יוחנן בסיפורו היא להוביל את הקורא להאמין בישוע כמשיח. במקום לספר סתם את תולדות אדונו, הוא בוחר להציג אירועים מסוימים שנועדו לחזק את האמונה, הן אצל נוצרים יהודים והן אצל נוצרים מן הגויים. כבר מן הפרולוג מצהיר יוחנן בבירור על אלוהותו של ישוע, המוצג כנושא החיים האמיתיים למאמינים. כך הוא מגלה את טבעו האלוהי של ישוע המשיח, נושא מרכזי בבשורתו.

הבשורה על פי יוחנן נבדלת בבירור משלוש האחרות, ומציגה סיפור אינטימי ועצמאי יותר. היא מספקת מידע משלים שלעתים עלול ליצור קשיי הבנה.

עם זאת, יוחנן אינו מתעכב על עמימויות אפשריות אלה, בטוח שהוא פשוט מוסר את האמת, כשם שעשו חבריו. הוא משוכנע שההסברים הנחוצים יעלו מאליהם.

הסיפור הזה מתאפיין בפשטותו ובאותנטיות שלו. הכותב משתדל לרשום כמיטב יכולתו את זיכרונותיו מאותה תקופה יוצאת דופן, המסומנת בprésence du Messie Jésus — afficher la définition INF235 עלי אדמות.

מטרתו להעביר בנאמנות את מהות התקופה המופלאה ההיא ואת תורותיה.

הבשורה האחרונה הזאת נחשבת היום לאהובה ביותר ולנקראת ביותר.

נראה שחיבור הבשורה על פי יוחנן ופרסומה התרחשו מאוחר, כנראה בין שנות ה-80 לשנות ה-90 לספירה. הכתיבה ביוונית מצביעה לא רק על תקופה זו אלא גם על מקום רחוק מירושלים, כלומר שיוחנן נאלץ להסתגל לשפה חדשה זו.

הסתגלותו של יוחנן לכתיבה ביוונית ממחישה את האתגרים שהיה עליו להתגבר עליהם בעריכת הטקסט. אף ששליטה בשפה היא צעד ראשון, המעבר לכתיבה קשה עוד יותר, בייחוד ליוחנן, שמוצאו מסביבת דייגים של mer de Galilée — afficher la définition INF087.

גורמים אלה מחזקים את סבירות התקופה המשוערת לכתיבת הבשורה. נראה שהטקסט נובע ישירות מהטפותיו של השליח. אף שאין פרט מסוים המעיד בבירור על שימוש במזכיר אחד או יותר לסיוע בכתיבה, סיוע כזה אפשרי לגמרי בהתחשב בהקשר.