הימים המכונים ״למחרת״ אצל יוחנן

מחקר זה הוא אחד מרכיבי המחקר שלנו, המוקדש לקביעת כרונולוגיה של חיי ישוע המשיח על סמך נבואת שבעים השבועות של דניאל (דָּנִיֵּאל 9.24-27). יש להבינו בזיקה למחקרים האחרים בסדרה זו, שכל אחד מהם תורם נתונים משלימים היסטוריים, לוחיים ומקראיים. מכלול עבודות אלה יוצר ניתוח עקבי, שמטרתו לשחזר, בדייקנות הגדולה ביותר האפשרית, את רצף האירועים המסופרים בבשורות.

La liste complète des neuf études, accompagnée des différents liens, est proposée ci-dessous. Cette série est également disponible dans la catégorie « Chronologie », accessible depuis la page d’accueil.

הבשורה על פי יוחנן מציגה רצף אירועים הקשורים לראשית שירותו הציבורי של ישוע, והוא בנוי סביב עדותו של יוחנן המטביל וקריאתם של התלמידים הראשונים. בניגוד לבשורות הסינופטיות, הבשורה הרביעית אינה מתארת במישרין את טבילתו של ישוע ואף לא את ארבעים ימי הניסיון במדבר. עם זאת, סיפורה נפתח בסדרה של ציוני זמן מדויקים, בעיקר באמצעות הביטוי החוזר ״למחרת״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.35 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.43), המארגן כמה ימים רצופים לפני האירוע הידוע בשם החתונה בקנה — הצג את ההגדרה של INF122 (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.1).

המשמעות המדויקת של סימני הזמן הללו עוררה דיונים רבים בקרב המפרשים. יש הסבורים שסדר האירועים שיוחנן מספר עליהם שונה במידה ניכרת מזה של הסינופטיים, בייחוד באשר למקומו של הניסיון אחרי הטבילה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.1-11 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.12-13 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 4.1-13). סתירה לכאורה זו מעוררת שאלה יסודית: כיצד ליישב בין נתוניו של יוחנן לבין אלה של מתי, מרקוס ולוקס כדי להגיע לשחזור קוהרנטי של ראשית שירותו של ישוע?

במחקר זה נערוך ניתוח מפורט של כל הטקסטים הנוגעים בדבר, ונבחן בקפידה את הרמזים הזמניים, הגאוגרפיים והסיפוריים שמספקים המחברים השונים. לאחר מכן נציע שחזור כרונולוגי שיאפשר לשלב את נתוניו של יוחנן בנתוני הבשורות הסינופטיות.

הכרונולוגיה המוצעת נשארת השערתית והיא מבוססת על ניתוחינו ועל השימוש בממירי לוחות שנה בני זמננו. במסגרת זו אנו ממקמים את טבילת ישוע ביום חמישי, 4 באוקטובר שנת 29 לספירה, ונציע ליישב בין הנתונים באופן הכולל הן את הנתונים הכרונולוגיים של יוחנן והן את תקופת הניסיון במדבר.

יוחנן מציג את ראשית שירותו הציבורי של המשיח ישוע באמצעות כמה ציוני זמן רצופים.

קטעים אלה מספקים אפוא ארבעה ציוני זמן המארגנים את סיפורו של יוחנן על ראשית שירותו של ישוע. אף שרצף אירועים זה היה כנראה ברור לקוראיו הראשונים של יוחנן, כיום הוא מעורר כמה קשיי פרשנות, בייחוד כשמבקשים להשוותו לסיפורי הבשורות הסינופטיות.

כדי להבין טוב יותר את מחשבת המחבר, יש לבחון בקפידה את סדר האירועים שהוא מספר עליהם ואת תפקידם של ביטויי הזמן שבהם הוא משתמש. בעת כתיבת בשורתו כנראה הכיר יוחנן את המסורות שכבר מסרו מתי, מרקוס ואולי גם לוקס. לפיכך אין לפרש את ההבדלים שנצפו כסתירות, אלא כתוצאה מבחירה וארגון מיוחדים של האירועים בהתאם למטרתו התאולוגית והסיפורית של יוחנן.

חשוב גם להדגיש שיוחנן אינו מתאר לא את טבילת המשיח ישוע ולא את תקופת הניסיון במדבר. היעדר זה פותח את האפשרות שהאירועים המסופרים בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.19-51 ובהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.1 — ובעיקר ביקור המשלחת ששוגרה אל יוחנן המטביל וקריאת התלמידים הראשונים — התרחשו אחרי ארבעים ימי הניסיון שמזכירות הבשורות הסינופטיות (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.1-11 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.12-13 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 4.1-13).

1- הטבילה והתגלויותיה

הבשורות הסינופטיות מספקות כמה רמזים המאפשרים לשחזר את הכרונולוגיה הכללית של האירועים שבין טבילת ישוע, תקופת הניסיון במדבר וקריאת התלמידים הראשונים. הבשורה על פי יוחנן משלימה אחר כך את הרצף הזה בסדרת סימני זמן שבמרכזם עדותו של יוחנן המטביל והמפגשים הראשונים בין ישוע לתלמידיו.

הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.21-22 מציין שישוע בא להיטבל בהקשר שבו אנשים רבים באו לקבל את טבילתו של יוחנן. הטקסט מאפשר אפוא לדמיין סצנה פומבית בנוכחות עדים אחדים. מתי מבהיר שישוע בא מן הגליל כדי להיטבל על ידי יוחנן (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 3.13) ומדגיש את היסוס הראשוני של יוחנן המטביל, המודע לעליונותו הרוחנית של מי שהוא מטביל (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 3.14). מרקוס מספר שהטבילה הזאת התרחשה בירדן (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.9), כנראה בבית עניה שמעבר לירדן, לפי הרמזים שבהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.28.

בעת הטבילה אירע דבר יוצא דופן. שלוש הבשורות הסינופטיות מספרות שנשמע קול מן השמים לאחר שישוע עלה מן המים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 3.17 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.11 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.22). את ההבדלים בניסוח אפשר להסביר באופן טבעי כשתי דרכים משלימות לדווח על אותה הכרזה אלוהית. מתי שומר ניסוח המופנה אל העדים: ״זה בני אהובי, אשר בו רציתי״ (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 3.17), ואילו מרקוס ולוקס מוסרים דברים המופנים ישירות אל ישוע: ״אתה בני אהובי, בך רציתי״ (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.11 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.22). ייתכן שדברים אלה נשמעו על ידי כמה מן הנוכחים במקום.

2- הניסיון במדבר

מיד לאחר האירוע הזה מתחילה תקופת הניסיון במדבר. מרקוס מבהיר ש״מיד״ הוציא הרוח את ישוע למדבר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.12), ואילו מתי מציין שהוא הובל לשם כדי להתנסות על ידי השטן (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.1). גם לוקס מזכיר את תקופת ארבעים הימים הזאת (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 4.1-2). רמזים אלה מובילים למקם את הניסיון מיד אחרי הטבילה.

לתקופה זו של ארבעים יום יש משמעות מקראית עזה. היא מזכירה את ארבעים שנות ישראל במדבר (בְּמִדְבַּר 14.33-34), אך גם את ארבעים ימיו של משה בהר (שְׁמֹות 34.28) ואת ארבעים ימיו של אליהו בדרכו אל חורב (1 מְלָכִים 19.8). במקום שבו נכשל ישראל במדבר, נשאר המשיח נאמן לחלוטין לדבר האלוהים. כל תשובותיו למנסה נשענות על הכתוב, בעיקר על ספר דברים (דְּבָרִים 8.3 ; דְּבָרִים 6.16 ; דְּבָרִים 6.13).

לאחר שעזב את אזור הירדן, ישוע נסוג כנראה לאזור מדברי ביהודה, המתאים להתבודדות ולתפילה. במשך ארבעים יום הוא צם ועובר את ניסיונותיו של השטן (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.2 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.13 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 4.2). נראה מן הבשורות שהניסיונות מגיעים לשיאם בסוף תקופת הצום הזאת, כשהחולשה הגופנית נעשית קיצונית. בתום המבחן הזה באים מלאכים לשרתו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.11 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.13). סביר שישוע עצמו סיפר מאוחר יותר את הפרשה הזאת לתלמידיו, שכן אף עד אנושי אחר לא יכול היה להיות נוכח במדבר.

3- השיבה וביקור המשלחת

לאחר תקופת ההסתלקות הזאת שב ישוע לאזור שבו יוחנן המטביל מקיים את שירותו. בהקשר זה מציבה הבשורה על פי יוחנן את בואה של המשלחת ששלחו הרשויות הדתיות של ירושלים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.19-28). לפי שחזור כרונולוגי זה, יוחנן המטביל כבר טבל אפוא את ישוע כשהמשלחת הזאת באה לחקור אותו. דברי יוחנן: ״בתוככם עומד מי שאינכם מכירים אותו״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.26) מקבלים אז את מלוא משמעותם: המשיח כבר היה נוכח בקרב העם, אף שעדיין לא הוכר בפומבי.

4- רצף המפגשים

למחרת המפגש הזה עם המשלחת רואה יוחנן את ישוע ניגש ומכריז בפומבי: ״הנה שה האלוהים הנושא את חטאת העולם״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29). הוא מעיד אז שראה את הרוח יורדת עליו בעת הטבילה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.32-34).

למחרת שוב נמצא יוחנן עם שניים מתלמידיו כשהוא מצביע פעם נוספת על ישוע כעל ״שה האלוהים״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.35-36). בעקבות העדות הזאת מתחילים שני התלמידים ללכת אחרי ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.37). אחד מהם מזוהה במפורש כאנדרי, אחיו של שמעון פטרוס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.40). התלמיד האחר אינו נקוב בשמו, אך מפרשים אחדים סבורים שאפשר שמדובר באפוסטולוס יוחנן עצמו, בהתאם למנהגו שלא לכנות את עצמו במישרין בבשורתו.

אנדרי הולך אחר כך למצוא את אחיו שמעון ומבשר לו: ״מצאנו את המשיח״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.41). שמעון מובא אז אל ישוע, שנותן לו את השם כיפא, שמתורגם פטרוס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.42).

למחרת מחליט ישוע ללכת לגליל (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.43). הוא פוגש את פיליפוס ופונה אליו בקריאה ישירה: ״לך אחרי״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.43). פיליפוס, שעירו בית צידה — הצג את ההגדרה של INF105 כשל אנדרי ופטרוס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.44), מצטרף מיד לקבוצת התלמידים.

זמן קצר אחר כך פוגש פיליפוס את נתנאל ומודיע לו שמצא את מי שעליו דברו משה והנביאים: ישוע מנצרת (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.45). נתנאל מביע תחילה הסתייגות ביחס לנצרת (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.46), אך לבסוף מסכים לפגוש את ישוע. כשישוע מגלה ידיעה על־טבעית לגביו, מכיר נתנאל בו את בן האלוהים ואת מלך ישראל (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.47-49).

רצף אירועים זה מוביל בסופו של דבר אל החתונה בקנה — הצג את ההגדרה של INF122 המוזכרת בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.1, שהיא סימן לתחילתם הפומבית של האותות שעשה ישוע בגליל.

1- המסגרת הנבואית

נבואת שבעים השבועות של דניאל (דָּנִיֵּאל 9.24-27) מאפשרת, לפי מחקרנו, למקם בדיוק יחסי את ה״שבוע״ האחרון של שנים שהנביא מזכיר. נראה שתקופה זו של שבע שנים מתחלקת לשני חלקים שווים של שלוש שנים וחצי:

• החלק הראשון יתאים לשירותו של נביא המכין את בוא המשיח. הבשורות מזהות בבירור את הדמות הזאת עם יוחנן המטביל (יְשַׁעְיָהוּ 40.3 ; מַלְאָכִי 3.1 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 3.1-3).
• החלק השני יעסוק בשירותו הציבורי של המשיח עד מותו ותחייתו.

לפי שחזור זה, ראשית שירותו של המשיח תחול באמצע השבוע השבעים, כלומר בסביבות חודש תשרי של השנה העברית 3790. טבילת ישוע תהיה אפוא נקודת המוצא הרשמית של שירותו הציבורי (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.21-23).

2- חגי ישראל בחודש תשרי

שלושה חגים יהודיים גדולים באים זה אחר זה דווקא בתקופה זו:

השאלה עולה אפוא מאליה: איזה חג מתאים ביותר לטבילת ישוע?

3- השערת יום כיפור

לחג סוכות — הצג את ההגדרה של INF208 יש משמעות סמלית עזה. הוא נמנה, יחד עם פסח ושבועות, עם שלושת חגי העלייה לרגל הגדולים של היהדות (שְׁמֹות 23.14-17 ; דְּבָרִים 16.16). הוא חוגג בייחוד את נוכחות האלוהים בקרב עמו בעת הליכתו במדבר (וַיִּקְרָא 23.42-43). סמליות זו מתאימה במיוחד להתגלמותו של המשיח (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.14).

עם זאת, כמה גורמים מובילים אותנו דווקא לשקול את חג יום כיפור.

לוקס מבהיר אכן שישוע היה ״כבן שלושים שנה״ כשהחל את שירותו (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.23). אילו התרחשה הטבילה בדיוק בעת סוכות — הצג את ההגדרה של INF208, כלומר כמה ימים מאוחר יותר, כנראה היה ישוע משלים בדיוק שלושים שנה. במקרה כזה השימוש במילה ״כבן״ אצל לוקס נראה פחות טבעי. לעומת זאת, טבילה בעת יום כיפור, כמה ימים לפני יום הולדתו השלושים המדויק לפי הכרונולוגיה שלנו, תתאים יותר לניסוח הזהיר הזה של לוקס.

גם לבחירה ביום כיפור יש קוהרנטיות תאולוגית עזה. חג יום הסליחה הגדול הזה נסב על:

• כפרת החטאים;
• הקורבן;
• טיהור העם;
• ופעולתו של הכהן הגדול (וַיִּקְרָא 16.29-34).

והנה טבילת ישוע פותחת בדיוק את שירותו של מי שיוחנן יכנה אחר כך ״שה האלוהים הנושא את חטאת העולם״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29). ההתאמה הטיפולוגית הזאת בין חג הכפרה לבין שליחותו הגואלת של המשיח מחזקת את סבירות התיארוך הזה.

לפיכך אנו מציעים שטבילת ישוע התקיימה כנראה ב-10 תשרי 3790, המקביל בקירוב ל4 באוקטובר 29 לספירה.

4- היעדר התלמידים בעת הטבילה

השערה זו עשויה להסביר גם את היעדרם לכאורה של התלמידים הראשונים ברגע הטבילה עצמו. ביום כיפור שמרו המשפחות היהודיות את היום הזה בחגיגיות רבה. אפשר אפוא שכמה מתלמידיו של יוחנן המטביל נעדרו זמנית כדי להצטרף לקרוביהם.

נראה שהבשורה על פי יוחנן מאשרת בעקיפין את המצב הזה. כשיוחנן מצביע על ישוע כעל ״שה האלוהים״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.35-37), נראה שתלמידיו מגלים בהדרגה את זהות המשיח. אילו נכחו אישית בטבילה ובהתגלות השמימית שמוסרות הבשורות הסינופטיות (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 3.16-17 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.10-11 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.21-22), הייתה פחותה הנחיצות בהסברים החוזרים של יוחנן המטביל.

לפי שחזור כרונולוגי זה הצטרפו התלמידים אל יוחנן המטביל בימים שלאחר מכן, כנראה לאחר שנסעו מן הגליל אל האזור שבו קיים את שירותו. אנו סבורים שמדובר בבית עניה שמעבר לירדן, המוזכרת בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.28.

איננו יכולים לתארך במדויק את ביקור המשלחת ששוגרה מירושלים אל יוחנן המטביל (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.19-28). עם זאת, כמה גורמים מובילים אותנו למקם את האירוע הזה אחרי טבילת ישוע ואחרי תקופת הניסיון במדבר.

הבשורות הסינופטיות מציינות אכן שמיד אחרי טבילתו הובל ישוע אל המדבר כדי להתנסות על ידי השטן (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.1 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.12-13 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 4.1-13). תקופה זו היא שלב יסודי בראשית שירותו הציבורי. ישוע מגלה שם את ציותו המושלם לאלוהים ואת ניצחונו על הרוע. על כל אחד מן הניסיונות הוא משיב בכתובים, ובכך מדגיש את סמכותו ועוצמתו של דבר האלוהים מול התקפות השטן.

בתום המבחן הזה שב ישוע לאזור שבו יוחנן המטביל מקיים את שירותו. לפי השחזור הכרונולוגי שלנו, בהקשר זה מתרחש ביקור המשלחת שרק האפוסטולוס יוחנן מזכיר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.19-28). בניגוד להַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 3.7-12, שמזכיר בפשטות את בואם של הפרושים — הצג את ההגדרה של INF002 ושל הצדוקים — הצג את ההגדרה של INF001 אל יוחנן, סיפורו של יוחנן מתאר חקירה רשמית ממש שניהלו נציגים דתיים ששוגרו מירושלים.

אפשר אפוא שהפרושים — הצג את ההגדרה של INF002 והצדוקים — הצג את ההגדרה של INF001 שמתי מזכיר אינם בהכרח השליחים הרשמיים שיוחנן מתאר. חלקם יכלו להיות נוכחים ביוזמתם, נמשכים לחשיבותו הגוברת של שירות יוחנן המטביל, ואילו המשלחת המוזכרת בבשורה הרביעית נבעה יותר ממהלך מוסדי של הרשויות הדתיות של ירושלים.

השיחה המסופרת בהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.19-28 מתמקדת בעיקר בזהותו ובשליחותו של יוחנן המטביל. לא ניתן שום פרט על טבילת ישוע או על הניסיון במדבר. היעדר זה מוסבר באופן טבעי אם האירועים הללו כבר התרחשו בעת המפגש הזה. דברי יוחנן: ״בתוככם עומד מי שאינכם מכירים אותו״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.26) מקבלים אז את מלוא משמעותם, שכן יוחנן הכיר כבר את זהות המשיח בעקבות הטבילה.

סימן הזמן הזה בא ישירות אחרי העדות שהעיד יוחנן המטביל לפני המשלחת ששוגרה מירושלים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.19-28). בתקופה ההיא המשיכה תהילתו של יוחנן לגדול בכל יהודה. פעילותו על שפת הירדן משכה המונים רבים, עד שהרשויות הדתיות החליטו לשלוח כהנים ולוויים כדי לחקור את זהותו ואת טענותיו.

מטרתם הייתה כנראה לברר:

• מי היה יוחנן המטביל באמת;
• אם הוא טוען לסמכות נבואית;
• אם הוא מהווה איום דתי או מדיני;
• ובעיקר אם יכול להיות שהוא המשיח שהנביאים בישרו.

יוחנן השיב בלי עמימות: ״אני איני המשיח״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.20). השיחה מתקיימת בבית עניה, מעבר לירדן, שם טבל יוחנן (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.28). בניגוד לעדות שהוא מעיד אחר כך על ישוע, נשאר יוחנן כאן זהיר במיוחד. מול הרשויות הדתיות הללו, שהיו עוינות לא פעם, הוא מסתפק בעיקר בהגדרת שליחותו שלו כשל ״קול קורא במדבר״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.23 ; השוו יְשַׁעְיָהוּ 40.3).

הכרזת שה האלוהים

למחרת הביקור הרשמי הזה מבחין יוחנן בישוע החוזר כנראה מתקופת הניסיון במדבר יהודה. אז הוא מכריז בפומבי: ״הנה שה האלוהים הנושא את חטאת העולם״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29).

הפעם נעשית לשונו של יוחנן מפורשת הרבה יותר. הוא אינו פונה עוד למשלחת רשמית שבאה מירושלים, אלא לנוכחים סביבו, כנראה תלמידיו שלו וההמונים שליוו אותו. יוחנן מזהה עתה בגלוי את ישוע כמי שהרוח ירדה עליו בעת הטבילה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.32-34) ומצהיר שהוא בן האלוהים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.34).

הצהרה זו מציינת נקודת מפנה מרכזית בסיפורו של יוחנן. שירותו של יוחנן המטביל משיג את מטרתו: להכין את בוא המשיח ולגלותו בפומבי לישראל (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.31).

משמעותו התאולוגית של התואר ״שה האלוהים״

לביטוי ״שה האלוהים״ משמעות תאולוגית רבה. הוא מעלה בבת אחת כמה מציאויות של הברית הישנה:

• שה הפסח (שְׁמֹות 12.1-13): ביציאת מצרים הגן דם השה על בכורי ישראל ממוות. פאולוס יזהה במפורש את המשיח כ״פסחנו״ (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הָרִאשׁוֹנָה אֶל־הַקּוֹרִנְתִּיִּים 5.7).
• קורבנות החטאת: במערכת הלוויית הוקרב השה לא פעם כקורבן כפרה (וַיִּקְרָא 4.32-35).
• עבד ה' הסובל אצל ישעיהו: ״נגש והוא נענה ולא יפתח פיו כשה לטבח יובל״ (יְשַׁעְיָהוּ 53.7). טקסט זה מבשר בנבואה את מי שיישא את חטאי רבים.

יוחנן המטביל מציג כך את ישוע כמי שבא לשאת ולהסיר את חטאת העולם. הכרזה זו באה מיד אחרי ניצחון ישוע על ניסיונות המדבר, ומדגישה בסמל את נאמנותו המושלמת לאלוהים לפני ראשית שירותו הפומבית.

המילה היוונית שיוחנן משתמש בה בקטעים השונים הללו היא epaurion (סטרונג 1887), המתורגמת בדרך כלל ״למחרת״ או ״ביום שלמחרתו״. אותה מילה מופיעה כמה פעמים בסיפורו של יוחנן (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.35 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.43) ונראה שהיא מארגנת במכוון את התקדמות האירועים.

במקרה הראשון (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29) ההקשר מורה באופן טבעי ש״למחרת״ בא אחרי ביקור המשלחת ששוגרה מירושלים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.19-28). שום דבר בטקסט אינו מרמז שיוחנן צירף באופן מלאכותי כמה פרשות שהיו רחוקות זו מזו בזמן. להפך, רצף הסיפור נראה שוטף ועקבי.

תהילתו של יוחנן המטביל מסבירה כנראה את התערבותן המאוחרת של הרשויות הדתיות. לשירותו הייתה השפעה עצומה בכל האזור. אפילו הפרושים — הצג את ההגדרה של INF002 והצדוקים — הצג את ההגדרה של INF001 באו אליו לקבל טבילה (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 3.7-12), אף שיוחנן מוקיע את היעדר החרטה האמיתית אצל רבים מהם. השפעה גוברת זו הביאה כנראה את חברי הסנהדרין — הצג את ההגדרה של INF003 לשלוח משלחת רשמית כדי להעריך את המצב.

מנקודת מבט זו יש להבין כנראה את המילה ״למחרת״ במשמעותה הרגילה, ״היום שלאחר מכן״, בלי שיהיה צורך לראות בה מעבר ספרותי גרידא שמשמעותו ״אחרי זה״. נראה שיוחנן מבקש להציג רצף מדויק של אירועים הקשורים לראשית שירותו הציבורי של ישוע.

1- הקשר היום הזה

״למחרת״ השני הזה בא אחרי ההכרזה הפומבית הראשונה על ישוע כעל ״שה האלוהים הנושא את חטאת העולם״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29). לפי השחזור הכרונולוגי שלנו, האירוע הזה היה חל ביום ראשון, 18 בנובמבר 29 לספירה, אף שהתיארוך הזה נשאר השערתי.

2- הזיקה לבשורות הסינופטיות

הבשורה על פי יוחנן אינה מזכירה במפורש לא את טבילת ישוע ולא את ניסיונו במדבר. כשמיישבים את סיפורה עם סיפורי הסינופטיים, נראה עקבי למקם את המפגש הזה אחרי תקופת ארבעים ימי הניסיון (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.1-11 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.12-13 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 4.1-13).

לפי מסקנותינו, הטבילה התרחשה ביום חמישי, 4 באוקטובר 29 לספירה, ומיד אחריה יצא ישוע אל מדבר יהודה, שם התנסה על ידי השטן. בשובו היה חוזר לאזור שבו קיים יוחנן המטביל את שירותו, לפני ראשית קריאת התלמידים באופן רשמי.

ישוב זה מרמז שהתלמידים העתידיים פוגשים את ישוע יומיים אחרי שובו מן המדבר. הם עדיין שהו בבית עניה שמעבר לירדן, ועתה נראה שכנראה לא היו נוכחים בטבילת ישוע.

3- זהות שני התלמידים הראשונים

ביום ההוא מתחילים שני תלמידים של יוחנן המטביל ללכת אחרי ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.37). הטקסט מזהה אחד מהם כאנדרי, אחיו של שמעון פטרוס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.40). האחר נשאר אלמוני, אך מסורת עתיקה מקשרת אותו עם האפוסטולוס יוחנן עצמו, מחבר הבשורה הרביעית. צניעות זו תהיה אופיינית לדרך שבה הוא מכנה את עצמו לכל אורך סיפורו כ״התלמיד שישוע אהב״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 13.23 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.26 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.7, הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.20).

מפגש זה מציין שלב מכריע: אנשים אלה מגלים בהדרגה שישוע מנצרת הוא המשיח שהנביאים בישרו. מדברי יוחנן המטביל הם לומדים על האירועים המופלאים שאירעו בעת הטבילה — ירידת הרוח והקול מן השמים שהעיד על זהות בן האלוהים (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.32-34).

4- שאלת השעה

יוחנן מבהיר שהמפגש הזה התרחש ״בערך בשעה העשירית״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.39). שני פירושים אפשריים:

מאחר שהאפוסטולוס יוחנן נראה כמשתמש במקומות אחרים בשיטת החישוב ההרומית — הצג את ההגדרה של INF004 — ובמיוחד כשהוא מציב את משפט ישוע ״בערך בשעה השישית״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 19.14), כלומר בערך בשעה 6:00 בבוקר — ההשערה השנייה נשארת העקבית ביותר. אנדרי ויוחנן היו אפוא מעבירים את רוב היום עם ישוע.

5- מקום מגוריו של ישוע

הטקסט מגלה פרט משמעותי: היה לישוע מקום שבו יכול היה לשהות זמנית. כששני התלמידים שואלים אותו ״רבי, היכן אתה גר?״, הוא משיב להם ״בואו וראו״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.38-39). פירוט זה מורה שהוא לא היה רק עובר אורח בבית עניה, אלא התכוון לשהות שם זמן מה.

עם הגעתו, כנראה ביום שישי הקודם, היה ישוע מחפש מחסה הולם — ללא ספק אוהל או סוכה צנועה, לפי המנהגים המקובלים של התכנסויות באזור הירדן הזה. הכשרתו כנגר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 6.3) הייתה מועילה לו בהקשר זה. סביר שכל נוכח תרם לעבודות הדרושות לתפקוד הקהילה הזמנית הזאת, שכן הכנסת אורחים ושיתוף היו ערכי יסוד של ההתכנסות הזאת סביב יוחנן המטביל.

6- סיכום

היום הזה, 18 בנובמבר 29 לספירה, מציין את ראשיתה של הרפתקה שתשנה את העולם. שני תלמידים של יוחנן המטביל, קשובים לעדות רבם, מעזים ללכת אחרי מי שהוא מצביע עליו כעל שה האלוהים. בבלותם את היום הזה עם ישוע הם מגיעים להשתכנעות שהוא אכן המשיח המיוחל — השתכנעות שאנדרי ימהר לחלוק עם אחיו שמעון כבר למחרת (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.41-42).

מיהו התלמיד האלמוני המוזכר ביוחנן 1 40 — הצג את ההגדרה של INF120

לפי ניתוחינו, ביום ראשון 18 בנובמבר בשנת 29 לספירה פוגשים אנדרי ויוחנן את שמעון, אחיו של אנדרי. נראה ששלושת האנשים הללו היו תלמידים של יוחנן המטביל וכנראה נטבלו על ידו.

שמעון זוכה לתשומת לב מיוחדת, כי הוא יהפוך לתלמיד בעל השפעה בקבוצה. נראה שיוחנן מסכם כאן שיחה ארוכה יותר ומוסר לנו רק את מסקנתה. ישוע מודיע לשמעון שמעתה ייקרא כיפא.

שינוי שם — הצג את ההגדרה של INF121

ביום שני 19 בנובמבר, מוקדם מאוד, מחליט ישוע לצאת לגליל. מחברי הבשורות אינם מוסרים שום פירוט על השיבה הזאת לגליל. אנו סבורים שהוא חוזר לנצרת, הסמוכה לקנה — הצג את ההגדרה של INF088.

1- קריאת פיליפוס

בעת צאתו פוגש ישוע את פיליפוס ופונה אליו בקריאה ישירה: ״לך אחרי״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.43). יוחנן מבהיר שעירו הייתה בית צידה — הצג את ההגדרה של INF105, כשל אנדרי ופטרוס (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.44). קשרים גאוגרפיים אלה מסבירים כנראה את היחסים שכבר התקיימו בין כמה מהתלמידים הראשונים.

פשטות הקריאה מדגישה גם את הסמכות המיוחדת שישוע הפעיל מראשית שירותו. בהקשר זה לניסוח ״לך אחרי״ יש שני פירושים אפשריים. הראשון, ללכת אחריו פיזית בדרך לגליל, תואם את המציאות. עם זאת, אנו סבורים שלקריאה הזאת יש ממד רוחני יותר, והיא מזמינה ללכת אחר הוראותיו של ישוע ולראות בו רב חדש.

2- משך הנסיעה

הנסיעה לנצרת נמשכת בדרך כלל חמישה עד שישה ימים. המרחק בין בית עניה שמעבר לירדן לבין הגליל חייב כמה ימי הליכה דרך בקעת הירדן או דרך שומרון.

3- המפגש עם נתנאל

״פיליפוס פגש את נתנאל ואמר לו: ‘מצאנו את מי שמשה כתב עליו בתורה ושעליו דברו גם הנביאים: ישוע מנצרת, בן יוסף.’״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.45)

פיליפוס פוגש את נתנאל לבדו ומדגיש ״מצאנו״, כי כבר פגש קודם את אנדרי, יוחנן ושמעון פטרוס. הצהרה זו מראה שהתלמידים הראשונים כבר מפרשים את בואו של ישוע לאור כתבי הברית הישנה (דְּבָרִים 18.15 ; יְשַׁעְיָהוּ 9.6-7 ; יְשַׁעְיָהוּ 11.1-10).

4- ספקנותו הראשונית של נתנאל

נתנאל מגלה בכל זאת הסתייגות מסוימת: ״היכול לצאת מנצרת דבר טוב?״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.46). תגובה זו משקפת כנראה את שמעה הרע של נצרת בתקופה ההיא. הכפר היה צנוע ונדיר בהזכרות במקורות עתיקים. פיליפוס אינו מנסה לפתח טיעון ארוך אלא משיב בפשטות: ״בוא וראה״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.46).

העדות האישית והמפגש הישיר עם ישוע נעשים כך האמצעי העיקרי לשכנע את נתנאל.

5- גילוי ישוע

״ישוע ראה את נתנאל ניגש אליו ואמר עליו: ‘הנה ישראלי אמיתי שאין בו מרמה.’ ‘מניין אתה מכיר אותי?’ אמר לו נתנאל. ישוע השיב לו: ‘לפני שפיליפוס קרא לך, כשהיית תחת התאנה — הצג את ההגדרה של INF205, ראיתיך.’ נתנאל השיב: ‘רבי, אתה בן האלוהים, אתה מלך ישראל.’״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.47-49)

נראה שהדברים האלה מגלים ידיעה על־טבעית על נתנאל, והם מעוררים מיד את הצהרת אמונתו. התאנה — הצג את ההגדרה של INF205 היא בעלת משמעות סמלית עזה במסורת היהודית ועשויה להעלות על הדעת:

• את העיון בכתובים;
• את השלום המשיחי;
• או את הציפייה למלכות (מִיכָה 4.4 ; זְכַרְיָה 3.10).

ההתייחסות ל״ישראלי שאין בו מרמה״ עומדת בניגוד ליעקב, ששמו פירושו ״המעקב״ ושהתאפיין בערמה בשנות נעוריו (בְּרֵאשִׁית 27.35-36). נתנאל מגלם כך את הישראלי האמיתי, המוכן להכיר במשיח.

6- זהותו של נתנאל

להוציא רשימות השליחים השונות (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 10.3 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 3.18 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 6.14), נתנאל אינו מוזכר בשם זה בבשורות הסינופטיות. הוא מוזכר רק בבשורה על פי יוחנן, בעיקר בקטע זה ובקטע המציין שעירו הייתה קנה — הצג את ההגדרה של INF088 (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 21.2). מפרשים אחדים מזהים אותו עם בר-תלמי, המוזכר ברשימות השליחים מיד אחרי פיליפוס.

מפגש זה הוא שלב חשוב בהכרה ההדרגתית של התלמידים הראשונים בזהותו המשיחית של ישוע.

1- טבילת ישוע (נקודה 1)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 3.13-17 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.9-11 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.21-23)

לפי השחזור הכרונולוגי שלנו, טבילת ישוע התרחשה ביום חמישי, 4 באוקטובר 29 לספירה. אירוע זה מציין את ראשית שירותו הציבורי הרשמית.

הבשורות הסינופטיות מספרות שישוע בא אל יוחנן המטביל כדי להיטבל בירדן. מתי מבהיר שישוע בא מן הגליל (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 3.13), מרקוס מציין שהטבילה מתקיימת בירדן (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.9), ולוקס ממקם את האירוע בהקשר שבו העם בא לקבל את טבילת יוחנן (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.21).

הרגע הזה מאושר בהתגלות אלוהית יוצאת דופן: השמים נפתחים, הרוח יורדת על ישוע כיונה, וקול מן השמים מכריז עליו כבן האהוב של האלוהים (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 3.16-17 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.10-11 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 3.22).

2- הניסיון במדבר (נקודות 2-4)

(הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.1-11 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.12-13 ; הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי לוּקָס 4.1-13)

בעקבות טבילתו מובל ישוע מיד על ידי הרוח אל המדבר. מרקוס משתמש בניסוח חזק במיוחד כשהוא מציין שהרוח ״דוחפת״ אותו מיד אל המדבר (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.12).

יציאה זו מראה ששירות המשיח מתחיל במבחן. לפני כל הטפה פומבית נסוג ישוע למקום מבודד, הרחק מההמונים ומציפיות בני האדם. שלב זה מזכיר את זמני ההכנה הרוחנית הגדולים בהיסטוריה המקראית, בעיקר אלה של משה (שְׁמֹות 34.28) ושל אליהו (1 מְלָכִים 19.8).

בתום הניסיון מתרחק השטן מישוע ומלאכים באים לשרתו (הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַתָּי 4.11 ; הַבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי מַרְקוֹס 1.13). התערבות זו מציינת את סוף המבחן ומאשרת את ניצחון המשיח על הניסיון. שירות המלאכים מדגיש שישוע, אף שהכיר באמת עייפות, רעב וחולשה אנושית, נשאר תחת סיוע האלוהים ואישורו.

3- ה״למחרת״ הראשון (נקודה 7)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29-34)

למחרת ביקור המשלחת שבאה מירושלים, רואה יוחנן המטביל את ישוע בא אליו ומכריז בפומבי: ״הנה שה האלוהים הנושא את חטאת העולם״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29).

הצהרה זו היא אחת הקביעות התאולוגיות העיקריות בראשית הבשורה על פי יוחנן. יוחנן המטביל מזהה עתה בבירור את ישוע כמי שיבצע את מעשה הישועה.

יוחנן מעיד גם שראה את הרוח יורדת על ישוע בעת הטבילה: ״ראיתי את הרוח יורדת מן השמים כיונה ונחה עליו״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.32). טבילת המשיח כבר עברה אפוא בעת ההצהרה הזאת, ודבר זה מאשר שיש למקם את האירועים שבהבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.29-34 אחרי הסיפורים הסינופטיים על הטבילה והניסיון.

4- ה״למחרת״ השני (נקודה 8)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.35-39)

למחרת שוב נמצא יוחנן המטביל עם שניים מתלמידיו כשהוא מצביע פעם נוספת על ישוע: ״הנה שה האלוהים״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.36).

בעקבות ההצהרה הזאת מתחילים שני התלמידים ללכת אחרי ישוע (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.37). אחד מהם מזוהה במפורש כאנדרי (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.40). האחר אינו נקוב בשמו, אך מפרשים אחדים סבורים שאפשר שמדובר באפוסטולוס יוחנן עצמו.

הסיפור מדגיש כאן את תפקידו היסודי של יוחנן המטביל: הוא מכין את דרך המשיח, מכיר בפומבי בזהותו, ואחר כך מכוון מרצון את תלמידיו שלו אליו. כפי שיאמר יוחנן המטביל מאוחר יותר: ״עליו לגדול ועלי לקטון״ (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 3.30).

5- החתונה בקנה (נקודה 15)

(הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.1-11)

יוחנן ממשיך בסיפורו ומציין:

בחתונה הזאת עושה ישוע את האות הציבורי הראשון שלו בהפכו מים ליין (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.7-9). לנס הפתיחה הזה יש ממד סמלי עמוק. מי הטהרה היהודית — שהיו בששה כדי אבן המיועדים לטקסי הטהרה (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 2.6) — הופכים ליין חדש ומשובח.

המרה זו מעלה את המעבר מן הברית הישנה אל החדשה, מן הטקס החיצוני אל השמחה הפנימית, מן האות אל הרוח. היין, סמל השמחה והחג במסורת המקראית, מבשר את שפע המלכות המשיחית (יְשַׁעְיָהוּ 25.6 ; יִרְמְיָהוּ 31.12 ; עָמוֹס 9.13-14).

יוחנן מסיים:

הנס הראשון הזה פותח בפומבי את שירות המשיח בגליל ומגלה בהדרגה את כבודו לעיני תלמידיו.