INF001

הצדוקים

הצדוקים היו קבוצה אריסטוקרטית וכוהנית ביהדות קדומה (200 לפנה״ס – 70 לספירה), ששלטה במקדש בירושלים ובסנהדרין. הם קיבלו רק את החומש, והכחישו את תחיית המתים ואת קיומם של מלאכים. הם מוזכרים חמש עשרה פעמים בברית החדשה, ומילאו תפקיד מפתח בהרשעת ישוע, בעיקר באמצעות קיפא וחנן. היעלמותם חופפת את חורבן המקדש בשנת 70 לספירה.

4 דקות הצדוקים יהדות קדומה המקדש בירושלים סנהדרין תחיית המתים פסוק אחד ספר אחד

הצדוקים

הצדוקים היו קבוצה דתית ופוליטית חשובה ביהדות קדומה. להלן כמה נקודות עיקריות לגביהם:

מקורות והיסטוריה

מקורות: השם ״צדוקי״ נגזר ככל הנראה מצדוק, כהן גדול בתקופת דוד ושלמה. הם באו בעיקר מן האריסטוקרטיה הכוהנית.
תקופה: הם פעלו בין שנת 200 לפנה״ס בקירוב ועד שנת 70 לספירה, עד חורבן המקדש בירושלים על ידי .
השפעה: לצדוקים הייתה השפעה רבה על העבודה והליטורגיה במקדש בירושלים. הם שלטו על , המועצה היהודית העליונה.

אמונות ומנהגים

כתבים קדושים: הם התמקדו אך ורק בתורה שבכתב, דהיינו , ודחו את המסורות שבעל פה שאימצו .
תחיית המתים: בניגוד לקבוצת ולקבוצת , הצדוקים הכחישו את תחיית המתים ואת אלמוות הנפש.
טקסי המקדש: הם היו אחראים לטקסי המקדש, לרבות הקורבנות וחגי העלייה לרגל.

התנגדויות

: הצדוקים עמדו בהתנגדות מוחלטת לקבוצת , בעיקר בשאלות תיאולוגיות כמו תחיית המתים.
הקנאים: הם גם היו בעימות עם הקנאים והסיקריים, שראו בהם משתפי פעולה עם .

הצדוקים הותירו חותם מתמשך בהיסטוריה של היהדות ומוזכרים לעיתים קרובות בברית החדשה, בעיקר במעשי השליחים ובבשורות.

הצדוקים בכתבי הקודש

הצדוקים הם זרם חשוב ביהדות. אנו מוצאים אותם חמש עשרה פעמים בברית החדשה, עשר פעמים בבשורות וחמש פעמים במעשי השליחים.
חמש פעמים מזכירים מחברי הבשורות הסינופטיות את הצדוקים יחד עם . תורת היהדות חוזרת תמיד בוויכוחיהם עם המשיח ישוע, שאינו מטיח בהם לעולם האשמות.
אין אנו מוצאים מתח ביחסיהם עם המשיח ישוע, כפי שקורה בקביעות עם . הם שולטים במנהל המקדש ובעבודתו ונשארים רחוקים מן העם. הם משתפים פעולה בקלות עם הכובש הרומי, שמעניק להם בתמורה השפעה רבה בתוך .
חבריהם באים בעיקר ממעמד האריסטוקרטיה או הכהונה. הם מכירים רק בכתבי .
הם אינם מאמינים בתחיית המתים. הם אינם מעלים על דעתם שום צורה של חיים אחרי המוות. לדעתם מלאכים אינם קיימים. השליח פאולוס יוקיע את כל הסטיות הללו במשפטו (מַעֲשֵׂי הַשְּׁלִיחִים 23.6).
קיפא וחנן, הכוהנים הגדולים המרשיעים את ישוע, השתייכו לתנועה צדוקית זו.

Sadducéens. Les Sadducéens étaient un groupe aristocratique et sacerdotal du judaïsme antique (200 avant Jésus-Christ – 70 après Jésus-Christ), contrôlant le Temple de Jérusalem et le Sanhédrin. Ils acceptaient uniquement le Pentateuque, niaient la résurrection des morts et l'existence des anges. Présents quinze fois dans le Nouveau Testament, ils jouèrent un rôle clé dans la condamnation de Jésus, notamment à travers Caïphe et Anne. Leur disparition coïncide avec la destruction du Temple en 70 après Jésus-Christ. Les saducéens. Les Sadducéens étaient un groupe religieux et politique important dans le judaïsme antique. Voici quelques points clés à leur sujet : Origines et Histoire Origines : Le nom "Sadducéen" dérive probablement de Sadoq, un grand prêtre de l'époque de David et Salomon. Ils étaient principalement issus de l'aristocratie sacerdotale. Période : Ils étaient actifs entre environ 200 avant Jésus-Christ et 70 après Jésus-Christ, jusqu'à la destruction du Temple de Jérusalem par les Romains. Influence : Les Sadducéens avaient une grande influence sur le culte et la liturgie au Temple de Jérusalem. Ils contrôlaient le Sanhédrin, le conseil juif suprême. Croyances et Pratiques Textes Sacrés : Ils se concentraient uniquement sur la loi écrite, le Pentateuque, et rejetaient les traditions orales adoptées par les Pharisiens. Résurrection : Contrairement aux Pharisiens et aux Esséniens, les Sadducéens niaient la résurrection des morts et l'immortalité de l'âme. Rites du Temple : Ils étaient responsables des rites du Temple, y compris les sacrifices et les fêtes de pèlerinage. Oppositions Pharisiens : Les Sadducéens étaient en opposition totale avec les Pharisiens, notamment sur des questions théologiques comme la résurrection. Zélotes : Ils furent également en conflit avec les Zélotes et les Sicaires, qui les considéraient comme des collaborateurs avec les Romains. Les Sadducéens ont laissé une marque durable sur l'histoire du judaïsme et sont souvent mentionnés dans le Nouveau Testament, notamment dans les Actes des Apôtres et les Évangiles. Les Sadducéens dans la Bible Les sadducéens constituent une branche importante du judaïsme. Nous les retrouvons à quinze reprises dans le Nouveau Testament, dix dans les Évangiles et cinq dans les Actes des Apôtres. Cinq fois, les auteurs des synoptiques les nomment avec les pharisiens. La doctrine du judaïsme revient toujours dans leurs discussions avec le Messie Jésus, qui ne leur adresse jamais de reproches. Nous ne trouvons pas de tension dans leurs relations avec le Messie Jésus comme c’est le cas, régulièrement avec les pharisiens. Ils contrôlent l’administration et le culte du temple et restent éloignés du peuple. Ils pactisent facilement avec l’occupant Romain qui, en retour, leur confère une influence importante au sein du Sanhédrin. Ses membres sont essentiellement issus de la classe aristocratique ou sacerdotale. Ils ne reconnaissent que les écrits de la Bible hébraïque. Ils ne croient pas à la résurrection des morts. Ils n’envisagent aucune forme de vie après leurs décès. Les anges selon eux n’existent pas. L’Apôtre Paul dénoncera toutes ces dérives lors de son procès (Actes 23, verset 6). Caïphe et Anne, les Principaux Sacrificateurs qui condamnent Jésus appartiennent à ce mouvement sadducéen.