דניאל 3 – נאמנים עד לתוך כבשן האש

1. המידות שנותן דניאל

דָּנִיֵּאל 3.1 נותן שתי מידות:

• גובה: 60 אמה;
• רוחב: 6 אמות.

ערכה המדויק של האמה השתנה לפי האזורים והתקופות. הערכה של כ־45 עד 50 סנטימטרים מובילה למידות הבאות:

• גובה: כ־27 עד 30 מטרים;
• רוחב: כ־2.7 עד 3 מטרים.

היחס בין הגובה לרוחב הוא אפוא 10 ל־1.

פרופורציות אלה מוארכות מאוד לפסל אנושי המוצג באופן טבעי. כמה הסברים אפשריים: המידות עשויות לכלול בסיס גדול; האנדרטה עשויה הייתה להיות קרובה יותר לדמות מונומנטלית או למצבה מאשר לפסל אנושי קלאסי; ולבסוף, ייתכן שהטקסט פשוט מוסר את המידות המרביות של המכלול כולו.

אף אחד מהפתרונות האלה אינו יכול להיות מוכח בוודאות על סמך דָּנִיֵּאל 3.1.

2. האם ״פסל זהב״ פירושו ״זהב מלא״?

הביטוי ״פסל זהב״ אינו מספיק כדי לקבוע שכל האנדרטה הייתה עשויה זהב מלא.

התנ״ך משתמש במקומות אחרים בשם החומר הנראה כדי לציין חפץ שמבנהו הפנימי עשוי חומר אחר.

ארון הברית, למשל, נעשה מעץ שיטים ולאחר מכן צופה זהב טהור מבית ומחוץ (שְׁמֹות 25.10-11). גם מזבח הקטורת נבנה מעץ שיטים ולאחר מכן צופה זהב (שְׁמֹות 30.1-3).

טכניקה זו אינה מעידה כמובן שפסל דניאל נבנה בדיוק בדרך זו. היא רק מראה שהביטוי המציין חפץ על פי ציפויו היקר אינו מחייב שהוא עשוי כולו מהחומר הזה.

מבנה פנימי מעץ, מלבנים, מאבן או משילוב של כמה חומרים, המצופה בציפוי מתכת, הוא אפוא אפשרות סבירה.

3. מדוע פסל העשוי כולו זהב יעורר בעיה?

צפיפות הזהב היא כ־19.3 טונות למטר מעוקב.

משמע, מטר מעוקב אחד של זהב שוקל כ־19 טונות.

גם מבלי לדעת את צורת הפסל המדויקת, מבנה מלא בגובה כמעט 30 מטרים יצריך אפוא כמות יוצאת דופן של מתכת.

לשם המחשה בלבד, 10 מ״ק של זהב מייצגים כבר:

10 × 19.3 = כ־193 טונות זהב.

והרי 10 מ״ק הם נפח קטן מאוד ביחס למעטפת הכללית של אנדרטה בגובה כמעט 30 מטרים.

פסל מלא באמת היה אפוא דורש כמה מאות טונות, ואף יותר, בהתאם לצורתו הגאומטרית.

הטקסט אינו כופה פרשנות כזו.

4. מידול על בסיס השטח החיצוני

ההשערה של ציפוי מאפשרת להגיע לסדרי גודל סבירים הרבה יותר.

הבעיה היא שדניאל אינו נותן את עומק הפסל ואת צורתו המדויקת. לכן אי אפשר לחשב במדויק את שטחו החיצוני.

כדי להיות בעלי מודל פשוט, אפשר לקבל כהשערה שטח לכיסוי בסדר גודל של 100 עד 150 מ״ר.

נתון זה אינו נתון מקראי. הוא משמש רק להראות כיצד עובי הציפוי משנה באופן קיצוני את כמות הזהב הדרושה.

ניתן לחשב בקירוב את מסת הזהב באמצעות הנוסחה:

מסה = שטח × עובי × צפיפות הזהב.

בצפיפות של כ־19,300 ק״ג/מ״ק אפשר להשוות כמה תרחישים.

5. התרחיש הראשון: עלה זהב דק מאוד

ציפוי הזהב בעת העתיקה יכול היה להשתמש בעלי מתכת דקים ביותר. אם נקבל, לצורך המחשה בלבד, עובי של 0.01 מ״מ, כלומר 0.00001 מטר, על שטח של 150 מ״ר:

150 × 0.00001 × 19,300 ≈ 29 ק״ג זהב.

עובי של כמה מיקרומטרים בלבד היה מקטין עוד יותר את הכמות הזאת באופן ניכר.

תרחיש ראשון זה מראה שאנדרטה מוזהבת למראה אינה מחייבת בהכרח טונות של זהב.

הקושי העיקרי הוא חוסר היכולת לדעת את הטכניקה ששימשה בפועל לפסל של דניאל 3.

6. התרחיש השני: ציפוי של 0.1 מילימטר

בעובי של 0.1 מ״מ:

150 × 0.0001 × 19,300 ≈ 290 ק״ג זהב.

ציפוי כזה יצריך אפוא כ־290 קילוגרם זהב לשטח של 150 מ״ר.

כמות זו חשובה, אך היא אינה ניתנת להשוואה לזו שפסל מלא היה דורש.

7. התרחיש השלישי: ציפוי של 0.5 מילימטר

בעובי של 0.5 מ״מ:

150 × 0.0005 × 19,300 ≈ 1,448 ק״ג.

יידרשו אפוא בקירוב 1.45 טונות זהב.

השערה זו מתאימה כבר לציפוי מתכת משמעותי הרבה יותר מציפוי עלי זהב בלבד.

8. התרחיש הרביעי: שכבה של מילימטר אחד

בעובי של מילימטר אחד:

150 × 0.001 × 19,300 ≈ 2,895 ק״ג.

האנדרטה תצטרך אפוא כ־2.9 טונות זהב.

גם כמות זו נשארת נמוכה בהרבה ממאות הטונות שאולי יידרשו למבנה מלא.

9. השוואת סדרי הגודל

לשטח השערתי של 150 מ״ר אפשר לסכם את התוצאות כך:

השורה האחרונה אינה ניתנת להשוואה ישירה לקודמותיה, משום שהיא מייצגת נפח של זהב ולא ציפוי. היא מאפשרת רק למדוד את ההבדל העצום בין מבנה מצופה לבין מבנה מלא.

10. איזו השערה סבירה יותר?

על סמך הנתונים של דניאל 3 בלבד אי אפשר לקבוע את שיטת הייצור.

עם זאת, ניתן לקבוע שלוש הבחנות.

ראשית, מידות האנדרטה הופכות את ההשערה של מבנה מלא כולו ליקרה מאוד מבחינת חומר הגלם.

שנית, הטכניקות העתיקות אפשרו לצפות במתכת יקרה מבנים שנעשו מחומרים זולים בהרבה.

שלישית, מטרת הפסל הייתה בעיקר חזותית וטקסית. ציפוי זהב יכול היה ליצור את המראה המבוקש בלי לדרוש מבנה מלא.

ההשערה של מבנה המצופה זהב נראית אפוא סבירה מבחינה חומרית, אך יש להמשיך להציגה כשחזור.

11. הזהב בהקשר של דניאל 2 ו־3

לבחירת הזהב יש גם חשיבות מיוחדת ברצף שני הפרקים.

בחלום של דניאל 2 מזוהה נבוכדנצר עם ראש הזהב של הפסל הגדול: ״אתה ראש הזהב״ (דָּנִיֵּאל 2.38).

אך הפסל הנבואי הזה אינו נשאר כולו זהב. אחרי הראש מופיעים הכסף, הנחושת, הברזל ולאחר מכן תערובת של ברזל וחרס (דָּנִיֵּאל 2.32-33, 39-43).

דניאל 3 מציג לאחר מכן פסל המתואר כולו כ״זהב״.

מפתה לפרש את הניגוד הזה כתגובה של נבוכדנצר למסר של דניאל 2: במקום לקבל את הרעיון שממלכתו תוחלף באחרות, הוא עושה באופן סמלי את כל הפסל לדמות זהב.

לפרשנות זו יש קוהרנטיות ספרותית ודאית, אך הטקסט אינו אומר לעולם שנבוכדנצר בנה את הפסל של דניאל 3 בתגובה לחלומו.

יש אפוא להציגה כהשערה פרשנית ולא כעובדה היסטורית המסופרת במפורש.

12. מה שהחישובים מאפשרים לקבוע באמת

החישובים בעניין כמות הזהב אינם מאפשרים לשחזר את פסלו של נבוכדנצר.

איננו יודעים:

• צורתו המדויקת;
• עומקו;
• קיומו של בסיס ומידותיו האפשריות;
• אופיו של מבנהו הפנימי;
• טכניקת ההזהבה;
• עובי הציפוי.

כל הערכה מדויקת של כמות הזהב הממשית תהיה אפוא מלאכותית.

עם זאת, לחישובים אלה יש תועלת: הם מראים שהביטוי ״פסל זהב״ אינו מחייב כלל לדמיין כמה מאות טונות של זהב מלא.

בהתאם לטכניקה שבה נעשה שימוש, המראה החיצוני של אנדרטה מוזהבת בגודל עצום יכול היה להתקבל בכמה עשרות קילוגרמים של זהב, בכמה מאות קילוגרמים או בכמה טונות.

המסקנה הזהירה ביותר נשארת אפוא זו: דניאל 3 קובע שפסל זהב עצום הוקם בבקעת דורא, אך אינו מפרט אם היה מלא או מצופה זהב. מבנה העשוי חומר פחות יקר ומצופה זהב סביר מבחינה טכנית ומאפשר להבין את הביטוי המקראי בלי להניח מסה יוצאת דופן של זהב מלא.

1. ההנחיה הגאוגרפית של דניאל 3.1

דָּנִיֵּאל 3.1 אינו מסתפק בציון שהפסל הוקם איפשהו באימפריה הבבלית. הטקסט נותן שני פרטים:

• הוא נמצא ב״בקעת דורא״;
• בקעה זו שייכת ל״מדינת בבל״.

הבהרה אחרונה זו חשובה. יש לאתר את המקום המבוקש בשטח המינהלי הקשור לבבל ולא סתם באזור כלשהו בחלל העצום ששלט בו נבוכדנצר.

הסיפור ממקם אפוא את האירוע בלב השלטון הבבלי.

2. מה פירוש ״דורא״?

השם דורא מקושר בדרך כלל לשורש שמי המציין מתחם, חומה או מרחב מוקף חומה.

מוצא זה מסביר מדוע צורות קרובות מופיעות בכמה שמות מקומות עתיקים.

המילה אינה בהכרח שמה של עיר יחידה ומפורסמת דיה כדי לאפשר זיהוי מיידי.

מצב זה מחייב זהירות מתודולוגית ראשונה: גילוי אתר עתיק הנושא שם קרוב לדורא אינו מספיק כדי להוכיח שזוהי דורא של דניאל 3.

3. דורא־אירופוס אינה הפתרון הטבעי

השם דורא מעלה לעיתים מיד את דורא־אירופוס, עיר עתיקה חשובה על נהר פרת, בסוריה של ימינו.

זיהוי זה אינו מתאים כמובן באופן טבעי לדָּנִיֵּאל 3.1.

דורא־אירופוס נמצאת הרחק צפונית־מערבית לבבל, והיסטוריה העירונית הידועה שלה שייכת במידה רבה לתקופות מאוחרות לתקופה הניאו־בבלית. ובעיקר, דניאל ממקם במפורש את דורא שלו ״במדינת בבל״.

הדמיון הפשוט בשם אינו מהווה אפוא טיעון מספיק.

את דורא של דניאל יש לחפש בראש ובראשונה בסביבה הבבלית.

4. כמה מקומות יכולים היו לשאת שם זה

הקושי העיקרי נובע דווקא מאופיו הנפוץ יחסית של שם המקום.

מסמכים מסופוטמיים מכירים כמה שמות מקומות הבנויים על צורה קרובה לדורו. יכולים היו להיות ישובים, אזורים מבוצרים או מקומות ששמם התייחס למתחם מוקף חומה.

לפיכך אפשרי לגמרי ש״דורא״ כלשהי התקיימה במדינת בבל מבלי שזיהויה המודרני מובטח.

מצב זה אינו יוצא דופן. שמות מקומות עתיקים קטנים רבים ידועים מן הטקסטים מבלי שניתן למקמם בוודאות מוחלטת על מפה מודרנית.

5. ההצעה של אתר מדרום לבבל

זיהוי המוזכר לעיתים קרובות בספרות הקדומה על דניאל ממקם את בקעת דורא בקרבת בבל, באזור שבו נצפו שרידים שאולי שייכים למבנה מונומנטלי.

יש מחברים שקישרו את הסיפור בעיקר לשרידים של מבנה לבנים חשוב שאולי שימש בסיס לאנדרטה.

הצעה זו מעניינת משום שהיא מכבדת את המסגרת הכללית שנותן דניאל: בקעה השייכת למדינת בבל וקרובה דיה למרכז השלטון כדי לארח טקס מינהלי גדול.

ובכל זאת היא נשארת השערתית.

שום כתובת שהתגלתה באתר אינה מציינת: ״פסלו של נבוכדנצר״, ואינה מאפשרת לזהות ישירות את המבנה עם דניאל 3.

יהיה אפוא מוגזם להציג שרידים אלה כיסודות שנמצאו של הפסל.

6. מדוע בקעה?

בחירת בקעה מתאימה היטב לתפקיד המיוחס לאנדרטה בסיפור.

פסל בגובה של כ־27 עד 30 מטרים אמור היה להיראות מרחוק, במיוחד בנוף פתוח.

הטקסט גם מצפה שהטקס יכנס מספר רב של פקידים: אחשדרפנים, סגנים, פחות, שופטים, גזברים, יועצים ושאר שלטונות המחוז (דָּנִיֵּאל 3.2-3).

מרחב פתוח הקל אפוא על:

• ראות האנדרטה;
• התכנסות המשתתפים;
• ארגון הטקס;
• שמיעת אות הנגינה;
• ההשתחוויה הקולקטיבית.

הגאוגרפיה המתוארת בטקסט מתאימה אפוא לצרכים המעשיים של הטקס.

7. אנדרטה שנועדה להיראות

למיקום בבקעה יש גם תפקיד סמלי ברור.

הפסל אינו מוצב במרחב פנימי השמור לכמה כוהנים או נכבדים. הוא מוקם בסביבה המאפשרת הפגנה פומבית.

ענקיותו מחזקת ממד זה.

בגובה של כ־30 מטרים, האנדרטה שלטה בהכרח באנשים שהתכנסו סביבה.

האדריכלות המונומנטלית הופכת כך לכלי לייצוג השלטון.

בעולם העתיק, ארמונות, מקדשים, חומות, שערים מונומנטליים ופסלים לא מילאו רק תפקידים מעשיים. הם גם העבירו מסר על כוחו של השליט, של העיר או של האלים שאליהם נקשרו.

8. האם קרבתה לבבל סבירה?

דניאל מציין רק שהבקעה נמצאת ״במדינת בבל״. הוא אינו אומר שהיא סמוכה ישירות לעיר.

יש אפוא להימנע מהפיכת הקרבה לבבל לנתון טקסטואלי.

עם זאת, מיקום נגיש יחסית מהבירה יתאים לאופי המינהלי של הטקס.

נבוכדנצר מזמן הרבה פקידים בכירים. ארגון התכנסות כזו היה קל יותר באזור שיש בו התשתיות הדרושות והקשור דיו למרכז השלטון.

שיקול זה הופך מיקום בסביבה הכללית של בבל לסביר, מבלי לאפשר לקבוע מרחק מדויק.

9. בקעת דורא ואמינות הסיפור ההיסטורית

העדר זיהוי ודאי של דורא שימש לעיתים בדיונים על אמינותו ההיסטורית של דניאל 3.

יש לנהוג בטיעון זה בזהירות.

חוסר היכולת הנוכחי למקם שם מקום עתיק אינו מוכיח את אי־קיומו. בגאוגרפיה של המזרח הקדמון יש אתרים רבים מאוד ששמם העתיק נשאר לא ודאי, וכן שמות רבים הידועים מן הטקסטים שמיקומם המדויק שנוי במחלוקת.

לעומת זאת, יהיה גם לא נכון להציג מיקום מוצע כאישוש ארכיאולוגי ודאי של הסיפור.

העמדה המחמירה ביותר היא אפוא להבחין בין שלוש רמות:

נתון טקסטואלי ודאי: דניאל ממקם את הפסל בבקעה הנקראת דורא, במדינת בבל.

נתון סביר היסטורית: שמות מקומות הבנויים על צורה קרובה לדורא היו קיימים במסופוטמיה.

נתון לא ודאי: המיקום המדויק של הבקעה המוזכרת בדניאל 3 אינו קבוע כעת בוודאות.

10. מה שהארכיאולוגיה עשויה להוכיח

כדי להגיע לזיהוי איתן באמת, יהיה צורך בנתונים מתכנסים.

כתובת הנותנת את שמו העתיק של המקום תהיה חשובה במיוחד.

כתובת המזכירה את נבוכדנצר או אנדרטה מלכותית תחזק עוד יותר את הזיהוי באופן ניכר.

התארוך הארכיאולוגי צריך גם להתאים למאה השישית לפנה״ס.

לבסוף, אופי השרידים צריך להיות תואם את סוג ההתכנסות והאנדרטה המתוארות בדניאל 3.

בהעדר מכלול כזה של הוכחות, זיהוי נשאר השערה.

11. הנחיה גאוגרפית שנשארת משמעותית

אי־הוודאות המודרנית לגבי המיקום המדויק אינה הופכת את ציונו של דניאל לחסר תועלת.

להפך, הזכרת דורא מראה שהסיפור מתרחש בסביבה גאוגרפית קונקרטית: בקעה מסוימת השייכת למדינת בבל.

המספר אינו ממקם את האירוע במרחב בלתי מוגדר.

מאפיין זה תואם הנחיות גאוגרפיות אחרות בספר: שושן במדינת עילם (דָּנִיֵּאל 8.2), נהר אולי (דָּנִיֵּאל 8.2, 16) או החידקל (דָּנִיֵּאל 10.4).

הספר מעגן באופן קבוע את סיפוריו וחזיונותיו במסגרות גאוגרפיות הניתנות לזיהוי, גם כאשר מיקומן המדויק עשוי כיום להיות נושא לדיון.

12. סיכום

את ״בקעת דורא״ של דָּנִיֵּאל 3.1 יש לראות כמקום אמיתי הנמצא, לפי הטקסט, במדינת בבל.

השם עצמו מתיישב עם האונומסטיקה השמית והמסופוטמית, אך אינו ספציפי דיו כדי לאפשר זיהוי אוטומטי עם אתר הנושא שם דומה.

הוצעו כמה מיקומים, בעיקר בסביבת בבל, אך לאף אחד מהם אין כיום הוכחה ארכיאולוגית המאפשרת להסיק מסקנה סופית.

אי־ודאות זו אינה הפרכה של הסיפור ואינה אישוש ארכיאולוגי שלו.

הניסוח המחמיר ביותר נשאר אפוא: דניאל ממקם את הפסל בבקעה הנקראת דורא, בתוך מדינת בבל; קיומו של שם מקום כזה מתיישב עם ההקשר המסופוטמי, אך מיקומה המדויק של הבקעה נשאר לא ודאי.

1. המונח הארמי שבו משתמש דניאל 3

דניאל 3 מכנה את הכבשן פעמים אחדות בביטוי הארמי אתון נורא יקדתא, שאפשר לתרגמו ״כבשן אש יוקדת״ או ״כבשן בוער״.

המונח אתון מציין תנור או כבשן היכול להגיע לטמפרטורה גבוהה.

עם זאת, הסיפור אינו מפרט לעולם את תפקידו המקורי של מתקן זה.

עדיף אפוא לדבר פשוט על ״כבשן״ ולא לקבוע שמדובר בהכרח בתנור לבנים, בכבשן מתכות או במתקן שנבנה במיוחד להוצאות להורג.

2. חשיבות הכבשנים בתרבות המסופוטמית

השימוש בכבשנים היה חיוני במסופוטמיה העתיקה.

באזור היה חרס בשפע, ואילו אבן ועץ לבנייה היו פחות זמינים באזורים מסוימים. הלבנה הייתה אפוא אחד מחומרי היסוד של האדריכלות המסופוטמית.

ניתן היה להשתמש בשני תהליכים עיקריים: ייבוש הלבנים בשמש ושריפתן.

הלבנים השרופות היו שימושיות במיוחד לבניינים החשופים ללחות או הדורשים עמידות רבה יותר.

תוכניות הבנייה הגדולות של השליטים הניאו־בבליים דרשו אפוא ייצור רב של חומרים.

קיומם של כבשנים בעלי קיבולת גדולה בסביבה הבבלית אינו מעורר אפוא כל קושי היסטורי מיוחד.

3. נבוכדנצר ועבודות הבנייה הגדולות של בבל

נבוכדנצר השני קשור במיוחד לעבודות הבנייה הגדולות של בבל.

מלכותו התאפיינה בשיקום ובהאדרה של מקדשים, ארמונות, ביצורים ומבנים מונומנטליים.

הכתובות המלכותיות של נבוכדנצר אף מקדישות מקום חשוב לפעילותו כבנאי.

בהקשר זה, ייצור לבנים שרופות והשימוש במתקני שריפה גדולים היו חלק מהסביבה החומרית של תקופתו.

תצפית זו אינה מוכיחה שכבשן דניאל 3 שייך לאתר בנייה מלכותי. היא רק מראה שקיומו של מתקן גדול היכול לייצר חום עז מתיישב לגמרי עם המסגרת הניאו־בבלית של הסיפור.

4. האם אפשר לזהות את הכבשן עם תנור לבנים?

ההשערה מוצעת לעיתים קרובות.

לתנור לבנים יש כמה מאפיינים שאפשר לקשר לסיפור: עליו לייצר חום עז, לאפשר הכנסת דלק ולכלול חלל שבו מונחים החומרים לשריפה.

סוגים מסוימים של כבשנים כוללים גם פתחים שונים, מה שעשוי לסייע להבין כיצד הנדונים מושלכים לאש בעוד שנבוכדנצר יכול לאחר מכן לראות מה מתרחש ולהתקרב לפתח (דָּנִיֵּאל 3.23-26).

אך התאמות אלה אינן מספיקות כדי לזהות את הכבשן בוודאות.

דניאל אינו אומר לעולם: ״תנור לבנים״.

המסקנה חייבת אפוא להישאר מוגבלת: כבשן תעשייתי גדול הוא אפשרות סבירה, אך תפקידו המדויק נשאר בלתי ידוע.

5. הפתחים השונים האפשריים

עם זאת, הסיפור מספק כמה אינדיקציות תפקודיות.

שלושת האנשים ״מושלכים״ לכבשן (דָּנִיֵּאל 3.21-23).

נבוכדנצר יכול לאחר מכן להסתכל ולראות דמויות הולכות בתוך האש (דָּנִיֵּאל 3.24-25).

לבסוף, הוא ״קרב אל פתח כבשן האש הבוער״ ופוקד על שלושת האנשים לצאת (דָּנִיֵּאל 3.26).

אינדיקציות אלה מתיישבות עם מתקן בעל פתח המאפשר הכנסת הנדונים ואזור גישה או תצפית נוסף.

בכבשנים עתיקים מסוימים אפשר היה להכניס את הדלק בחלקם התחתון, ואילו פתח עליון או צדדי איפשר גישה לתא השריפה.

עם זאת, אי אפשר יהיה לשחזר תוכנית מדויקת של הכבשן על סמך דניאל 3 בלבד.

6. מדוע החיילים מתים ואילו נבוכדנצר יכול להתקרב לאחר מכן?

דָּנִיֵּאל 3.22 מציין שהלהבות הורגות את האנשים שהטילו את שלושת היהודים לכבשן. דָּנִיֵּאל 3.26 מספר בכל זאת שנבוכדנצר מתקרב לאחר מכן אל פתחו.

אין בהכרח סתירה בין שתי האינדיקציות.

החיילים צריכים להתקרב מספיק לאזור המסוכן ביותר כדי להשליך את הנדונים לאש. נבוכדנצר יכול לאחר מכן לעמוד מול פתח אחר או במרחק שונה.

הטקסט אינו מפרט לא את המרחקים, לא את תצורת התנור ולא את הזמן שחלף.

יהיה אפוא מלאכותי לנסות לפתור את השאלה בחישובים תרמיים מדויקים שהסיפור אינו מאפשר.

המידע החיוני נשאר שהחום היה קטלני באמת למבצעים, ואילו שלושת הנדונים נשארו בלא פגע.

7. העדות החשובה במיוחד של ירמיהו 29

ההשוואה המקראית המשמעותית ביותר נמצאת בירמיהו 29.

הנביא שולח מכתב ליהודים שהוגלו לבבל (יִרְמְיָהוּ 29.1-4). הוא מוקיע בו בעיקר שני נביאי שקר, אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה.

ירמיהו מכריז:

״נבוכדנצר מלך בבל יהרוג אותם לעיניכם״ (יִרְמְיָהוּ 29.21).

הפסוק הבא מפרט את אופי עונשם. הגולים ישתמשו בגורלם בנוסחת קללה המתייחסת לאנשים ״אשר קלם מלך בבל באש״ (יִרְמְיָהוּ 29.22).

קטע זה חשוב במיוחד משום שהוא מקשר במפורש שלושה מרכיבים המופיעים גם בדניאל 3:

נבוכדנצר;

בבל;

הוצאה להורג באש.

8. מה שירמיהו 29 מאפשר לקבוע

יִרְמְיָהוּ 29.22 אינו מספר את אירוע דניאל 3 ואינו מזכיר לא את שדרך, לא את מישך ולא את עבד נגו.

אין אפוא לבלבל בין שני האירועים.

הטקסט מספק עם זאת נתון עצמאי בתוך הקורפוס המקראי: תחת נבוכדנצר, אנשים יכלו להיות נידונים למוות באש.

מידע זה מחזק באופן ניכר את הסבירות ההקשרית של דניאל 3.

ההוצאה להורג באש אינה נראית עוד כעונש שהומצא רק לצורכי סיפור הכבשן. גם ירמיהו מכיר נוהג כזה תחת אותו שליט ובאותה סביבה בבלית.

9. טיבו המדויק של העינוי בירמיהו 29

יש עם זאת להשתמש בניסוח של יִרְמְיָהוּ 29.22 בדייקנות.

הטקסט מציין שהשניים ״נקלו״ או ״נצלו״ באש. הוא אינו מפרט שהושלכו לאותו סוג כבשן שמתואר בדניאל 3.

יהיה אפוא מוגזם לטעון שירמיהו 29 מוכיח את קיומו של מודל הכבשן המדויק ששימש נגד שלושת היהודים.

מה שירמיהו מאשר מצומצם יותר אך משמעותי בכל זאת: המתת אדם באש שייכת להקשר העונשים המיוחסים לנבוכדנצר.

10. האש כעונש בתנ״ך

השימוש באש כעונש אינו מוגבל לבבל.

בְּרֵאשִׁית 38.24 מספר על ההצעה לשרוף את תמר לאחר האשמה בהפקרות מינית.

וַיִּקְרָא 20.14 ו־21.9 מזכירים גם אש בעונשים מסוימים בחקיקה הישראלית.

יְהוֹשֻעַ 7.25 מספר שגופת עכן ומה שהיה שלו נשרפו לאחר הוצאתו להורג.

טקסטים אלה שייכים להקשרים משפטיים והיסטוריים שונים ואין לבלבל אותם עם דניאל 3.

עם זאת, הם מראים שהקשר בין גזר דין לאש היה מוכר בעולם המקראי.

11. החימום ביתר שאת שהורה נבוכדנצר

דָּנִיֵּאל 3.19 קובע שהמלך מורה לחמם את הכבשן ״שבעתיים״ יותר מהרגיל.

ככל הנראה אין להבין ביטוי זה כמדידה מדעית מדויקת.

כדי להכפיל טמפרטורה בדיוק פי שבעה, יהיה צורך בהגדרה מספרית של הטמפרטורה ההתחלתית ובמכשיר למדידת התוצאה, וזה כמובן אינו תואם את לשון הסיפור.

הביטוי פירושו באופן טבעי יותר שיש לחמם את הכבשן בעוצמה יוצאת דופן, ואף מרבית.

המספר שבע יכול לחזק את רעיון השלמות או העוצמה המלאה.

אך ממד ספרותי זה אינו מבטל את מציאות הגברת האש: דָּנִיֵּאל 3.22 קובע במפורש שהחום נעשה עז דיו להרוג את המבצעים.

12. אי אפשר לקבוע טמפרטורה מדויקת

לעיתים מפתה לייחס לכבשן טמפרטורה מדויקת, למשל 800, 1,000 או 1,200 מעלות צלזיוס.

יש להימנע ממספרים כאלה בניתוח הטקסט.

הטמפרטורה תלויה בפרמטרים רבים לא ידועים:

• סוג הדלק;
• כמות האוויר הזמינה;
• מערכת הימשכות האוויר;
• מידות התנור;
• החומרים המרכיבים את הדפנות;
• משך החימום;
• מיקום האנשים ביחס למוקד האש.

דניאל אינו מספק אף אחד מהמידע הזה.

אי אפשר אפוא לחשב טמפרטורה מדויקת.

המסקנה הלגיטימית היחידה היא שהסיפור מתאר חום עז דיו כדי לגרום במהירות למותם של האנשים החשופים ללהבות.

13. מות המבצעים כנתון ביקורת

למות החיילים תפקיד מהותי בסיפור.

בלי דָּנִיֵּאל 3.22, אפשר היה לדמיין תיאורטית שהכבשן לא היה חם מספיק כדי להרוג מיד את הנדונים.

הטקסט מבטל בדיוק אפשרות זו.

האנשים המתקרבים לאש מתים.

החום מפעיל אפוא כרגיל את השפעתו ההרסנית.

כששדרך, מישך ועבד נגו נשארים בלא פגע, אי אפשר לייחס את הישרדותם, בהיגיון הסיפור, לכשל של הכבשן.

הנס אינו מורכב בהעדר אש, אלא בהעדר השפעת האש על אלה שאלוהים מגן עליהם.

15. יש להבחין בין נתון היסטורי לנס

הניתוח ההיסטורי של הכבשן מאפשר לקבוע כמה מרכיבים של סבירות:

קיומם של כבשנים עוצמתיים מתיישב עם הציוויליזציה הבבלית;

עבודות הבנייה הגדולות של נבוכדנצר מניחות שימוש נרחב בטכניקות שריפה;

יִרְמְיָהוּ 29.22 מעיד על הוצאה להורג באש תחת נבוכדנצר.

נתונים אלה יכולים להאיר את המסגרת ההיסטורית.

עם זאת, הם אינם מוכיחים ארכיאולוגית את נס דניאל 3.

הנס שייך לעדות הטקסט: האש, הקטלנית בדרך כלל, חדלה להפעיל את כוחה על שלושת האנשים.

מחקר אקדמי אינו צריך לבלבל בין שתי הרמות הללו. הוא יכול להראות שהמסגרת החומרית של האירוע סבירה מבחינה היסטורית, תוך הכרה בכך שההצלה העל־טבעית היא הקביעה התיאולוגית וההיסטורית המיוחדת לסיפור המקראי.

14. מצב הבגדים מחזק את אותה מסקנה

דָּנִיֵּאל 3.27 ממשיך את ההוכחה.

לאחר יציאתם קובעים הנכבדים ששערם של שלושת האנשים לא נשרף, שבגדיהם לא ניזוקו ושאפילו ריח האש אינו דבק בהם.

הבהרות אלה מקשות במיוחד, בתוך הסיפור, על הסבר המבוסס על הישרדות יוצאת דופן בלבד.

אנשים יכולים אולי לשרוד זמן קצר מאוד חשיפה מקרית ללהבות, אך לסבול כוויות.

דניאל מתאר דבר אחר: שימור מלא.

האש עזה דיה להרוג את החיילים, אך אפילו אינה שורפת את שערם או את בגדיהם של הנדונים.

16. סיכום

כבשן דניאל 3 משתלב בלא קושי במסגרת החומרית של מסופוטמיה הניאו־בבלית, אף שתפקידו הרגיל ובנייתו המדויקת נשארים לא ידועים.

ההשערה של תנור תעשייתי גדול, אולי הקשור בשריפת לבנים, סבירה אך אינה ניתנת להוכחה על סמך הטקסט.

המרכיב ההיסטורי המשמעותי ביותר נשאר יִרְמְיָהוּ 29.21-22. קטע זה מעיד באופן עצמאי, בהקשר הקשור ישירות לגולי יהודה, על נידונים שנבוכדנצר המית באש.

דניאל 3 אינו מתאר אפוא אופן הוצאה להורג חסר מקבילה בהקשר המקראי של השליט הבבלי.

אך מרכז הסיפור נשאר במקום אחר: הכבשן פועל כרגיל, עד כדי הריגת האנשים המתקרבים אליו; מה שיוצא דופן אינו האש, אלא העובדה שהיא מאבדת כל כוח על שדרך, מישך ועבד נגו.

1. נקודת המוצא: ארבע דמויות נראות באמת

דָּנִיֵּאל 3.24-25 מציג את הופעת הדמות הרביעית כתצפית של נבוכדנצר.

המלך מבקש תחילה אישור:

״הלא שלשה אנשים מכפתים הפלנו אל תוך האש?״ (דָּנִיֵּאל 3.24).

יועציו מאשרים שאכן היו שלושה.

נבוכדנצר מצהיר לאחר מכן שהוא רואה ארבעה אנשים משוחררים מכבליהם, הולכים בתוך האש בלא שייפגעו (דָּנִיֵּאל 3.25).

בהיגיון הסיפור, הדמות הרביעית אינה אפוא סתם דרך פיוטית לבטא את ההגנה האלוהית. נבוכדנצר מצהיר שהוא רואה נוכחות נוספת.

הממד הסמלי או התיאולוגי של נוכחות זו אינו שולל את מציאותה בסיפור.

2. הביטוי הארמי בדניאל 3.25

נבוכדנצר מתאר את הדמות הרביעית בביטוי הארמי בר־אלהין.

המונח הראשון, בר, פירושו ״בן״.

השני, אלהין, הוא צורת רבים המציינת ״את האלים״ או ישויות אלוהיות, לפי ההקשר.

מפי מלך בבלי פוליתאיסטי, התרגום ״בן אלים״ או ״ישות בעלת מראה אלוהי״ מתאים אפוא באופן טבעי להקשר.

נבוכדנצר אינו מנסח כאן הודאה נוצרית בטרם עת. הוא מתאר את מה שהוא רואה באמצעות הקטגוריות הדתיות המוכרות לו.

תצפית זו חשובה לפרשנות הביטוי.

3. מדוע יש תרגומים הנותנים ״בן האלוהים״?

תרגומים נוצריים מסורתיים מסוימים תרגמו את דָּנִיֵּאל 3.25 בניסוח קרוב ל:

״הרביעי דומה לבן האלוהים״.

תרגום זה השפיע מאוד על הפרשנות הנוצרית של הקטע.

הוא מוסבר בעיקר בקריאה תיאולוגית של הטקסט לאור הגילוי של הברית החדשה.

עם זאת, מבחינה דקדוקית והיסטורית בלבד, קשה לקבוע שנבוכדנצר מזהה במודע את הדמות הרביעית כ״בן האלוהים״ במובן הכריסטולוגי.

עדיף אפוא להבחין בין תרגום הטקסט הארמי לבין פרשנותו הנוצרית.

התרגום ״בן אלים״ אינו אוסר כלל לשאול לאחר מכן אם הישות המתוארת כך יכולה להיות מזוהה עם בן האלוהים.

4. דניאל 3.28: ״שלח מלאכו״

כמה פסוקים מאוחר יותר מפרש נבוכדנצר בעצמו את האירוע:

„ברוך אלוהי שדרך, מישך ועבד־נגו! הוא שלח את מלאכו והציל את עבדיו” (דָּנִיֵּאל 3.28).

הצהרה זו היא האינדיקציה הטקסטואלית המפורשת ביותר בעניין זהותה או לפחות תפקידה של הדמות הרביעית.

המילה הארמית מלאך פירושה ״שליח״ ומציינת בדרך כלל מלאך כשמדובר בשליח שמימי.

הקריאה המיידית היא אפוא להבין שאלוהים שלח מלאך כדי להגן על שלושת האנשים.

פרשנות זו מספיקה לגמרי להסבר הסיפור.

5. המקבילה בדניאל 6

דניאל 6 מספק מקבילה חשובה במיוחד.

לאחר שבילה את הלילה בגוב האריות מצהיר דניאל:

״אלוהיי שלח מלאכו וסגר פי האריות״ (דָּנִיֵּאל 6.21 לפי מספור בתנ״כים רבים).

המבנה קרוב מאוד לדניאל 3.

בשני הסיפורים:

עבד אלוהים נידון למוות ודאי;

השליט האנושי אינו יכול עוד למנוע את ביצוע החלטתו;

אלוהים מתערב;

נשלח מלאך;

כלי המוות מאבד את כוחו;

עבד אלוהים יוצא בלא פגע.

מקבילה זו תומכת באופן טבעי בפרשנות המלאכית של הדמות הרביעית.

6. מלאך יהוה בתנ״ך

עם זאת, אי אפשר להכריע בשאלה רק על סמך השימוש במילה ״מלאך״.

התנ״ך מציג כמה אירועים שבהם ל״מלאך נצחי״ יש מעמד בולט במיוחד.

בבראשית 16 מופיע מלאך נצחי להגר (בְּרֵאשִׁית 16.7-12). לאחר פגישה זו מדברת הגר על נצחי שדיבר אליה ותוהה על כך שראתה את מי שרואה אותה (בְּרֵאשִׁית 16.13).

בשְׁמֹות 3.2 מופיע ״מלאך נצחי״ למשה בלהבת הסנה. כמה פסוקים אחר כך מצהיר הטקסט שאלוהים עצמו קורא לו מתוך הסנה (שְׁמֹות 3.4-6).

בשופטים 6 מופיע מלאך נצחי לגדעון, אך הסיפור עובר לאחר מכן לניסוחים שבהם נצחי עצמו פונה אליו (שֹׁפְטִים 6.11-23).

שופטים 13 מציג מצב דומה בהופעה למנוח ולאשתו. לאחר עזיבת מלאך נצחי מצהיר מנוח: ״מות נמות כי אלוהים ראינו״ (שֹׁפְטִים 13.22).

קטעים אלה מסבירים מדוע הביטוי ״מלאך״ אינו פותר בהכרח בעצמו כל שאלה בדבר זהותה של הישות השמימית.

7. ״מלאך״ מציין תחילה תפקיד

המונח העברי מלאך ושקולו הארמי פירושם בסיסית ״שליח״.

המילה מתארת אפוא תחילה תפקיד: מי ששולחים אותו.

היא יכולה לציין שליח אנושי או שליח שמימי, לפי ההקשר.

כך, האמירה שאלוהים ״שלח מלאכו״ מציינת בוודאות שהדמות פועלת כשלוחו. אין בכך בהכרח הגדרה ממצה של טבעה.

הבחנה זו מסבירה מדוע תיאולוגים נוצרים מסוימים יכלו לזהות התגלויות מסוימות של ״מלאך נצחי״ עם התגלות הבן לפני התגלמותו.

8. מהי תיאופניה?

המונח ״תיאופניה״ מציין התגלות מוחשית של אלוהים.

התנ״ך מספר על כמה אירועים מסוג זה.

אלוהים מתגלה למשה בסנה הבוער (שְׁמֹות 3.1-6).

הוא מתגלה לישראל בסיני בתוך האש, העשן והרעם (שְׁמֹות 19.16-20).

ישעיהו מתאר חזון של האדון בהיכל (יְשַׁעְיָהוּ 6.1-5).

יחזקאל מספר גם הוא על חזון כבוד אלוהים (יחזקאל 1).

לכנות את הדמות הרביעית שבדניאל 3 התגלות תיאופנית פירושו אפוא להדגיש שדרך ישות שמימית זו אלוהים הופך את נוכחותו לנראית בתוך הכבשן.

עם זאת, הגדרה זו פרשנית יותר מן הקביעה הטקסטואלית הפשוטה שאלוהים שלח את מלאכו.

9. מהי כריסטופניה?

בתיאולוגיה הנוצרית, ״כריסטופניה״ מציינת התגלות של המשיח, במיוחד כאשר מניחים שהתרחשה לפני התגלמותו.

פרשנות זו מבוססת על ההכרה שהבן לא החל להתקיים בלידת ישוע.

הברית החדשה קובעת את קדמותו. יוחנן מצהיר שהדבר היה אצל אלוהים והיה אלוהים לפני שהפך לבשר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.1-3, 14). ישוע מדבר גם על הכבוד שהיה לו אצל האב לפני היות העולם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 17.5).

מתוך כריסטולוגיה זו, פרשנים נוצרים מסוימים רואים אפשרי שהבן התגלה מדי פעם לפני ההתגלמות.

הדמות הרביעית של דניאל 3 שולבה כמובן בהרהור זה.

10. הטיעונים בעד כריסטופניה

ניתן להעלות כמה מרכיבים בעד פרשנות זו.

הראשון הוא האופי יוצא הדופן של הדמות הרביעית. נבוכדנצר אינו מתאר אותה סתם כאדם נוסף, אלא כישות שמראהּ שייך לתחום האלוהי (דָּנִיֵּאל 3.25).

השני הוא תפקידה: היא מופיעה בתוך האש ומגינה על עבדי אלוהים בדרך על־טבעית.

השלישי טמון בתקדימים המקראיים שבהם ״מלאך נצחי״ נראה קשור קשר הדוק לנוכחותו של אלוהים עצמו.

הרביעי נובע מהקריאה הנוצרית הכוללת של התנ״ך לאור הברית החדשה, המכירה בקדמות הבן.

טיעונים אלה הופכים את הפרשנות הכריסטופנית לאפשרית.

עם זאת, הם אינם מהווים הוכחה מפורשת שמספק דניאל 3.

11. גבולות הזיהוי הכריסטולוגי

יש לשמור על כמה אמצעי זהירות.

דניאל אינו מכנה לעולם את הדמות הרביעית ״משיח״.

לנבוכדנצר אין, בסיפור, הידע התיאולוגי המאפשר לזהות את ישוע המשיח כמה מאות שנים לפני ההתגלמות.

דָּנִיֵּאל 3.28 משתמש במונח ״מלאך״ מבלי לספק זיהוי אחר.

לבסוף, המקבילה לדניאל 6 מראה ששליחת מלאך רגיל היא כבר הסבר קוהרנטי לחלוטין בתיאולוגיה של הספר.

יש אפוא להציג את הכריסטופניה כפרשנות נוצרית אפשרית, ולא כתרגום הכרחי של דָּנִיֵּאל 3.25.

12. הבחנה בין ודאות לפרשנות

ניתן להבחין בבירור בין הרמות השונות.

מה שהטקסט קובע במפורש:

נבוכדנצר רואה דמות רביעית בכבשן;

לדמות זו מראה על־טבעי;

שלושת היהודים מוגנים מפני האש;

נבוכדנצר מצהיר לאחר מכן שאלוהים שלח את מלאכו.

מה שאפשר להסיק באופן סביר:

הדמות הרביעית מייצגת התערבות שמימית ממשית ששלח אלוהים כדי להגן על שלושת האנשים.

מה שנוגע לפרשנות תיאולוגית נוספת:

הזיהוי של מלאך זה עם הבן שקדם להתגלמותו, ולפיכך עם המשיח.

הבחנה זו מאפשרת לתמוך באפשרות הכריסטופניה מבלי להפוך השערה תיאולוגית לנתון טקסטואלי מפורש.

13. המסורת היהודית

הקריאה היהודית אינה מכירה כמובן בהתגלות של המשיח בדניאל 3.

הדמות הרביעית מובנת כמלאך ששלח אלוהים.

פרשנות זו תואמת ישירות את דָּנִיֵּאל 3.28 ומשתלבת במלאכולוגיה של ספר דניאל, שבה למלאכים תפקיד חשוב.

גבריאל מופיע בדָּנִיֵּאל 8.16 ו־9.21.

מיכאל מוצג כ״שר הגדול״ הקשור בהגנה על עמו של דניאל (דָּנִיֵּאל 10.13, 21; 12.1).

התערבותה של ישות שמימית מגינה בדניאל 3 מתיישבת אפוא לגמרי עם התיאולוגיה המלאכית המפותחת בשאר הספר.

14. המסורת הנוצרית הקדומה

הפרשנות הנוצרית קראה מוקדם מאוד את התנ״ך מתוך גילוי המשיח וחיפשה את ביטויי קדמותו.

סצנת הכבשן התאימה במיוחד לקריאה זו בשל ניסוח דָּנִיֵּאל 3.25 ובשל הנוכחות המסתורית של הדמות הרביעית.

המסורת הנוצרית זיהתה כך לעיתים קרובות במי שמלווה את שלושת הנערים התגלות של הלוגוס או של בן האלוהים.

לקריאה זו יש קוהרנטיות אמיתית בתוך התיאולוגיה הנוצרית.

ערכה חייב עם זאת להיות מובחן מהשאלה ההיסטורית והדקדוקית: מה שקריאה קנונית נוצרית יכולה להכיר בקטע חורג ממה שנבוכדנצר עצמו יכול היה להבין כשהביט בכבשן.

15. הדמות הרביעית בתוספת היוונית

הגרסאות היווניות הקדומות של דניאל כוללות בין דָּנִיֵּאל 3.23 לבין 3.24 תוספת ארוכה שאינה בנוסח הארמי המסורתי.

קטע זה מפתח בעיקר את תפילת עזריה ואת שירת שלושת הנערים.

הוא כולל גם תיאור של התערבות אלוהית בכבשן, שבו ״מלאך האדון״ יורד אל שלושת האנשים ודוחה את הלהבה.

מסורת טקסטואלית קדומה זו מראה שהפרשנות המלאכית של הנוכחות המגינה כבר הייתה מבוססת היטב במסירה היוונית של הסיפור.

היא אינה מכריעה עם זאת סופית את השאלה הכריסטולוגית לקריאה נוצרית מאוחרת יותר, שכן נשארת השאלה כיצד יש להבין מבחינה תיאולוגית התגלויות מלאכיות מסוימות בתנ״ך.

16. העיקר: אלוהים נוכח עם עבדיו

הזיהוי המדויק של הדמות הרביעית אינו צריך לגרום בסופו של דבר להתעלם מתפקידה העיקרי בסיפור.

שלושת האנשים הצהירו:

״אלוהינו אשר אנחנו עבדים אותו יכול להצילנו״ (דָּנִיֵּאל 3.17).

כשהם נכנסים לכבשן, הם אינם נעזבים.

נבוכדנצר רואה נוכחות שמימית איתם.

הסיפור אינו מציג אפוא רק כוח אלוהי הפועל מרחוק. הוא נותן לראות נוכחות בתוך הניסיון עצמו.

ממד זה תואם מאוד את יְשַׁעְיָהוּ 43.2: ״כי תלך במו אש לא תיכוה ולהבה לא תבער בך.״

הבטחת הנוכחות הופכת בדניאל 3 למציאות גלויה לעין.

17. סיכום

דניאל 3 מאפשר לקבוע בביטחון שהדמות הרביעית שייכת לעולם השמימי ופועלת כשליח של אלוהים.

דָּנִיֵּאל 3.28 נותן את ההסבר הישיר ביותר: אלוהים ״שלח את מלאכו״ להציל את עבדיו.

הפרשנות המלאכית היא אפוא רמת הקריאה הראשונה של הטקסט.

הבנת הדמות כתיאופניה הולכת רחוק יותר, בהכירה בהופעה זו ביטוי גלוי של נוכחות אלוהית.

הפרשנות הכריסטופנית עושה צעד נוסף בזיהוי שליח זה עם הבן שקדם להתגשמותו בבשר. לקריאה זו מסורת נוצרית ארוכה, ואפשר להגן עליה מבחינה תאולוגית מתוך קדמות המשיח ומתוך קטעים בברית הישנה שבהם מלאך נצחי קשור קשר הדוק לאלוהים.

עם זאת אין להציגה כזיהוי שדניאל עצמו ניסח במפורש.

המסקנה המאוזנת ביותר היא אפוא זו: הסיפור מאשר את הנוכחות האמיתית של יצור שמימי ששלח אלוהים אל תוך הכבשן; דָּנִיֵּאל 3.28 מכנה אותו מלאך. בקריאה נוצרית קנונית, ההשערה של התגלות הבן שקדם להתגשמותו נותרת אפשרית, אך היא פרשנות תאולוגית של הטקסט ולא זיהוי שהטקסט עצמו נותן במפורש.

1. רשימה החוזרת כמה פעמים

דָּנִיֵּאל 3.5 מונה את הכלים שקולם אמור לגרום להשתחוויה כללית לפני הפסל:

״קרן, משרוקית, קתרוס, שבכא, פסנתרין, סומפוניה וכל מיני כלי זמר״.

רשימה דומה חוזרת בדָּנִיֵּאל 3.7, 10 ו-15.

חזרה זו היא אחד המאפיינים הספרותיים הבולטים ביותר של הפרק.

היא יוצרת אפקט טקסי: הקורא כמעט שומע את אותו אות רשמי חוזר בכל פעם שמזכירים את פקודת המלך.

המוזיקה אינה אפוא קישוט בלבד. היא חלק מן המנגנון שבו השלטון המלכותי מתאם בו־זמנית את התנהגות ההמון.

2. המוזיקה כאות אימפריאלי

הטקסט אינו מתאר קונצרט שנועד לבדר את המשתתפים.

לכלים תפקיד מוגדר: קולם נותן את האות להשתחוויה.

הגזירה כוללת אפוא שלושה שלבים:

ניתן אות המוזיקה;

הנאספים משתחווים;

הם סוגדים לפסל.

המוזיקה מאפשרת לסנכרן המון רב מבלי שיהיה צורך לחזור על הפקודה בנפרד לכל משתתף.

כך היא הופכת את הציות למחווה קולקטיבית הנראית לעין מיד.

3. קשיי הזיהוי

זיהוי מודרני של כלי נגינה עתיקים נותר עדין.

שם עתיק אינו בהכרח מתאים בדיוק לכלי מודרני. לכן התרגומים העבריים והזרים משתנים מגרסה לגרסה: ״נבל״, ״כינור״, ״קתרוס״, ״פסנתרין״, ״משרוקית״, ״חליל״ או ״סומפוניה״.

הבדלים אלה אינם מעידים בהכרח שהטקסט הארמי אינו יציב. הם משקפים לעתים קרובות את הקושי למצוא מקבילה מודרנית מדויקת.

מטרתו העיקרית של דניאל אינה, ממילא, לספק סיווג מפורט של כלי הנגינה, אלא לתאר הרכב כלים מרשים די הצורך כדי לתת את אות הטקס.

4. הקרן

הכלי הראשון, קרן, פירושו בעיקרו ״קרן״.

המונח יכול לציין קרן של בעל חיים ששימשה ככלי נשיפה.

המקבילה הקרובה ביותר בעולם המקראי היא החצוצרה או השופר.

העיקרון עתיק ומקובל מאוד: קרן חלולה יכולה להפיק צליל עוצמתי המתאים לאותות צבאיים, דתיים או טקסיים.

נוכחותה בדניאל 3 אינה מעוררת אפוא כל קושי כרונולוגי מיוחד.

5. המשרוקיתא

המונח משרוקיתא מציין בדרך כלל כלי נשיפה, שלעתים מתורגם ״חליל״ או ״משרוקית״.

שמו נראה קשור לרעיון של שריקה או נשיפה.

זיהוי צורתו המדויקת נותר לא בטוח.

ייתכן שהיה זה חליל פשוט או כלי השייך באופן רחב יותר למשפחת כלי הצינור.

גם כאן, כלי מסוג זה עתיק מאוד במזרח הקרוב.

6. הקתרוס

המונח הארמי קתרוס מקורב בדרך כלל ליוונית κιθάρα (קיתארה), המציינת כלי מיתרים ממשפחת הלירה.

הקרבה הלשונית ברורה די הצורך כדי שהמילה תיחשב בדרך כלל לשאילה מיוונית.

זהו אחד המונחים שהזינו את הדיון בדבר תאריך ספר דניאל.

נוכחותה של שאילה יוונית בטקסט המתאר את חצר בבל נחשבה לעתים בלתי מתיישבת עם המאה השישית לפנה״ס.

מסקנה זו דורשת עם זאת בחינה זהירה יותר.

7. הפסנתרין

המונח פסנתרין מקורב בדרך כלל ליוונית ψαλτήριον (פסלטריון).

גם הוא מציין כלי מיתרים, שניגנו בו כנראה בפריטת המיתרים.

המילה היא מקור המונח ״פסלטריון״ בשפות אירופה.

גם כאן מקובל ברובו שמקור המילה יווני.

השאלה החשובה אינה אפוא להכחיש את קיומה של השאילה, אלא לקבוע מה מאפשרת שאילה זו להסיק באמת על תאריך הסיפור או על צורתו הלשונית.

8. המקרה הקשה יותר של סומפוניה

המונח סומפוניה קורב מסורתית ליוונית συμφωνία (סימפוניה).

פירוש המילה היוונית בעיקרו ״הסכמה״, ״הרמוניה״ או ״התאמת קולות״. התפתחותה הסמנטית אפשרה אחר כך שימושים מוזיקליים שונים.

תרגומים קדומים ומודרניים מסוימים הבינו את המונח הארמי כשם של כלי, שלעתים מתורגם ״חמת חלילים״.

הזיהוי המדויק נותר עם זאת שנוי במחלוקת.

יש להיזהר בעיקר מאנכרוניזם: הדמיון למילה המודרנית ״סימפוניה״ אינו מעיד כמובן שדניאל מתאר סימפוניה במובן התזמורתי המודרני.

המונח שייך לעולם מוזיקלי שונה לחלוטין.

9. כמה מילים יווניות נמצאות באמת?

הניסוח הזהיר הוא להכיר בשני שמות של כלים לפחות שמוצאם היווני מקובל ברובו:

קתרוס, המקורב לκιθάρα (קיתארה);

פסנתרין, המקורב לψαλτήριον (פסלטריון).

המקרה של סומפוניה מקושר אף הוא לעתים קרובות ליוונית συμφωνία (סימפוניה), אך השאלות בדבר משמעותו המדויקת והיסטוריה המילונית שלו דורשות זהירות רבה יותר.

אין אפוא לבנות את הטיעון הכרונולוגי על הרעיון המשוער שדניאל 3 מכיל כמות גדולה של אוצר מילים יווני.

התופעה מוגבלת הרבה יותר: היא נוגעת בעיקר לכמה מונחים טכניים מתחום המוזיקה.

10. מדוע שימשו מילים אלה לתיארוך דניאל?

בפרשנויות הממקמות את הנוסח הסופי של דניאל במאה השנייה לפנה״ס, בזמן המשבר שגרם אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, נחשבו המונחים היווניים לעתים קרובות לסימנים חשובים.

ההיגיון פשוט: לאחר כיבושי אלכסנדר הגדול, מסוף המאה הרביעית לפנה״ס, התפשטו השפה והתרבות היווניות רבות במזרח הקרוב.

נוכחותן של מילים יווניות בדניאל נראית אפוא, במבט ראשון, טבעית במיוחד בטקסט מהתקופה ההלניסטית.

לתצפית זו יש ערך מסוים.

עם זאת היא אינה מספיקה להוכיח שמילים כאלה לא יכלו להיות קיימות כמה מאות שנים קודם לכן.

11. המגעים היווניים־מזרחיים קדמו לאלכסנדר

העולם היווני לא הופיע במזרח הקרוב עם אלכסנדר הגדול.

זמן רב לפני כיבושיו קיימו האוכלוסיות היווניות מגעים מסחריים, צבאיים ותרבותיים עם אנטוליה, הלבנט, מצרים והאימפריות המזרחיות הגדולות.

שכירי חרב יוונים אף שירתו מעצמות של המזרח הקרוב הקדום.

חילופי סחורות, טכניקות ואנשים מאפשרים באופן טבעי את תנועת אוצר המילים.

לא קיים אפוא כלל לשוני האומר שמילה יוונית יכלה לחדור לשפה מזרחית רק אחרי 330 לפנה״ס.

12. שמות כלים עוברים בקלות

מונחים מוזיקליים הם בדיוק קטגוריה של אוצר מילים העשויה להישאל.

כאשר כלי עובר מתרבות לתרבות, שמו יכול לנסוע עמו.

תופעה זו ניכרת בשפות רבות.

אין אפוא פלא שאוצר המילים של הרכב מוזיקלי בין־לאומי יכול להכיל מונחים משפות שונות.

הערה זו רלוונטית במיוחד בדניאל 3, שכן הטקס מקבץ נציגים של אימפריה רב־לאומית.

13. חצר בבל הייתה סביבה בין־לאומית

האימפריה הנאו־בבלית שילבה אוכלוסיות מאזורים רבים.

גם הגליות שנהגו שליטי מסופוטמיה תרמו להעברת בעלי מלאכה, חיילים, מנהלים ומומחים ממקום למקום.

דניאל 3 מדגיש דווקא את אופיו האימפריאלי של המעמד.

אין צורך אפוא לדמיין את בבל של נבוכדנצר כסביבה לשונית סגורה שבה לא יכול היה להיות ידוע שום מונח זר.

נוכחותם של כמה שמות זרים של כלים מתיישבת עם סביבת חצר שבה נעו אנשים, חפצים ומנהגים מאזורים שונים.

14. עם זאת, לטיעון אוצר המילים היווני יש ערך

הכרה במגעים אלה אינה אומרת שהמילים היווניות חסרות עניין מבחינה כרונולוגית.

כדי ששאילה תשמש בשפה, נדרש מגע תרבותי מספיק שהפך את המילה לזמינה.

השאלה הרלוונטית נעשית אפוא היסטורית: האם אפשר לקבוע באיזה תאריך החל מונח מוזיקלי יווני מסוים להתפשט במזרח?

הקושי הוא שהעדות הכתובה הראשונה ששרדה כיום למילה אינה בהכרח תואמת את תאריך יצירתה או הפצתה הראשונה.

המסמכים הקדומים ששרדו מייצגים רק שבריר זעיר מן הטקסטים שהיו קיימים באמת.

טיעון המבוסס אך ורק על ההופעה הידועה הראשונה חייב אפוא להישאר הסתברותי.

15. ההבחנה בין תאריך הסיפור לצורתו הלשונית של הספר

נדרשת הבחנה מתודולוגית נוספת.

גם אם יוכח שמונח מסוים שייך לשלב לשוני מאוחר למאה השישית לפנה״ס, אין די בכך כדי להוכיח אוטומטית שהאירוע המסופר בדוי.

סיפור קדום יכול להיות מועבר, מועתק ולעבור התאמות מילוניות מסוימות.

ולהפך, קביעה שאירוע שייך למאה השישית אינה מוכיחה אוטומטית שכל צורה מילונית השמורה בכתבי היד תואמת במדויק את אוצר המילים ששימש בעת האירוע.

תיארוך האירועים ההיסטורי והיסטוריית ההעברה הלשונית של הטקסט הן שתי שאלות קשורות אך נפרדות.

16. ניגוד חשוב לאוצר המילים הפרסי

ספר דניאל מכיל גם כמה מונחים ממוצא פרסי, בעיקר באוצר המילים המנהלי.

מצב זה ניכר במיוחד ברשימות בעלי התפקידים.

השילוב בין אוצר מילים שמי למונחים שאולים מתאים להיסטוריה המורכבת של טקסט המתרחש ברצף תחת שלטון בבלי ואחר כך מדי־פרסי, ושהועבר במשך כמה מאות שנים.

יהיה אפוא מסוכן מבחינה מתודולוגית לתארך את הספר כולו על סמך קבוצה אחת מצומצמת מאוד של מילים.

יש לשקול בו־זמנית את מכלול הנתונים הלשוניים - ארמיים, עבריים, פרסיים ויווניים.

17. מדוע חוזרים על רשימת הכלים במלואה?

דניאל היה יכול לכתוב בפשטות: ״כשתשמעו את המוזיקה״.

הוא בחר דווקא לחזור כמעט במלואה על רשימת הכלים.

לחזרה זו יש כנראה תפקיד ספרותי.

היא משחזרת את אופיו המכני של הטקס.

בכל פעם שהנוסחה מהדהדת, מצפים לאותה התנהגות.

רצף הכלים ואחריו השתחוויית ההמון יוצרים רושם של טקס מאורגן להפליא.

שלושת היהודים מופיעים דווקא כיוצא מן הכלל המפסיק את המנגנון.

כולם מקבלים אותו אות.

כולם אמורים לבצע אותה מחווה.

שלושה אנשים נשארים עומדים.

18. מוזיקה, רגש ואילוץ

הטקסט אינו מגנה לעולם את המוזיקה כשלעצמה.

הכלים אינם מוצגים כרעים.

הבעיה היא בשימוש בהם כאות לפעולת סגידה כפויה.

יהיה אפוא שגוי להסיק מדניאל 3 תאולוגיה שלילית של מוזיקה כלית.

הסיפור עוסק בנושא הסגידה ובאילוץ שמפעיל השלטון המלכותי, לא בלגיטימיות הכלים.

הבחנה זו חשובה כדי להימנע מייחוס לפרק פולמוס שאינו בו.

19. מה יכולות המילים היווניות להוכיח באמת

נוכחותם של מונחים מוזיקליים ממוצא יווני בדניאל 3 היא נתון לשוני שאין להכחישו ואין להפריז בו.

היא מוכיחה שאוצר מילים מוזיקלי יווני חדר אל המינוח שבטקסט הארמי.

היא מובנת לחלוטין בתקופה ההלניסטית, אך אין בה כשלעצמה די כדי להוכיח שהסיפור נוצר במאה השנייה לפנה״ס.

כדי להפוך שאילות אלה להוכחה מכרעת לתאריך מאוחר, יהיה צורך להוכיח שהמונחים הללו לא יכלו להיות מוכרים או מועברים במזרח הקרוב לפני התקופה ההלניסטית.

הוכחה כזו קשה בהרבה מקביעת מוצאם היווני בלבד.

20. מסקנה

לרשימת הכלים בדניאל 3 יש גם תפקיד היסטורי, גם טקסי וגם ספרותי.

היא תואמת טקס אימפריאלי גדול שבו המוזיקה מספקת את האות המשותף המאפשר השתחוויה בו־זמנית.

כמה כלים קשה לזהות במדויק, אך לפחות שניים משמותיהם מוכרים בדרך כלל כשאילות מיוונית, ושלישי מקורב לעתים קרובות ליוונית.

יש לשלב נתון זה בחקר תיארוך דניאל, אך אין הוא מהווה כשלעצמו הוכחה מכרעת לחיבור במאה השנייה לפנה״ס. המגעים בין העולם היווני למזרח הקרוב קדמו לאלכסנדר, ושמות כלים שייכים בדיוק לקטגוריות מילוניות העשויות לנוע יחד עם חפצים ומנהגים תרבותיים.

המסקנה המאוזנת ביותר היא אפוא זו: דניאל 3 שומר כמה מונחים מוזיקליים ממוצא יווני המעידים על מגעים לשוניים אמיתיים עם העולם היווני. יש להתייחס ברצינות לנוכחותם בדיון הכרונולוגי, אך אין היא מאפשרת, בבדידותה, לקבוע את תאריך חיבור הפרק או לפקפק בעיגונו הבבלי של הסיפור.

1. דניאל נעלם כליל מן הסיפור

דניאל 2 מסתיים בהעלאתם של דניאל ושלושת חבריו.

לאחר פתרון החלום מעניק נבוכדנצר לדניאל ״מתנות גדולות ורבות״, מפקיד בידו את השלטון על כל מדינת בבל ומעמידו ראש על כל חכמי בבל (דָּנִיֵּאל 2.48).

דניאל פועל אחר כך למען חבריו:

״ודניאל בקש מן המלך ויפקד על עבודת מדינת בבל את שדרך מישך ועבד נגו, ודניאל בתרע המלך״ (דָּנִיֵּאל 2.49).

פרק 3 מתחיל מיד לאחר מידע זה.

שדרך, מישך ועבד נגו ממלאים אפוא תפקידים מנהליים במדינת בבל, ואילו לדניאל עצמו תפקיד חשוב אצל המלך.

ובכל זאת, כשמתחיל טקס הפסל, דניאל אינו מוזכר עוד.

2. האם היעדרו מפתיע?

כן, במידה מסוימת.

נבוכדנצר מזמן רשימה ארוכה של בעלי תפקידים:

״האחשדרפנים, הסגנים והפחות, האדרגזרים, הגדברים, הדתברים, התפתים וכל שלטוני המדינות״ (דָּנִיֵּאל 3.2).

רשימה דומה חוזרת בפסוק הבא.

מכיוון שדָּנִיֵּאל 2.48-49 מייחס לדניאל אחריות חשובה, טבעי לשאול מדוע אינו מופיע בין המשתתפים.

השאלה מבוססת אפוא על ייחוד סיפורי ממשי.

אין עם זאת להפוך אותה לסתירה לפני שבחנו מה הטקסט אומר באמת: דניאל 3 אינו מציין לא שדניאל היה נוכח ולא שהיה נעדר מבבל. הוא פשוט אינו מדבר עליו.

3. השערה ראשונה: דניאל נעדר בשל שליחות רשמית

אחד ההסברים הפשוטים ביותר הוא להניח שדניאל לא היה במקום בעת הטקס.

תפקידו עשוי היה לחייב נסיעות או שליחויות מנהליות.

בכיר אינו בהכרח נוכח פיזית בכל טקס המאורגן במדינה.

השערה זו תסביר באופן טבעי מדוע דניאל אינו מופיע לא בין הסוגדים ולא בין המואשמים.

יש לה עם זאת מגבלה מהותית: אף פסוק אינו מזכיר נסיעה או שליחות של דניאל בתקופה זו.

היא אפשרית אפוא, אך השערתית לחלוטין.

4. השערה שנייה: דניאל לא השתייך לקבוצות שזומנו

אפשרות אחרת נשענת על ההבחנה בין תפקידי דניאל לתפקידי חבריו.

דָּנִיֵּאל 2.49 מציין ששדרך, מישך ועבד נגו הוצבו ״על עבודת מדינת בבל״, ואילו דניאל נשאר בחצר המלך.

הטקס של דניאל 3 נוגע דווקא לבעלי התפקידים המנהליים של המדינות.

ייתכן אפוא ששלושת החברים היו מושפעים ישירות מההזמנה בשל תפקידיהם במדינה, ואילו דניאל מילא תפקיד אחר אצל השליט.

הסבר זה ראוי לתשומת לב משום שהוא נשען על הבחנה שאכן קיימת בדָּנִיֵּאל 2.49.

הוא אינו בגדר ודאות. דָּנִיֵּאל 3.2 נותן רשימה רחבה מאוד של נכבדים, והטקסט אינו מציין רשמית שדניאל היה פטור.

5. האם דניאל היה פטור בשל מעמדו?

גרסה של השערה זו רואה בדניאל מי שבשל מעמדו יוצא הדופן יכול היה ליהנות מפטור.

דָּנִיֵּאל 2.48 מציג אותו כשליט המדינה וכראש חכמי בבל. מעמדו היה אפוא גבוה במיוחד.

אך אף טקסט אינו אומר שהבכירים ביותר היו פטורים מהשתתפות בטקס.

להפך, דניאל 3 מדגיש את היקף ההזמנה.

הרעיון של פטור אישי שניתן לדניאל נשאר אפוא אפשרי, אך אינו נשען על שום הצהרה מפורשת בפרק.

6. האם דניאל היה יכול להשתחוות כלפי חוץ בלי לסגוד בפנים?

יש לדחות השערה זו במסגרת דמותו של דניאל כפי שהספר מציג אותה.

דניאל 1 מציג אותו כבר כמי שמסרב להיטמא כשהוא סבור שנאמנותו לאלוהים על הפרק (דָּנִיֵּאל 1.8).

דניאל 6 יראה בעיקר שהוא מסרב לשנות את נוהג התפילה שלו אפילו כשגזירת מלך מאיימת ישירות על חייו (דָּנִיֵּאל 6.9-10).

יהיה אפוא קשה מאוד לטעון שדניאל היה מסכים להשתחוות לפסל כדי להציל את מעמדו או את חייו, בעוד שלושת חבריו מסרבים דווקא לפשרה זו.

שחזור כזה היה סותר את עקביות הדמות כפי שהספר מפתח אותה.

שתיקתו של דניאל 3 אינה מהווה שום הוכחה למעשה עבודת אלילים של דניאל.

7. האם דניאל היה יכול להיות נוכח בלי שיואשם?

השערה אחרת מדמיינת את דניאל נוכח במקום, מסרב אף הוא להשתחוות, אך חומק מן ההאשמה.

אפשרות זו אינה ניתנת לשלילה מוחלטת.

המאשימים מתמקדים בהתקפתם בשלושה בעלי תפקידים יהודים:

״יש גברים יהודים אשר מניתה אותם על עבידת מדינת בבל, שדרך מישך ועבד נגו״ (דָּנִיֵּאל 3.12).

ניסוחם מכוון דווקא לשלושת האנשים שהועלו לתפקידי מדינה בדָּנִיֵּאל 2.49.

אפשר אפוא לדמיין האשמה סלקטיבית שהניע אותה מעמדם המנהלי.

אולם אילו סירב דניאל בפומבי לאותה פקודה לפני הפסל, היעדרו המוחלט מן ההליך היה קשה להסבר, במיוחד בשל חשיבותו.

השערה זו נשארת אפוא פחות טבעית מזו של היעדרות או של הבדל בתפקידים.

8. המאשימים מכוונים דווקא לשלושת המנהלים היהודים

דָּנִיֵּאל 3.12 ראוי כאן לתשומת לב מיוחדת.

המאשימים אינם אומרים בפשטות:

״שלושה אנשים סירבו להשתחוות.״

הם מזכירים למלך שהוא הפקיד בידיהם אחריות:

״יש גברים יהודים אשר מניתה אותם על עבידת מדינת בבל.״

דיוק זה עשוי לגלות ממד מנהלי או מדיני בהאשמה.

הבעיה אינה רק שהם יהודים. אלה יהודים שהמלך הרים אותם לתפקידים חשובים ועתה הם מסרבים לפקודה מלכותית פומבית.

הקרבה בין דָּנִיֵּאל 2.49 לדָּנִיֵּאל 3.12 משמעותית במיוחד:

דניאל מבקש שיוצבו שלושת חבריו על עבודת המדינה;

בפרק הבא מזכירים מאשימיהם למלך דווקא שהפקיד בידיהם את הניהול הזה.

הסיפור מתמקד אפוא בכוונה בשלושת בעלי התפקידים הללו.

9. היעדרו של דניאל עשוי להיות בעל תפקיד ספרותי

אפשר גם לבחון את השאלה מנקודת מבט של חיבור הספר.

דניאל אינו בהכרח הגיבור האישי של כל סיפור הנושא את שמו.

דניאל 3 מעמיד את שלושת חבריו בחזית.

בחירה זו מאפשרת להראות שהנאמנות לאלוהי ישראל אינה מוגבלת לדניאל.

שלושת האנשים כבר חלקו עמו את הניסיון של פרק 1 ואת התפילה של פרק 2 (דָּנִיֵּאל 2.17-18). בפרק 3 הם עצמם נעשים העדים העיקריים לנאמנות זו.

הספר מציג אפוא כמה דמויות של מאמינים הניצבים מול שלטון אימפריאלי.

10. דניאל 3 ודניאל 6: שני סיפורים משלימים

תפקיד ספרותי זה בולט במיוחד כשמשווים את דניאל 3 לדניאל 6.

בדניאל 3 שלושה יהודים מסרבים לפעולה דתית כפויה.

בדניאל 6 דניאל מסרב לאיסור דתי.

בדניאל ג׳ העונש הוא הכבשן.

בדניאל 6 העונש הוא גוב האריות.

בדניאל 3 אלוהים שולח את מלאכו והאש אינה מכלה את שלושת האנשים.

בדניאל 6 אלוהים שולח את מלאכו והאריות אינם מכלים את דניאל.

בשני המקרים גזירה אנושית מתנגשת עם הנאמנות לאלוהים.

הסיפורים משיבים אפוא זה לזה באופן מופלא.

דניאל 3 מראה את נאמנות שלושת החברים בהיעדר דניאל; דניאל 6 יראה את נאמנות דניאל בהיעדר שלושת חבריו.

11. היעדר שלושת החברים בדניאל 6

ההשוואה נעשית חשובה עוד יותר כשמתברר שאפשר היה לשאול את השאלה ההפוכה בפרק 6.

כשדניאל מושלך לגוב האריות, שדרך, מישך ועבד נגו אינם מוזכרים.

הטקסט אינו אומר מה עלה בגורלם.

הוא אינו מציין אם הם עדיין בתפקידם, אם הם נמצאים במקום אחר או אם כבר מתו.

ובכל זאת היעדרם אינו מביא בדרך כלל למסקנה שהם אישרו את הגזירה שאסרה את התפילה.

השיטה הסיפורית דומה: כל סיפור מתמקד בדמויות הנחוצות להתפתחותו.

תצפית זו מזמינה שלא להסיק מסקנות מופרזות משתיקתו של דניאל 3 בעניין דניאל.

12. המבנה הספרותי של דניאל מחזק משלימות זו

מבנה של התאמות מוכר לעתים קרובות בחלק הארמי של דניאל 2 עד 7.

בצורה מפושטת:

דניאל 2 ודניאל 7 עוסקים בממלכות האנושיות ובמלכות הריבונית של אלוהים;

דניאל 3 ודניאל 6 מציגים רדיפה של עבדים נאמנים והצלתם הניסית;

דניאל 4 ודניאל 5 עוסקים במשפט האלוהי על שליטים גאים.

ארגון זה מתואר לעתים קרובות כמבנה קונצנטרי.

מבלי לטעון שהוא פותר את כל שאלות החיבור, הוא מראה שדניאל 3 ודניאל 6 הוצבו ביחס ספרותי חזק במיוחד.

היעדרו של דניאל בפרק 3 נעשה אז פחות מפתיע: סיפור זה מוקדש לניסיונם של חבריו, ואילו פרק 6 יוקדש לניסיונו שלו.

13. האם אפשר להזכיר חסד מיוחד של נבוכדנצר כלפי דניאל?

דניאל רכש יוקרה יוצאת דופן לאחר שגילה ופתר את חלום המלך (דָּנִיֵּאל 2.46-48).

יש מי שהציעו אפוא שנבוכדנצר סבל אצלו התנהגות שלא היה מקבל אצל אחרים.

השערה זו נתקלת עם זאת בקושי.

דָּנִיֵּאל 3.15 מראה שהמלך רואה בסירוב לפסל אתגר ישיר לסמכותו. הוא נתמלא חמה גדולה על שלושת האנשים (דָּנִיֵּאל 3.19).

שום דבר אינו מצביע על כך שנקבע חריג אישי לדניאל.

יחס מועדף עם המלך אולי מילא תפקיד, אך הטקסט אינו מספק שום אלמנט המאפשר לקבוע זאת.

14. טיעון משתיקה חייב להישאר טיעון משתיקה

היעדרו של דניאל הוליד לעתים שחזורים מפורטים מאוד: נסיעה דיפלומטית, מחלה, שליחות צבאית, פטור רשמי, תפקיד כהני, נוכחות סודית או זכות אישית.

הבעיה המשותפת לתיאוריות אלה היא שהן מבקשות למלא שתיקה של הטקסט.

אולם שתיקה אינה מאפשרת בדרך כלל לבחור בין כמה תרחישים אפשריים באותה מידה.

השיטה המדוקדקת ביותר היא אפוא שלא לדרוש מן הטקסט יותר ממה שהוא נותן.

דניאל 3 מספר מה אירע לשדרך, מישך ועבד נגו.

הוא אינו מספר מה עשה דניאל באותה שעה.

15. היעדרו של דניאל אינו מפקפק בסיפור

יהיה מופרז גם לראות בהיעדר זה סתירה היסטורית.

בכל סיפור היסטורי אין חובה להזכיר את כל הדמויות הידועות בכל אירוע.

כדי שתהיה סתירה, דניאל 3 היה צריך לקבוע דבר שאינו מתיישב עם דניאל 2.

אולם אין זה המקרה.

דניאל 2 קובע שלדניאל תפקיד חשוב.

דניאל 3 אינו אומר שאין לו עוד תפקיד זה.

הוא אינו אומר גם שהוא משתתף בטקס.

הוא פשוט מחליף גיבורים.

קיימת אפוא שאלה בלי שתהיה בהכרח סתירה.

16. מה אפשר לקבוע בוודאות

אפשר לגבש כמה מסקנות בלי לחרוג מן הטקסט.

דניאל היה בסוף פרק 2 דמות חשובה במנהל הבבלי.

שדרך, מישך ועבד נגו הוצבו, לבקשת דניאל, במנהל מדינת בבל.

דניאל 3 אינו מזכיר את דניאל לעולם.

שלושת החברים מואשמים דווקא בקשר לתפקידים שהמלך הפקיד בידיהם.

שום דבר בספר אינו מאפשר לחשוב שדניאל היה מקבל את הסגידה לפסל.

דניאל 6 מאשר להפך את סירובו להקריב את נאמנותו הדתית לביטחונו האישי.

מעבר לקביעות אלה, ההסברים בדבר מקום הימצאו המדויק נשארים השערתיים.

17. סיכום

השאלה ״היכן היה דניאל?״ לגיטימית, אך דניאל 3 אינו משיב עליה.

היעדרות זמנית הקשורה לאחריותו, הבדל בין תפקידו בחצר לבין תפקידי חבריו במדינה, או נסיבה אחרת בלתי ידועה יכולים להסביר את היעדרו מן הסיפור.

אף אחד מן הפתרונות הללו אינו ניתן להוכחה.

ההשערה שדניאל השתחווה לפסל מתיישבת לעומת זאת בקושי עם הדמות העקבית שהספר מציג עליו, בייחוד עם דניאל 1 ודניאל 6.

המימד הספרותי מספק בסופו של דבר את ההסבר הבטוח ביותר לשתיקת הסיפור, מבלי לטעון שהוא פותר את שאלת מקום הימצאו ההיסטורי: דניאל 3 מוקדש במכוון לנאמנות שדרך, מישך ועבד נגו, ואילו דניאל 6 יעמיד את דניאל בניסיון דומה. הספר מראה כך שהנאמנות לאלוהי ישראל אינה נשענת על גיבור יחיד, אלא עשויה להתממש אצל כמה עבדי אלוהים הניצבים בנפרד מול אותה יומרה של שלטון אנושי לחצות את גבולות סמכותו.

1. הבדל חשוב בין מסורות הנוסח

בנוסח הארמי של דניאל עובר הסיפור ישירות מדָּנִיֵּאל 3.23 אל דָּנִיֵּאל 3.24.

שלושת האנשים נופלים קשורים בתוך כבשן האש הבוער. הסיפור נמשך מיד בתגובת נבוכדנצר, הקם בבהלה ושואל את יועציו אם שלושה אנשים בלבד הושלכו לאש.

בתרגומים היווניים הקדומים יש בין שני רגעים אלה קטע נוסף ארוך.

תוספת זו מאטה מאוד את הסיפור ומעניקה גישה למה שמתרחש בכבשן לפני שנבוכדנצר רואה את ארבע הדמויות.

2. שלושת חלקיה הגדולים של התוספת

אפשר לחלק את הכול לשלושה חלקים עיקריים.

הראשון הוא תפילת עזריה.

השני מתאר במפורש יותר את ההגנה האלוהית בכבשן.

השלישי הוא שירת שלושת הנערים, שנקראת לעתים ״שירת שלושת הילדים״.

יסודות אלה מפתחים את הסיפור מבחינה תאולוגית בלי לשנות את תוצאתו היסודית: שלושת היהודים נידונים, אלוהים מתערב והם יוצאים בלי פגע.

3. עזריה הוא עבד נגו

השם עזריה עשוי ליצור רושם שדמות נוספת מופיעה בכבשן.

בפועל זהו השם העברי של עבד נגו.

דָּנִיֵּאל 1.6 מציג את ארבעת הצעירים היהודים בשמותיהם המקוריים:

דניאל;

חנניה;

מישאל;

עזריה.

שר הסריסים מעניק להם אחר כך שמות בבליים:

דניאל נעשה בלטשאצר;

חנניה נעשה שדרך;

מישאל נעשה מישך;

עזריה נעשה עבד נגו (דָּנִיֵּאל 1.7).

״תפילת עזריה״ היא אפוא תפילתו של מי שדניאל 3 מכנה בדרך כלל עבד נגו.

השימוש בשמו היהודי משמעותי מבחינה תאולוגית: בתוך הכבשן מחזיר הטקסט היווני את הצעיר לזהותו כישראלי לפני אלוהים.

4. תפילת עזריה

החלק הראשון של התוספת מציג את עזריה עומד בתוך האש ומתפלל לאלוהים.

תפילתו אינה מבקשת מיד את השמדת נבוכדנצר.

היא מתחילה בהכרה בצדק האלוהי.

עזריה מתוודה על חטאי העם ומפרש את צרות ישראל לאור בגידתו בברית.

פרספקטיבה זו משלבת את ניסיון שלושת האנשים בהיסטוריה הרחבה יותר של הגלות.

בבל אינה עוד רק מקום רדיפתם האישית. היא גם המקום שבו ישראל סופג את התוצאות ההיסטוריות של בגידתו.

5. תאולוגיה של הגלות

התפילה מפתחת כך נושא השייך לעומק לתאולוגיה המקראית של הגלות.

חורבן ירושלים והשליטה הזרה אינם מוצגים כהוכחה לחוסר אונו של אלוהי ישראל.

הם מובנים כשיפוט שאלוהים התיר.

פרשנות זו מתיישבת בייחוד עם אזהרות דברים 28 ועם התאולוגיה המפותחת בספרי מלכים וירמיהו.

התפילה הופכת אפוא את הכבשן למקום של וידוי לאומי.

עזריה סובל באופן אישי, אך הוא מתפלל כחבר בעם הברית.

6. היעדר בית המקדש והקורבנות

אחד הנושאים החשובים ביותר בתפילה נוגע להיעלמות מוסדות הפולחן של ישראל.

העם מצוי נטול כמה מרכיבים הקשורים לפולחן בית המקדש.

מצב זה מעורר שאלה יסודית: כיצד לעבוד את אלוהים כשהמקדש, המזבח והקורבנות אינם נגישים עוד?

תשובת התפילה היא להגיש לאלוהים יחס פנימי של חרטה ונאמנות.

תאולוגיה זו תקבל חשיבות מיוחדת לקהילות יהודיות שחיו הרחק מירושלים או לאחר חורבן בית המקדש.

7. נאמנות בתוך השפלה

התפילה אינה מכחישה את המצוקה.

היא מכירה בהשפלת העם ובה בעת מקיימת את האמון בהבטחות אלוהים.

ההיגיון שונה אפוא מזה של מי שיתבע הצלה בטענה ששלושת האנשים נקיים באופן אישי.

עזריה פונה דווקא לנאמנות אלוהים לבריתו ולכבוד שמו.

פרספקטיבה זו משלימה להפליא את דָּנִיֵּאל 3.17-18: הנאמנות האנושית נשארת איתנה, אך אינה מטילה על אלוהים חובה לעשות את הנס המבוקש.

8. התערבות המלאך בנוסח היווני

הקטע היווני מספק אחר כך תיאור מפורט הרבה יותר של מה שהטקסט הארמי רק מרמז עליו.

המלאך האדון יורד אל הכבשן עם עזריה וחבריו.

הלהבה נדחקת והחלל הפנימי של הכבשן נעשה בעבורם מקום שהאש אינה יכולה להגיע אליו.

תיאור זה תואם ישירות את הפרשנות שנותן אחר כך נבוכדנצר בטקסט הארמי:

״שלח מלאכה ושיזב לעבדוהי״ (דָּנִיֵּאל 3.28).

התוספת היוונית אינה יוצרת אפוא רעיון של התערבות מלאכית שנעדר מדניאל 3. היא מפתחת במפורש פרשנות הקיימת כבר בסיפור הארמי.

9. מרכיב חשוב לפרשנות הדמות הרביעית

הבהרה זו נוגעת לחקר הדמות הרביעית של דָּנִיֵּאל 3.25.

המסורת היוונית הקדומה מבינה בבירור את ההתערבות העל־טבעית כהתערבות של מלאך ששלח אלוהים.

קריאה זו תואמת את דָּנִיֵּאל 3.28.

היא מהווה אפוא עדות קדומה לטובת הפרשנות המלאכית.

היא אינה שוללת קריאה כריסטופנית במסורת הנוצרית, אך היא מאשרת שלזיהוי הראשוני של הדמות כשליח שמימי יש שורשים טקסטואליים איתנים.

10. שירת שלושת הנערים

לאחר התערבות זו מתחילה שירת הלל ארוכה.

התנועה מרשימה.

תפילת עזריה הייתה בעיקרה וידוי ובקשה.

השירה נעשית חגיגה.

שלושת האנשים מזמינים בהדרגה את כל הבריאה לברך את האדון.

ההצלה שנחוותה בכבשן מקבלת כך ממד קוסמי.

האלוהים המגן עליהם אינו רק אלוהי קבוצה קטנה של גולים יהודים. הוא אדון הבריאה כולה.

11. כל הבריאה מוזמנת להלל את אלוהים

השירה מזמנת ברצף אלמנטים רבים של הבריאה.

המציאויות השמימיות, התופעות האטמוספריות, האור, המים, הארץ, ההרים, הצמחייה, בעלי החיים ובני האדם נקראים לברך את אלוהים.

מבנה זה מזכיר מזמורים מקראיים אחדים, בייחוד תהילים 148, שבו השמים, הכוכבים, יסודות הטבע, בעלי החיים והעמים מוזמנים להלל את נצחי.

השירה שייכת אפוא למסורת ליטורגית השורשית עמוק בלשון המקרא.

12. האש עצמה נקראת לברך את אלוהים

ההקשר מעניק לכמה קריאות כוח מיוחד.

שלושת הנערים נמצאים דווקא בכבשן.

והנה השירה יכולה לשלב את האש והחום עצמם בקריאה האוניברסלית להלל.

הכלי שנועד להשמידם שייך אפוא גם הוא לבריאה הכפופה לאלוהים.

התאולוגיה תואמת להפליא את מסר דניאל 3: האש אינה כוח עצמאי המסוגל לערער על ריבונות אלוהים.

היא שורפת את החיילים כשהיא פועלת כדרכה, אך היא נעשית חסרת אונים כלפי אלה שאלוהים מגן עליהם.

13. הבריאה כנגד היומרה האימפריאלית

הניגוד לפסלו של נבוכדנצר נעשה אז חזק במיוחד.

בתחילת הפרק מקבץ המלך את נציגי אימפריה שלו ומצווה עליהם לסגוד לצלם מעשה ידי אדם.

בשירה היוונית אין האימפריה מוזמנת עוד, אלא הבריאה כולה.

ובריאה זו אינה מוזמנת לסגוד לפסל המלך.

היא נקראת לברך את הבורא.

היומרה האוניברסלית של השליט הבבלי מקבלת כך מענה תאולוגי: האוניברסליות האמיתית שייכת לאלוהים.

14. האם הטקסט הארמי מכיר תוספת זו?

התוספת אינה קיימת בטקסט הארמי המסורתי של דניאל.

היא אינה מופיעה אפוא בטקסט העברי־הארמי המסורתי שהועבר ביהדות הרבנית.

היעדר זה יסודי להיסטוריה הטקסטואלית.

לא יהיה מדויק להוסיף בפשטות את התפילה והשירה לטקסט הארמי כאילו נוכחותן שם מעידה חומרית.

הן שייכות לצורה יוונית מורחבת של ספר דניאל.

15. שתי המסורות היווניות העיקריות של דניאל

להיסטוריה של הטקסט היווני של דניאל ייחוד חשוב.

תרגום יווני קדום, המכונה בדרך כלל תרגום השבעים או ״היוונית הקדומה״, הסתובב בעת העתיקה.

צורה יוונית אחרת, הקשורה מסורתית לתאודוטיון, התבססה אחר כך רבות בשימוש הנוצרי.

הנוסח המכונה נוסח תאודוטיון נעשה כה דומיננטי עד שבכתבי היד הנוצריים החליף במידה רבה את התרגום היווני הקדום של דניאל.

התוספות לדניאל, ובהן תפילת עזריה ושירת שלושת הנערים, ידועות במסורת יוונית זו.

16. תוספת קדומה

העובדה שקטע זה נעדר מן הנוסח המסורתי אינה אומרת שהוא מימי הביניים או שהנצרות המציאה אותו באיחור.

הוא שייך להיסטוריה הקדומה של ההעברה היוונית של דניאל וקיים לפני הפולמוסים הדתיים הנוצריים הגדולים המאוחרים.

שאלת מקורו המדויק נפרדת עם זאת משאלת עתיקותו.

ייתכן שחובר בסביבה יהודית ושולב בצורה מפותחת של הסיפור לפני שימוש הנוצרים בו.

17. שברי דניאל בקומראן

כתבי היד של דניאל שהתגלו בין מגילות ים המלח חשובים במיוחד להיסטוריה של הספר.

הם מעידים על קיומו של דניאל לפני התקופה הנוצרית ומראים את תפוצת הטקסט העברי והארמי ביהדות העתיקה.

עם זאת, השברים ששרדו אינם מאפשרים לשחזר חומרית כל פסוק בספר.

היעדר קטע בשבר שאינו משמר את החלק הנוגע בדבר אינו מהווה כמובן הוכחה להיעדרו בעותק המלא.

יש אפוא להימנע משימוש בקומראן כדי לטעון יותר ממה שהשברים מאפשרים לקבוע באמת.

18. המעמד במסורת היהודית

בקנון היהודי שייך דניאל לכתובים.

תפילת עזריה ושירת שלושת הנערים אינן חלק מן הטקסט העברי־הארמי הקנוני שהועבר ביהדות הרבנית.

הקריאה היהודית המסורתית של דניאל 3 נשענת אפוא על הסיפור התואם את שלושים הפסוקים של הטקסט הארמי.

מצב זה מסביר בחלקו את ההבדלים במספור שנתקלים בהם כשמשווים מהדורות מקרא של מסורות שונות.

19. המעמד במסורות הקתוליות והאורתודוקסיות

הכנסיות הקתולית והאורתודוקסיות קיבלו את התוספות היווניות לדניאל במסורת המקראית שלהן.

לתפילת עזריה ולשירת שלושת הנערים יש בהן אפוא מעמד של כתבי קודש.

במהדורות הקתוליות הן משולבות בדרך כלל בפרק 3 של דניאל.

המספור נעשה אז ארוך יותר מזה של תנכים המבוססים אך ורק על הטקסט הארמי לפרק זה.

גם המסורות האורתודוקסיות נותנות חשיבות לטקסטים אלה, בעיקר בשימושם הליטורגי.

20. המעמד במסורות הפרוטסטנטיות

ההרפורמציה הפרוטסטנטית העדיפה בברית הישנה את הקנון התואם את הקורפוס העברי־הארמי של היהדות.

התוספות היווניות לדניאל לא נתקבלו אפוא בדרך כלל בגוף הקנוני של הברית הישנה הפרוטסטנטית.

הן יכולות עם זאת להופיע במהדורות הכוללות את ״הספרים החיצוניים״ או את הכתבים דאוטרוקנוניים.

במסגרת זו אפשר ללמוד אותן כעדים חשובים ליהדות העתיקה ולהיסטוריה של פרשנות המקרא, בלי שיקבלו אותו מעמד קנוני.

21. ״אפוקריפי״ ו״דאוטרוקנוני״ אינם בדיוק נרדפים

יש להשתמש במינוח בדייקנות.

במסורת הקתולית מכונים קטעים אלה בדרך כלל דאוטרוקנוניים.

במסורות פרוטסטנטיות רבות הם מסווגים בין הספרים החיצוניים.

שני מונחים אלה משקפים תפיסות שונות של הקנון.

עדיף אפוא, בלימוד אקדמי, לציין את המסורת הנוגעת בדבר ולא להשתמש באחד המונחים כאילו היה סיווג מקובל בכול.

22. האם תוספות אלה משנות את משמעות דניאל 3?

הן מפתחות את הסיפור, אך אינן הופכות את מסרו.

הטקסט הארמי כבר קובע:

את נאמנות שלושת היהודים;

את דינם לאש;

את התערבותו של יצור שמימי;

את הצלתם;

את הכרתו של נבוכדנצר בהצלה זו.

הנוסח היווני מוסיף בעיקר פרשנות ליטורגית ותאולוגית למתרחש בתוך הכבשן.

הוא נותן קול לשלושת האנשים בתקופה שבה הטקסט הארמי שותק.

23. הבדל בפרספקטיבה הסיפורית

הבדל זה מעניין במיוחד.

בטקסט הארמי מגלה הקורא את הנס בעיקר דרך מבטו של נבוכדנצר.

המלך מביט אל תוך הכבשן.

הוא קובע שיש ארבע דמויות.

הוא קורא לשלושת האנשים לצאת.

הנכבדים בוחנים אחר כך את גופם ואת בגדיהם.

בתוספת היוונית נכנס הקורא באופן סמלי אל הכבשן עם הנידונים.

הוא שומע את תפילתם.

הוא רואה את התערבות המלאך.

הוא משתתף בהילולם.

שתי הצורות יוצרות אפוא אפקטים סיפוריים שונים.

24. חשיבות התוספת לחקר דניאל 3

גם כשחקר מסוים נוקט כטקסט עיקרי את הצורה הארמית של דניאל 3, ראוי להכיר את התוספת היוונית.

היא עדות קדומה לדרך שבה התקבל הסיפור ופותח ביהדות דוברת היוונית.

היא מראה בייחוד את החשיבות שיוחסה:

לחרטה;

לגלות;

לברית;

לתפילה;

להתערבות מלאכית;

להלל האוניברסלי של הבורא.

היא תורמת אפוא להיסטוריה של קבלת דניאל 3 מבלי שיש לבלבלה עם צורתו הארמית.

25. סיכום

תפילת עזריה ושירת שלושת הנערים שייכות למסורת היוונית הקדומה של דניאל ותופסות מקום חשוב בהיסטוריה של העברת פרק 3.

הן נעדרות מן הנוסח הארמי המסורתי, אך עתיקותן קדומה בהרבה לחלוקות הדתיות המודרניות.

מעמדן הקנוני משתנה: הן אינן חלק מן הקנון היהודי ולא מהקנון הפרוטסטנטי של הברית הישנה, ואילו הן מתקבלות כדאוטרוקנוניים במסורת הקתולית וככתבי קודש במסורות האורתודוקסיות לפי צורותיהן הקנוניות.

מבחינה פרשנית אין הן משנות את גרעין הסיפור הארמי. הן מפתחות אותו בכך שהן נותנות ביטוי לתפילה ולהלל של שלושת האנשים בתוך האש.

הן מספקות גם עדות קדומה מעניינת במיוחד בעניין הדמות הרביעית: המסורת היוונית מפתחת במפורש את הרעיון של מלאך האדון המתערב בכבשן, בהתאמה עם דָּנִיֵּאל 3.28. היא מאשרת כך את עתיקות הפרשנות המלאכית ומשאירה פתוחה, בקריאה נוצרית מאוחרת יותר, את השאלה התאולוגית של כריסטופניה אפשרית.

1. מה דניאל 3 קובע מבחינה היסטורית

הפרק מספק מכלול של נתונים מדויקים יחסית.

נבוכדנצר מולך על בבל.

הוא מקים פסל עצום במישור דורא, השוכן במדינת בבל.

הוא מזמן בעלי תפקידים מנהליים רבים לחנוכתו.

אות מוזיקלי מלווה את הטקס.

המשתתפים צריכים להשתחוות לפני הפסל.

שלושה מנהלים יהודים מסרבים.

הם נידונים להיות מושלכים לכבשן.

הם שורדים בנס, ונבוכדנצר מכיר בפומבי בהתערבות אלוהיהם.

יסודות אלה הם המסגרת ההיסטורית שהסיפור טוען לה.

2. היעדר כתובת המספרת את האירוע

אף כתובת נאו־בבלית הידועה כיום אינה מספרת את פרשת דניאל 3 בשלמותה.

אין בידינו, למשל, כתובת של נבוכדנצר המודיעה שהקים את פסל דורא ושלושה יהודים שרדו בכבשן.

יש להכיר בהיעדר זה.

פירושו שלאירוע אין כיום אישור חיצוני־מקראי ישיר דומה לזה שזוכים בו מלכים, מסעות צבאיים או בנייה מסוימים.

עם זאת הוא אינו מאפשר, כשלעצמו, להסיק שהאירוע לא התרחש.

3. כתובות מלכותיות אינן כרוניקות ממצות

לכתובות מלכותיות במזרח הקרוב הקדום יש בדרך כלל מטרות מוגדרות.

הן מנציחות בעיקר:

את ניצחונות השליט;

את מבניו;

את שיקומי המקדשים שלו;

את אדיקותו כלפי האלים;

את עוצמתו;

את יציבות מלכותו.

הן אינן מבקשות לספק היסטוריה ממצה וביקורתית של כל האירועים שאירעו בימי מלכות.

יהיה מפתיע במיוחד ששליט יחרות לדורות אירוע שבו גזר דינו נכשל ושבו אלוהי שבויים זרים מוכיח בפומבי עוצמה עליונה על גזירתו.

היעדר כתובת כזו אינו אפוא בלתי צפוי.

4. נבוכדנצר השני כדמות היסטורית

קיומו של נבוכדנצר השני מעוגן בעדויות רבות.

הוא מולך על האימפריה הנאו־בבלית בשנים 605 עד 562 לפנה״ס ויורש את נבופלאסר.

מלכותו מתאימה לשיא העוצמה הנאו־בבלית.

המקורות הבבליים, הממצאים הארכאולוגיים וכמה טקסטים מקראיים מאפשרים למקם אותו בהקשר היסטורי מבוסס היטב.

הוא קשור בעיקר למסעות נגד ממלכת יהודה ולכיבוש ירושלים.

דניאל אינו ממקם אפוא את סיפורו תחת שליט לא ידוע או שאי אפשר לזהותו, אלא תחת אחד המלכים המתועדים ביותר בתקופה הנאו־בבלית.

5. נבוכדנצר כבונה גדול

נבוכדנצר המוכר מן הכתובות המלכותיות מייחס חשיבות עצומה לבנייה מונומנטלית.

בבל חווה בימיו עבודות חשובות בחומותיה, בארמונותיה, במקדשיה וברחובותיה המונומנטליים.

פעילות אדריכלית זו תואמת את דמותו הכללית של שליט המסוגל ליזום פרויקטים בהיקף גדול.

דָּנִיֵּאל 3.1, המייחס לנבוכדנצר הקמת מונומנט ענק, משתלב אפוא בהקשר שבו האדריכלות המונומנטלית אכן ממלאת תפקיד מרכזי בייצוג השלטון המלכותי.

אין בכך הוכחה לקיומו של פסל דורא המסוים, אך הפרויקט עולה בקנה אחד עם הפעילות הידועה של השליט.

6. הזהב וייצוג השלטון

דניאל מתאר פסל ״זהב״.

לזהב ערך כלכלי מטבע הדברים, אך גם ערך סמלי חזק.

דניאל 2 כבר קשר את הזהב לנבוכדנצר כשדניאל אמר לו:

״אנתה הוא רישא די דהבא״ (דָּנִיֵּאל 2.38).

בעולם המלכותי הקדום תרמו מתכות יקרות לייצוג העושר, היוקרה והקדושה של מקדשים או של חפצי פולחן.

כפי שהראה המחקר החומרי של הפסל, הביטוי ״פסל זהב״ אינו מחייב שהמונומנט היה עשוי זהב מלא. די במבנה מצופה זהב או חומר מוזהב כדי שהתיאור יהיה אפשרי מבחינה חומרית.

7. מנהל אימפריאלי מורכב

דָּנִיֵּאל 3.2-3 נותן רשימה ארוכה של בעלי תפקידים שזומנו לחנוכה.

הטקסט מבקש ככל הנראה להראות שכל הקטגוריות העיקריות של המנהל מיוצגות.

אימפריה כבבל נזקקה אכן לארגון מנהלי שיאפשר לשלוט בטריטוריות ובאוכלוסיות מגוונות מאוד.

יש עם זאת להיזהר כשמבקשים להתאים כל אחד מן התארים הארמיים לתפקיד נאו־בבלי מזוהה לחלוטין.

מונחים מסוימים עשויים היו להתפתח או להיות מועברים בצורות שהושפעו ממנהלים מאוחרים יותר.

הערך ההיסטורי העיקרי של הרשימה נעוץ אפוא בתמונה הכללית של טקס המקבץ את נציגי השלטון האימפריאלי.

8. אימפריה המורכבת מעמים שונים

דָּנִיֵּאל 3.4 מופנה פקודת המלך אל ״עמים, אומות ולשונות״.

נוסחה זו תואמת את המציאות הכללית של האימפריות הגדולות של מסופוטמיה.

הכיבושים, הטיית אוכלוסיות והגליות הכפיפו לשלטון הבבלי קבוצות בעלות לשונות, תרבויות ומסורות דתיות שונות.

גם היהודים עצמם שייכים למציאות זו.

נוכחותם של שדרך, מישך ועבד נגו במנהל הבבלי ממחישה דווקא את שילובם של גולים או צאצאי אוכלוסיות שהועתקו במבני האימפריה.

9. האם גולים יכלו להגיע לתפקידי אחריות?

דניאל 1-3 מציג יהודים גולים המסוגלים להשתלב במנהל המלכותי.

אין לראות בתופעה כזו דבר בלתי סביר מעיקרו.

האימפריות הגדולות הקדומות לא הסתפקו בהעתקת אוכלוסיות. הן יכלו גם לנצל את כישוריהם של יחידים מן העמים הנכבשים.

דניאל 1 מסביר דווקא שצעירים מסוימים נבחרו לפי כישוריהם כדי להתחנך לשירות המלך (דָּנִיֵּאל 1.3-5).

הסיפור אינו מציג אפוא קידום מיידי וחסר הסבר של שבויים רגילים. הוא מתאר בחירה, הכשרה ואחר כך שילוב במנהל.

10. השמות הבבליים של שלושת היהודים

חנניה, מישאל ועזריה מקבלים את השמות שדרך, מישך ועבד נגו (דָּנִיֵּאל 1.6-7).

שינוי שמות זה תואם את תהליך ההשתלבות בסביבה הבבלית שהספר מתאר.

דניאל 3 משתמש כמעט אך ורק בשמותיהם המנהליים הבבליים.

הניגוד בולט מבחינה תאולוגית: כלפי חוץ הם נושאים את השמות שהעניקה להם האימפריה ומשרתים את מנהלה; בפנים נאמנותם לאלוהי ישראל נותרת שלמה.

שינוי שם לא הפיק אפוא שינוי בסגידה.

11. ההוצאה להורג באש: ההקבלה לירמיהו

אחת ההשוואות ההיסטוריות החשובות ביותר נוגעת בעונש שהוטל על שלושת האנשים.

דניאל 3 קובע שהמתנגדים צריכים להיות מושלכים לכבשן.

יִרְמְיָהוּ 29.21-22 מספר באופן עצמאי שנבוכדנצר המית באש שני אנשים, אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה.

ההשוואה אינה מוכיחה את פרשת דניאל 3 ואינה מאפשרת לקבוע שהשתמשו באותם מתקנים.

היא מראה עם זאת שהמתת אש מעוגנת במסורת מקראית אחרת הקשורה ישירות לאותו מלך.

התאמה הקשרית זו משמעותית במיוחד.

12. מישור דורא

המיקום הוא אלמנט נוסף שיש לטפל בו בזהירות.

השם דורא מתיישב עם שמות מקומות שמיים ומסופוטמיים, אך מקומות רבים יכלו לשאת שם דומה.

אין כיום שום מיקום מודרני שאפשר לזהות בוודאות עם המישור של דניאל 3.

היעדר זיהוי זה אינו יוצא דופן לשם מקום עתיק משני.

יש אפוא להימנע משתי קביעות הפוכות ומופרזות באותה מידה: לטעון שהארכאולוגיה מצאה בוודאות את מקום הפסל, או לראות בבלתי אפשרות הנוכחית לאתר את דורא הוכחה שהמקום לא היה קיים מעולם.

13. האם הכלים היווניים הם אנכרוניזם מכריע?

השמות היווניים של כמה כלי נגינה שימשו פעמים רבות להגנה על הדעה שדניאל נכתב בשלב מאוחר.

הבעיה אמיתית וראוי לשלבה בלימוד הלשוני.

עם זאת, מספר המונחים הנוגעים לדבר מוגבל, והם שייכים דווקא לאוצר המילים המוזיקלי, קטגוריה המועדת במיוחד לעבור מארץ לארץ יחד עם הכלים עצמם.

מגעים בין היוונים לעמי המזרח הקרוב התקיימו עוד לפני אלכסנדר הגדול.

נוכחותם של כמה שאילות יווניות מתיישבת אפוא עם היסטוריה של מגעים קדומים, אף שהיא טבעית לגמרי גם בהעברה מאוחרת יותר של הטקסט.

היא אינה מהווה, כשלעצמה, הוכחה מספקת לתארך את כל הסיפור למאה השנייה לפנה״ס.

14. היסטוריות וזמן הכתיבה הם שתי שאלות נפרדות

הבחנה זו יסודית.

אפשר לשאול:

“מתי אמור היה להתרחש האירוע המסופר?”

וכן:

“מתי חובר או התקבע הנוסח שבידינו?”

שאלות אלה אינן זהות.

טקסט יכול לספר על אירוע קדום לניסוחו הסופי.

ומנגד, קיומו של רכיב לשוני שייתכן שעודכן במהלך ההעברה אינו מוכיח באופן אוטומטי שהאירוע המסופר בדוי.

לפיכך, לימוד דניאל צריך להבחין בין תולדות האירועים, תולדות החיבור ותולדות מסירת הטקסט.

15. ההשערה על סיפור שחובר במאה השנייה לפנה״ס

חלק חשוב מן המחקר המודרני סבור שדניאל קיבל את צורתו הסופית בעת המשבר של אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, במאה השנייה לפנה״ס.

מנקודת מבט זו, לדניאל 3 היה כוח מיוחד עבור יהודים שעמדו מול הלחץ הדתי ההלניסטי: שלושה נאמנים מסרבים להשתחוות שהשלטון כופה עליהם ומעדיפים מוות על פני עבודה זרה.

ההתאמה הנושאית אינה ניתנת לערעור.

השאלה היא אם הרלוונטיות הזו במאה השנייה מחייבת שהסיפור נוצר בתקופה ההיא.

הנמקה זו אינה הכרחית.

סיפור קדום יותר יכול היה להפוך לרלוונטי ביותר דווקא כשמצב מאוחר שיחזר סכסוך דומה.

16. משבר אנטיוכוס מאיר את קבלת הסיפור, לאו דווקא את מקורו

האירועים המסופרים בספר מקבים א׳ מראים שיהודי המאה השנייה לפנה״ס עמדו מול דרישות דתיות חמורות ביותר.

בהקשר כזה היה דניאל 3 יכול באופן טבעי להפוך לדוגמה של נאמנות.

ההיגיון דומה לזה של טקסטים מקראיים רבים: סיפור קדום מקבל אקטואליות חדשה כאשר מאמינים נתקלים במצב מקביל.

יש אפוא להבחין בין:

התאריך שבו סיפור הופך לרלוונטי במיוחד;

לבין התאריך שבו אמור היה להתרחש האירוע שהוא מספר עליו.

שני התאריכים יכולים להתלכד, אך יש להוכיח את ההתלכדות הזאת ולא להניח אותה.

17. האיכות הספרותית אינה שוללת היסטוריות

דניאל 3 הוא סיפור שנבנה בקפידה.

החזרות, הרשימות, הניגודים וההיפוכים מעידים על עבודה ספרותית של ממש.

הטקס חוזר על עצמו.

הצו נראה מוחלט.

שלושת האנשים מבודדים.

הכבשן מוסק עוד ועוד.

הנידונים קשורים.

ואז הכול מתהפך:

המוציאים להורג מתים;

הנידונים חיים;

האנשים הקשורים מהלכים חופשי;

המלך שהתריס נגד אלוהיהם מברך את אותו אלוהים;

הצו שכפה את הפסל מוחלף בצו המגן על כבוד אלוהי היהודים.

אדריכלות ספרותית זו אינה מאפשרת, בפני עצמה, לסווג את הסיפור כבדיון.

סיפורים היסטוריים עתיקים יכולים להיות מאורגנים באופן תיאולוגי וספרותי מבלי להפסיק לטעון שהם מוסרים אירועים אמיתיים.

18. הנס והשיטה ההיסטורית

ההצלה מן הכבשן מעלה בהכרח שאלה מתודולוגית.

גישה השוללת באופן עקרוני כל התערבות על־טבעית תסיק באופן טבעי שהנס אינו יכול להיות היסטורי.

אך מסקנה זו נובעת אז, בחלקה, מן ההנחה המתודולוגית שאומצה.

לימוד הטקסט יכול לבסס את מה שדניאל קובע: כבשן קטלני באמת, התערבות שמימית והגנה מלאה על שלושת האנשים.

ההיסטוריון יכול אחר כך לבחון את עקביות ההקשר, את מסירת הסיפור ואת הנתונים הזמינים.

ואולם אופיו הניסי של האירוע אינו ניתן לשחזור בניסוי ואינו ניתן להוכחה בחישוב תרמי.

19. מה שמאושש היסטורית ומה שאינו מאושש

מועיל להבחין בבירור בין דרגות הראיה.

כמה רכיבים כלליים של המסגרת מבוססים היטב מבחינה היסטורית:

נבוכדנצר השני אכן מלך על בבל;

מלכותו התאפיינה בפעילות אדריכלית רבה;

האימפריה הבבלית שלטה באוכלוסיות שונות;

יהודים הוגלו לבבל;

המינהל הקיסרי העסיק פקידים רבים;

להוצאה להורג באש בימי נבוכדנצר יש מקבילה ביִרְמְיָהוּ 29.21-22.

רכיבים אחרים אין להם כיום אישור עצמאי ישיר:

הפסל המדויק של דניאל 3;

מקומו המדויק בדורא;

הטקס המתואר;

האשמת שלושת היהודים;

הימצאותם בכבשן;

הצלתם הניסית.

מחקר אקדמי התומך בהיסטוריות הסיפור מרוויח מכך שהוא שומר בבירור על הבחנה זו.

20. היעדר הוכחה עצמאית אינו הוכחה להיעדר

חלק גדול מן ההיסטוריה העתיקה ידוע רק ממקור אחד או מתיעוד מקוטע.

הארכיונים ששרדו מן האימפריה הנאו־בבלית הם עצומים, אך אינם מייצגים את כל מה שנכתב, ועוד פחות את כל מה שאירע.

לכן יהיה זה שגוי מבחינה מתודולוגית לקבוע את העיקרון הבא: כל אירוע שאינו מעיד עליו מקור עצמאי יש לראותו כבדוי.

ומנגד, מתקבלותו על הדעת של ההקשר אינה מספיקה כדי להוות ראיה עצמאית לכל אירוע מסופר.

העמדה המדוקדקת ניצבת בין שתי הקיצוניות הללו.

21. ניסוח מאוזן מבחינה היסטורית

לדניאל 3 כמה מאפיינים המתיישבים עם ההקשר הנאו־בבלי שבו מתרחש הסיפור.

שום נתון הידוע כיום אינו מאפשר להוכיח שנבוכדנצר לא היה יכול לארגן טקס מסוג זה.

העצמה המונומנטלית מתאימה למלכותו.

האופי הרב־לאומי של האסיפה מתאים לאימפריה.

נוכחותם של יהודים בבבל מתאימה לגלויות המעידות עליהן העדויות ההיסטוריות.

להוצאה להורג באש יש מקבילה משמעותית במיוחד בירמיהו.

אך שום תגלית ארכאולוגית אינה מאפשרת להכריז כיום שהפסל של דניאל 3 או הכבשן שלו נמצאו.

ההגנה על ההיסטוריות אינה צריכה להפוך השוואות להוכחות שאינן.

22. מסקנה

דניאל 3 מציג את עצמו כסיפור על אירוע אמיתי שאירע בימי נבוכדנצר השני. מסגרתו הכללית מתיישבת עם כמה נתונים ידועים מן העולם הנאו־בבלי: עוצמת השליט, פעילותו המונומנטלית, האופי הרב־לאומי של האימפריה שלו, נוכחותם של גולים יהודים בבבל וקיומן של הוצאות להורג באש בימיו.

ואולם לפרק המדויק של הפסל והכבשן אין כיום אישור חוץ־מקראי ישיר.

מצב זה מחייב ניסוח מדוקדק.

יהיה זה מוגזם לטעון שהארכאולוגיה “הוכיחה את דניאל 3”. ומוגזם לא פחות להציג את היעדרה של כתובת המספרת את האירוע כהוכחה לאופיו הבדוי.

המסקנה המדוקדקת ביותר היא להבחין בין אישוש הקשרי לבין עדות ישירה: דניאל 3 משתלב באופן עקבי בכמה מציאויות ידועות של העולם הנאו־בבלי, ואילו האירוע המסוים שהוא מספר עליו מעיד עליו מבחינה היסטורית הסיפור המקראי עצמו. הכרתו כהתערבות ניסית של אלוהים תלויה אחר כך בהערכה שהקורא מעניק לאופי ולערך ההיסטורי של העדות המקראית.

1. שני סיפורים המוצבים בהתאמה זה לזה

דניאל 3 שייך לימי מלכותו של נבוכדנצר.

דניאל 6 מתרחש תחת שלטון אחר ומציב את דניאל עצמו בקדמת הבמה.

למרות הבדל היסטורי זה, לשני הסיפורים רכיבים משותפים רבים.

בדניאל 3 מאוימים שלושת חבריו של דניאל משום שהם מסרבים לנהוג מנהג דתי.

בדניאל 6 מאוים דניאל משום שהוא מתמיד במנהג דתי.

הסיפור הראשון עוסק אפוא בחובה לעשות מעשה שהנאמנות לאלוהים אוסרת.

השני עוסק באיסור לעשות מעשה שאותה נאמנות עצמה דורשת.

כך מיוצגות שתי הצורות העיקריות של הכפייה הדתית.

2. דניאל 3: הציווי להשתחוות

נבוכדנצר מצווה על הפקידים שנאספו בבקעת דורא להשתחוות לפסל שהקים (דָּנִיֵּאל 3.4-6).

שדרך, מישך ועבד נגו אינם חולקים על מכלול סמכות המלך.

הם מסרבים לפקודה מסוימת: להשתחוות לפסל ולעבוד אלים זרים (דָּנִיֵּאל 3.12, 18).

הסכסוך נולד אפוא מציווי חיובי:

“עשו זאת.”

שלושת האנשים משיבים שלא יעשו זאת.

3. דניאל 6: הציווי לחדול מלהתפלל

בדניאל 6 המצב הפוך.

פקידים מבקשים לתפוס את דניאל בעוון, אך מודים שלא יוכלו למצוא שום עילה להאשמה במינהלו. הם מחליטים אפוא לנצל את נאמנותו הדתית.

מוצא צו האוסר, במשך תקופה מוגדרת, להפנות בקשה לאל או לאדם כלשהו מלבד המלך.

דניאל אינו מקבל אפוא עוד ציווי לעשות מעשה עבודה זרה. הוא מקבל איסור להמשיך במנהג נאמן.

הסכסוך מקבל את הצורה:

“אל תעשה עוד זאת.”

דניאל ממשיך בכל זאת להתפלל לאלוהיו כמקודם.

4. שני גבולות משלימים של הסמכות המדינית

ההשוואה מאפשרת לעמוד על עיקרון חיוני.

סמכות אנושית יכולה לחצות את גבולות סמכותה הדתית בשתי דרכים.

היא יכולה לצוות את מה שאלוהים אוסר.

זהו המצב בדניאל 3.

היא יכולה גם לאסור את מה שהנאמנות לאלוהים דורשת.

זהו המצב בדניאל 6.

בשני המקרים נתקל הציות למלך בגבול.

גבול זה אינו נובע מרצון כללי למרוד, אלא מחובה עליונה.

5. משרתים נאמנים לפני הסכסוך

ראוי להדגיש מקבילה נוספת.

הדמויות אינן מוצגות כמהפכנים עוינים לשלטון.

שדרך, מישך ועבד נגו ממלאים תפקידים במחוז בבל (דָּנִיֵּאל 2.49 ; 3.12).

גם לדניאל יש מוניטין מינהלי יוצא דופן. יריביו מחפשים פגם בהתנהגותו, אך אינם מצליחים למצוא (דָּנִיֵּאל 6.3-4).

הספר קובע אפוא הבחנה בין נאמנות לאלוהים לבין התנגדות שיטתית לשלטון.

עבדי אלוהים יכולים למלא באמונה את תפקידיהם הציבוריים עד הרגע שבו הרשות דורשת מהם אי־נאמנות דתית.

6. ההאשמה באה מפקידים אחרים

בשני הסיפורים אין השליט מגלה בעצמו את אי־הציות.

דניאל 3 מציג אנשים המלשינים למלך על שדרך, מישך ועבד נגו (דָּנִיֵּאל 3.8-12).

דניאל 6 מראה פקידים המכינים בכוונה פח כדי שיוכלו להאשים את דניאל.

בשני המקרים הופכת הנאמנות הדתית לאמצעי לסילוק מנהלים בעלי מעמד חשוב.

היריבות המינהלית והשאלה הדתית נפגשות כך בשני הסיפורים.

7. הנידונים אינם מסתירים את נאמנותם

שלושת האנשים אינם מנסים להעמיד פנים שהם משתחווים.

דניאל אינו סוגר את חלונותיו סופית ואינו חדל להתפלל כדי להימלט מההאשמה.

עמדה זו אינה אומרת שהם מבקשים במכוון את מות הקדושים.

היא מראה שהם מסרבים לשמור על מעמדם באמצעות חזות חיצונית הנוגדת את נאמנותם.

דניאל 3 ודניאל 6 מייחסים אפוא חשיבות רבה למעשים הנראים לעין.

הנאמנות הפנימית מולידה התנהגות חיצונית הניתנת לצפייה.

8. ההבדל בין התגרות לנאמנות

ואולם אף אחד משני הסיפורים אינו מציג את עבדי אלוהים כמחפשים עימות.

שדרך, מישך ועבד נגו אינם הולכים אל הפסל כדי להתגרות במלך בפומבי. הם מוזמנים כמו שאר הפקידים.

דניאל אינו מתחיל להתפלל רק לאחר פרסום הצו כדי לאתגר את השליט. הוא ממשיך פשוט במנהגו הרגיל.

הבחנה זו חיונית.

הנאמנות המקראית אינה מוצגת כחיפוש הסכסוך.

הסכסוך מתעורר כאשר הציות לאלוהים נעשה בלתי מתיישב עם הצו האנושי.

9. שני עונשים שנועדו להיות בלתי הפיכים

בדניאל 3 העונש הוא כבשן האש הבוער.

בדניאל ו׳ העונש הוא גוב האריות.

בשני המקרים מושם הנידון במצב שנראה כי שום התערבות אנושית רגילה אינה יכולה להצילו ממנו.

שלושת האנשים מושלכים לאש עזה דיה כדי להרוג את מוציאיהם להורג.

דניאל מושלך אל גוב האריות, ופתח הבור נחתם.

הסיפור מוביל אפוא במכוון כל מצב עד לנקודה שבה אי אפשר עוד לייחס את ההצלה להחלטה מינהלית בלבד.

10. ההבדל ביחס שני השליטים

ובכל זאת קיים ניגוד חשוב בין שני הסיפורים.

נבוכדנצר זועם אישית על שלושת היהודים. הוא אף מצווה להגביר את האש (דָּנִיֵּאל 3.19).

בדניאל 6 המלך שחתם על הצו מבין שהוליכו אותו שולל ומבקש להציל את דניאל. ואולם הוא נשאר שבוי בחקיקה שהוא עצמו פרסם.

השליט הראשון רוצה בהרשעה.

השני היה רוצה למנוע אותה.

אך אף אחד מהם אינו מסוגל, בסופו של דבר, להציל את עבד אלוהים.

הבדל זה מחזק את אותו מסר: ההצלה המכרעת באה מאלוהים.

11. “איזה אל יוכל להצילכם?”

דניאל 3 מנסח במפורש את האתגר התיאולוגי.

נבוכדנצר שואל:

„ומי הוא האל שיוכל להציל אתכם מידי?” (דָּנִיֵּאל 3.15).

השאלה מעמידה זו מול זו במישרין את העוצמה המלכותית ואת יכולת ההצלה האלוהית.

דניאל 6 אינו מנסח בדיוק את אותו אתגר. המלך מביע דווקא את התקווה שהאלוהים שדניאל משרת תמיד יוכל להצילו.

אך בשני הסיפורים השאלה המרכזית נעשית זהה:

האם אלוהים יכול להציל את עבדו כאשר כל אפשרות אנושית נראית כאילו נעלמה?

12. התערבותו של מלאך

המקבילה נעשית מדויקת במיוחד ברגע ההצלה.

לאחר הכבשן מצהיר נבוכדנצר:

„ברוך אלוהי שדרך, מישך ועבד־נגו! הוא שלח את מלאכו והציל את עבדיו” (דָּנִיֵּאל 3.28).

לאחר הלילה בגוב מסביר דניאל:

“אלוהיי שלח את מלאכו וסגר את פי האריות” (דָּנִיֵּאל 6.21).

בשני הסיפורים קשורה אפוא ההצלה במפורש בשליחת מלאך.

התאמה זו היא גם טיעון חשוב לפירוש הראשוני של הדמות הרביעית בדניאל 3 כשליח שמימי של אלוהים.

13. האש והאריות נשארים מסוכנים באמת

ההצלה אינה נשענת על הרעיון שהסכנה הוגזמה.

בדניאל 3 נהרגים החיילים מחום הכבשן (דָּנִיֵּאל 3.22).

בדניאל 6 מוכיחים האריות לאחר מכן את כוח ההרס שלהם כאשר הם תוקפים את אלה שהושלכו אל הגוב אחרי דניאל.

בשני המקרים הסיפור מקפיד להראות שכלי המוות פועל כרגיל.

אין זו אפוא אש בלתי מזיקה ואין אלה אריות שאינם מסוגלים להרוג.

ההבדל טמון בהגנה שניתנה לעבדי אלוהים.

14. הצלה שלמה

ההתאמה נמשכת לאחר הנס.

שדרך, מישך ועבד נגו יוצאים בלי כוויה; בגדיהם שלמים וריח אש לא דבק בהם (דָּנִיֵּאל 3.27).

דניאל מוצא מן הגוב ללא פגע (דָּנִיֵּאל 6.22).

ההצלה אינה חלקית.

הנידונים אינם שורדים סתם פציעות הממיתות בדרך כלל.

הסיפור מדגיש את שלמותם הגופנית.

15. הביטחון כהסבר תיאולוגי

דָּנִיֵּאל 3.28 מצהיר ששלושת האנשים ניצלו לאחר ששמו את בטחונם באלוהים.

דָּנִיֵּאל 6.22 מסביר גם שלא נמצא בדניאל כל נזק “כי האמין באלוהיו”.

התאמה מילונית ותיאולוגית זו חשובה במיוחד.

ההצלה קשורה בביטחון.

ואולם אין להבין ביטחון זה כטכניקה המבטיחה אוטומטית את הנס.

דָּנִיֵּאל 3.18 כבר קבע שנאמנותם של שלושת האנשים תישאר גם בהיעדר הצלה.

האמונה אינה מורכבת אפוא מכפיית אלוהים להושיע; היא מורכבת מנאמנות מתמדת תהיה התוצאה אשר תהיה.

16. ההכרה הפומבית באלוהי ישראל

שני הסיפורים מסתיימים גם הם בהכרזה מלכותית.

לאחר הכבשן אוסר נבוכדנצר לדבר נגד אלוהיהם של שדרך, מישך ועבד נגו ומודה שאין אל אחר המציל כך (דָּנִיֵּאל 3.28-29).

לאחר גוב האריות מפרסם השליט בתורו הכרזה המרוממת את אלוהי דניאל כאל חי ושליט.

הנאמנות שנחשבה תחילה לאיום על הסדר המלכותי הופכת כך לאמצעי להכרה פומבית בעוצמה האלוהית.

17. מבנה משתקף בדניאל 2-7

היחס בין דניאל 3 לדניאל 6 שייך למבנה ספרותי רחב יותר המוכר לעתים קרובות בחלק הארמי של הספר.

ניתן להציגו כך:

א - דניאל 2: ממלכות אנושיות והמלכות שהקים אלוהים.

ב - דניאל 3: עבדי אלוהים מאוימים במוות בשל נאמנותם ומוצלים בנס.

ג - דניאל 4: מלך גאה מושפל בידי אלוהים.

ג׳ - דניאל 5: מלך גאה אחר נשפט בידי אלוהים.

ב׳ - דניאל 6: עבד אלוהים מאוים במוות בשל נאמנותו ומוצל בנס.

א׳ - דניאל 7: ממלכות אנושיות והמלכות נצחית שניתנה בידי אלוהים.

מבנה קונצנטרי זה מסביר את הקרבה המיוחדת בין פרקים 3 ו־6.

זוהי הערה ספרותית חשובה, אף שדיוקן של הצעות מבנה מסוימות עשוי להשתנות בין החוקרים.

18. דניאל חסר בפרק 3, שלושת החברים חסרים בפרק 6

התאמה זו מטילה אור גם על קושי שמצביעים עליו לעתים קרובות.

דניאל אינו מופיע בפרק הפסל.

ומנגד, שדרך, מישך ועבד נגו אינם מופיעים בפרק גוב האריות.

הספר אינו מספק כל הסבר היסטורי מפורט להיעדרויות אלה.

אך מבחינה ספרותית ההשלמה ברורה.

דניאל 3 מוכיח את נאמנות שלושת החברים במנותק מדניאל.

דניאל 6 מוכיח את נאמנות דניאל במנותק מחבריו.

אף דמות אינה מוצגת כחיונית לנאמנותם של האחרים.

19. שתי צורות של רדיפה דתית

שני הפרקים מאפשרים לבסוף להבחין בין שני מנגנוני רדיפה יסודיים.

בדניאל 3 דורש השלטון את ההשתחוות האסורה.

בדניאל 6 אוסר השלטון את ההשתחוות הנאמנה.

הבחנה זו חורגת מהנסיבות המיוחדות של שני הסיפורים.

היא מספקת רשת תיאולוגית שתופיע שוב בחזיונות המאוחרים של דניאל כאשר כוחות מדיניים יתערבו בתחום הפולחן.

דניאל 7, 8 ו־11 יפתחו בצורה נבואית את מה שהפרקים הסיפוריים כבר המחישו באופן מוחשי.

20. הכנה לסכסוכי החזיונות הנבואיים

אין להפוך באופן מלאכותי את דניאל 3 ואת דניאל 6 לצפנים נבואיים שבהם כל פרט תואם אירוע עתידי.

ובכל זאת הם ממלאים תפקיד מכין.

לפני שהוא מראה כוחות הרודפים את הקדושים, מספר דניאל מה פירוש הדבר הלכה למעשה להיות קדוש מול שלטון עוין.

לפני שהוא מציג את התביעות הדתיות של ממלכות מסוימות, הוא מראה שליטים המפרסמים צווים הפולשים ליחס שבין אלוהים לעבדיו.

לפני שהוא מבשר את ההצלה הסופית של עם אלוהים, הוא מספר על שתי הצלות מסוימות המוכיחות שהאימפריות אינן מחזיקות לעולם במילה האחרונה.

הסיפורים והחזיונות שייכים כך לתיאולוגיה משותפת של ריבונות אלוהית.

21. נאמנות שאינה תלויה בהכרח בנס

ואולם על ההשוואה לשמור על הסתייגות חיונית.

שדרך, מישך, עבד נגו ודניאל ניצלים בנס.

אך הספר אינו הופך הצלה זו לכלל לפיו כל מאמין נאמן יימלט פיזית מן הרדיפה.

דָּנִיֵּאל 3.18 כבר מנע מסקנה כזאת.

שלושת האנשים מקבלים את האפשרות שאלוהים לא יציל אותם מן האש.

החזיונות המאוחרים של דניאל מדברים ממילא על נאמנים שנרדפים ונפגעים באמת.

הניצחון היסודי אינו אפוא תמיד שימור החיים הארציים.

הוא טמון תחילה בנאמנות הנשמרת עד תום המבחן.

22. מסקנה

דניאל 3 ודניאל 6 הם שני סיפורים משלימים המאורגנים סביב שאלה אחת: מה צריך לעשות עבד אלוהים כאשר שלטון אנושי תובע סמכות על מה ששייך לאלוהים?

דניאל 3 משיב כאשר השלטון מצווה על מעשה השתחוות אסור.

דניאל 6 משיב כאשר השלטון אוסר מנהג של נאמנות לאלוהים.

בשני המצבים נשארים העבדים הנוגעים בדבר נאמנים בתפקידיהם האזרחיים, אך מסרבים לחצות את הגבול הדתי.

הם אינם מארגנים מרד, אינם מחפשים עימות ואינם משתמשים באלימות. הם פשוט נשארים נאמנים ומקבלים את תוצאות הנאמנות הזאת.

הכבשן וגוב האריות מובילים בסופו של דבר לאותה הוכחה: צו אנושי יכול לדון את עבדי אלוהים, אך אינו יכול לבטל את ריבונות אלוהים. הוא נשאר חופשי להציל את עבדיו, ונאמנותם נשארת שלמה גם כאשר ההצלה אינה מובטחת מראש.

דניאל 3 ודניאל 6 מהווים כך שני ביטויים סיפוריים של עיקרון אחד שיעבור בחזיונות הנבואיים של הספר: האימפריות יכולות להפעיל זמנית את כוחן על הנאמנים, אך אינן יכולות להחזיק ביושר בהשתחוויתם, וסמכותן נשארת תמיד כפופה לזו של האל העליון.

1. דניאל הוא רקע עיקרי לספר ההתגלות

ספר ההתגלות משתמש בשפע בדימויים ובלשון של ספר דניאל.

תלות זו ניכרת במיוחד בחזיונות על הכוחות המדיניים המתנגדים לאלוהים.

דניאל 7 מתאר ארבע חיות המייצגות ממלכות. ההתגלות 13 מאמץ כמה מתכונותיהן של חיות אלה כדי לתאר את הכוח העולה מן הים.

ההקבלה בין דניאל להתגלות אינה נשענת אפוא רק על כמה דמיונות מקריים.

מחבר ההתגלות משלב במכוון את חזונו בלשון הנבואית של דניאל.

2. דמות הקשורה לשלטון

דניאל 3 נפתח בדמות שהקים נבוכדנצר:

“המלך נבוכדנצר עשה פסל זהב” (דָּנִיֵּאל 3.1).

גם ההתגלות 13 מציג דמות:

“היא אמרה ליושבי הארץ לעשות דמות לחיה” (חזוֹן יוֹחָנָן 13.14).

בשני הקטעים הופכת הדמות למרכז הנראה של דרישה דתית הנתמכת בשלטון.

עם זאת, יש להבחין מיד בהבדל.

בדניאל 3 נבוכדנצר עצמו מקים את הפסל.

בהתגלות 13 החיה השנייה מובילה את יושבי הארץ לעשות דמות לחיה הראשונה.

ההתאמה הנושאית היא אפוא חזקה, אך אינה זהות סיפורית.

3. ההשתחוות הכפויה

המקבילה נעשית מדויקת יותר כאשר הדמות קשורה להשתחוות.

דָּנִיֵּאל 3.5 מצווה:

“תיפלו ותשתחוו לפסל הזהב אשר הקים המלך נבוכדנצר”.

חזוֹן יוֹחָנָן 13.15 מזכיר באופן דומה את אלה המסרבים להשתחוות לדמות החיה.

בשני הטקסטים אין הבעיה המרכזית אפוא עצם קיומו של ייצוג.

הדמות הופכת לאמצעי לדרוש כניעה דתית.

דרישה זו היא שמעמידה את עבדי אלוהים לפני בחירה מכרעת.

4. איום המוות

דָּנִיֵּאל 3.6 מכריז:

“כל מי שלא יפול וישתחווה יושלך מיד אל תוך כבשן האש הבוערת.”

חזוֹן יוֹחָנָן 13.15 קובע שאלה שאינם משתחווים לדמות החיה יומתו.

המבנה קרוב אפוא באופן יוצא דופן:

דמות מוקמת;

ההשתחוות לה נדרשת;

הסירוב נעשה פשע;

העונש הקבוע הוא מוות.

דניאל 3 מספק אפוא תקדים סיפורי רלוונטי במיוחד להבנת הסצנה של ההתגלות 13.

5. מבקעת דורא לפרספקטיבה אוניברסלית

לדניאל 3 כבר ממד קיסרי.

הכרוז פונה אל "עממיא אמיא ולשניא" (דָּנִיֵּאל 3.4).

נוסחה זו מדגישה את היקף סמכותו של נבוכדנצר על אוכלוסיות שונות.

ההתגלות 13 מרחיב עוד את הפרספקטיבה הזאת. החיה מקבלת סמכות המתוארת במונחים אוניברסליים על שבטים, עמים, לשונות וגויים (חזוֹן יוֹחָנָן 13.7).

המוטיב הדניאלי של האימפריה הרב־לאומית הופך כך, בהתגלות, לכוח אסכטולוגי שתביעתו מגיעה למימד עולמי.

6. ההבדל היסודי בין דניאל 3 לדניאל 2

ההשוואה עם ההתגלות 13 אינה צריכה להשכיח את ההתקדמות הפנימית בספר דניאל.

בדניאל 2 מקבל נבוכדנצר התגלות שלא הוא יצר.

פסל החלום מראה לו את רצף הממלכות ואת הריבונות הסופית של המלכות שהקים אלוהים.

בדניאל 3 הופך המלך בעצמו ליוצר של דמות.

הניגוד משמעותי.

בחלום מגלה אלוהים למלך את גבול ממלכתו.

בבקעת דורא מארגן המלך טקס שבו סמכותו נראית כאילו אינה מכירה בשום גבול דתי.

ההתגלות האלוהית והייצוג הקיסרי נמצאים כך במתח.

7. הפסל כולו מזהב

דָּנִיֵּאל 2.38 זיהה את נבוכדנצר עם ראש הזהב.

הפסל של דניאל 3 מתואר, מצדו, כפסל זהב.

מפתה לפרש הבדל זה כתגובה מכוונת של נבוכדנצר לחלום: במקום לקבל את היותו רק ראש של מכלול ממלכות עוקבות, הוא ציווה לייצג שלטון כולו זהב.

פירוש זה מושך מבחינה ספרותית.

ואולם אין להציגו כנתון מפורש של הטקסט.

דניאל 3 אינו אומר לעולם שנבוכדנצר בנה את פסלו כדי להתנגד למסר של דניאל 2.

ההקבלה נשארת אפוא השערה פרשנית עקבית, ולא עובדה שהסיפור קובע.

8. המספר שש בדניאל 3

ממדי הפסל נתונים בדָּנִיֵּאל 3.1:

שישים אמה גובה;

שש אמות רוחב.

הספרה שש מופיעה אפוא בבירור בממדי האנדרטה.

ההתגלות 13 מסתיים במספר החיה:

“מספרו שש מאות שישים ושש” (חזוֹן יוֹחָנָן 13.18).

קרבה מספרית זו עוררה באופן טבעי הקבלות רבות.

היא ראויה לציון, אך יש לנהוג בה בזהירות.

9. האם אפשר לקשור בין 60, 6 ו־666?

דניאל 3 מספק את המספרים 60 ו־6.

ההתגלות 13 מספק את 666.

אפשר היה לציין ששני הקטעים קושרים את הספרה שש לכוח הדורש השתחוות.

אך דניאל אינו מציג לעולם את ממדי הפסל בצורת “666”.

הטקסט נותן שתי מידות נפרדות: 60 אמה ו־6 אמות.

יהיה זה אפוא שגוי להפוך ממדים אלה להופעה מפורשת של המספר 666.

ההקבלה יכולה להיות בעלת ערך טיפולוגי או ספרותי, אך אין היא שוויון מספרי מוכח.

10. השיטה הששיתית המסופוטמית

יש להביא בחשבון גם את חשיבות המספר 60 בעולם המסופוטמי.

המתמטיקה הבבלית השתמשה בהרחבה במערכת ששיתית, המבוססת על המספר 60.

לנוכחות 60 בממדי הפסל יש אפוא רקע מסופוטמי טבעי.

אין צורך להניח שהמספר נבחר רק כדי להכריז על ההתגלות 13.

הקריאה הקנונית יכולה להבחין בהד בין דניאל להתגלות מבלי למחוק את המשמעות שיש למספרים בהקשרם הראשון.

11. הבדל חשוב: פסל דניאל אינו מקבל חיים

ההתגלות 13 מציג רכיב החסר בדניאל 3.

החיה השנייה מקבלת כוח לתת רוח לדמות החיה כדי שתדבר (חזוֹן יוֹחָנָן 13.15).

שום דבר דומה אינו מסופר בדניאל 3.

פסלו של נבוכדנצר נשאר חפץ מעשה ידי אדם.

הוא אינו מדבר.

הוא אינו פועל.

המלך, הכרוז, המנגנים ופקידי האימפריה הם המארגנים את פולחנו.

הבדל זה מונע לזהות פשוט בין שתי הדמויות.

12. למוזיקה אין מקבילה ישירה בהתגלות 13

דניאל 3 מקצה מקום ניכר לכלי נגינה.

הם נותנים את האות להשתחוות הקולקטיבית.

ההתגלות 13 אינו מאמץ מנגנון זה.

ההקבלה בין שני הפרקים נשענת אפוא על הדמות, על ההשתחוות הכפויה ועל איום המוות, לא על כל פרטי הטקס.

הבחנה זו ממחישה את האופן שבו ההתגלות משתמש מחדש במוטיבים של דניאל: הוא מאמץ אותם, משלב אותם ומשנה אותם במקום לשחזר במדויק את הסיפור.

13. ההתגלות 13 משלב כמה פרקים מדניאל

החיה של ההתגלות 13 אינה תלויה אפוא רק בדניאל 3.

תיאורה מאמץ ללא ספק את דניאל 7.

יש לה תכונות המזכירות את הנמר, הדוב והארי, דווקא החיות ששימשו לחיות הראשונות בדניאל 7 (חזוֹן יוֹחָנָן 13.2 ; דָּנִיֵּאל 7.4-6).

הכוח המוציא מפיו דברי יהירות מזכיר גם את דמויות הרודפים בחזיונות דניאל.

ההתגלות 13 מאגד כך כמה מוטיבים דניאליים:

החיות הקיסריות;

התביעה המחרפת;

רדיפת הקדושים;

הדמות;

ההשתחוות הכפויה;

איום המוות.

דניאל 3 מהווה רכיב חשוב ברקע זה, אך אינו מקורו היחיד.

14. דניאל 3 מספר; ההתגלות 13 מבשר

יש לשמור על הבדל בסוגה.

דניאל 3 בנוי כסיפור על נבוכדנצר ושלושה מנהלים יהודים.

ההתגלות 13 שייך לחזון נבואי ואפוקליפטי.

תפקידם של שני הקטעים אינו זהה אפוא.

דניאל 3 מראה באופן מוחשי כיצד מתנהגים עבדי אלוהים כאשר המדינה דורשת השתחוות שאינה מתיישבת עם אמונתם.

ההתגלות 13 מבשר מצב שבו אותו היגיון של שליטה דתית מגיע לעוצמה אסכטולוגית.

הסיפור הקדום מספק כך מודל המאפשר להבין את הסכסוך העתידי מבלי להפוך בשל כך לנבואה מפורטת של כל רכיביו.

15. עיקרון הנאמנות נשאר זהה

תשובת שלושת היהודים מספקת עיקרון שאפשר ליישמו על הסכסוך של ההתגלות 13.

הם אינם מבקשים לברר כיצד לבצע את המחווה כלפי חוץ תוך שמירת נאמנותם בפנים.

הם מסרבים להשתחוות עצמה.

“את אלהיך איננו עבדים ולפסל הזהב אשר הקמת לא נשתחווה” (דָּנִיֵּאל 3.18).

גם ההתגלות 13 מעמיד את הנאמנים לפני שאלה של השתחוות.

בשני המקרים העניין האחרון הוא למי שייכת הנאמנות הדתית.

16. ההתגלות 14 מביא את התשובה התיאולוגית

הסכסוך של ההתגלות 13 נמשך ישירות בהתגלות 14.

להשתחוות לחיה ולדמותה מנוגדת הנאמנות לאלוהים.

חזוֹן יוֹחָנָן 14.7 קורא להשתחוות ליוצר.

חזוֹן יוֹחָנָן 14.9-12 מציב בניגוד את אלה המשתחווים לחיה ולדמותה לקדושים המתמידים בנאמנות.

המבנה מזכיר את העיקרון של דניאל 3.

הרשות המדינית יכולה לכפות טקס.

היא יכולה לאיים על החיים.

אך היא אינה יכולה להפוך השתחוות כוזבת להשתחוות לגיטימית.

17. סימן החיה הוא התפתחות נוספת

ההתגלות 13 מוסיף גם את שאלת הסימן, ללא מקבילה ישירה בדניאל 3.

סימן זה מתנה את האפשרות לקנות ולמכור (חזוֹן יוֹחָנָן 13.16-17).

הכפייה אינה נוגעת אפוא רק לאיום ההוצאה להורג.

היא מתפשטת לחיים הכלכליים.

אין אפוא להניח את דניאל 3 ואת ההתגלות 13 זה על זה פרט אחר פרט.

ההתגלות מאמץ את עיקרון הכפייה הדתית ומפתח אותו בצורות חדשות.

18. התקדמות של הכפייה

ובכל זאת אפשר להשוות בין שני הקטעים לפי התקדמות.

בדניאל 3 שולט השלטון בטקס הציבורי ומאיים פיזית על המסרבים.

בהתגלות 13 מתערב השלטון המתואר בחזון בו־זמנית בתחום הדתי, המדיני, החברתי והכלכלי.

ההיגיון הקיים בדורא מגיע כך לממד רחב הרבה יותר.

השלטון אינו מסתפק עוד בדרישה לציות אזרחי.

הוא מבקש לקבל השתחוות.

דווקא ברגע זה חייבים עבדי אלוהים לסרב.

19. הכבשן כמודל של רדיפה

הכבשן של דניאל 3 מייצג באופן מוחשי את המחיר שהנאמנות עשויה לדרוש.

שלושת האנשים אינם יודעים, כשהם משיבים למלך, שיצאו חיים מן האש.

החלטתם קודמת לנס.

תצפית זו נעשית חשובה במיוחד בקריאה אסכטולוגית.

המסר של דניאל 3 אינו:

“סרבו, כי אתם בטוחים שלא תמותו.”

הוא:

“הישארו נאמנים, גם אם הנאמנות עלולה לעלות לכם בחייכם.”

הבחנה זו מגינה על קריאת הפרק מפני תיאולוגיה שלפיה אלוהים חייב לשמר פיזית כל מאמין נאמן.

20. דניאל עצמו מבשר קדושים שנפגעים באמת

החזיונות המאוחרים של הספר מאשרים הסתייגות זו.

דניאל אינו מציג את כל הרדיפות כמסתיימות בהצלה פיזית מיידית.

הכוחות העוינים יכולים לעשות מלחמה בקדושים ולהציק להם זמן מה (דָּנִיֵּאל 7.21, 25).

דניאל 11 מתאר גם רדיפה שבה נופלים נאמנים מסוימים.

הצלת דניאל 3 היא אפוא אות לריבונות האלוהית, לא הבטחה שכל נאמן ימלט תמיד ממוות.

ניצחונו הסופי של אלוהים חורג מעצם ההישרדות הפיזית המיידית.

21. הנאמנות קודמת להצלה

עיקרון זה מאחד לעומק את דניאל 3 ואת ההתגלות.

שלושת האנשים נאמנים לפני שהם יודעים אם יינצלו.

קדושי ההתגלות נקראים להתמיד גם מול המוות.

הניצחון אינו מורכב אפוא בראש ובראשונה מהימנעות מכל סבל.

הוא מורכב מאי־העברת ההשתחוות השייכת לאלוהים לכוח אנושי.

לכן דָּנִיֵּאל 3.18 הוא אחת ההצהרות החשובות ביותר להבנת ההיקף האסכטולוגי של הסיפור:

גם בלי הצלה מיידית לא ישתחוו לפסל.

22. טיפולוגיה ונבואה ישירה

מן הראוי להבחין לבסוף בין שתי קטגוריות.

נבואה ישירה מבשרת במפורש אירוע עתידי.

טיפולוגיה או מודל סיפורי מציגה אירוע היסטורי שמבנהו יכול להופיע שוב מאוחר יותר בצורה רחבה יותר.

דניאל 3 שייך תחילה לקטגוריה השנייה כאשר מקשרים אותו להתגלות 13.

הפרק אינו מצהיר במפורש:

“פסל זה מייצג את דמות החיה של אחרית הימים.”

ואולם ההתגלות 13 מאמץ מוטיבים קרובים דיים כדי שקשר טיפולוגי יהיה לגיטימי.

נבוכדנצר הופך כך לדוגמה היסטורית של התביעה הקיסרית הדורשת את מה ששייך לאלוהים.

23. מנבוכדנצר אל הכוחות האסכטולוגיים

יש עם זאת להימנע מלזהות סופית את נבוכדנצר עם חיית ההתגלות.

ספר דניאל עצמו מספר על התפתחות השליט הבבלי.

נבוכדנצר יכול להכיר בעוצמת אלוהי שלושת היהודים ועדיין יושפל ויילמד לעומק בפרק 4.

החיה של ההתגלות 13 שייכת למסגרת תיאולוגית אחרת.

היחס מצוי אפוא ברמת ההתנהגות הקיסרית המתגלה ברגע מסוים: כאשר שלטון דורש השתחוות שאינה שלו.

24. העניין המשותף האמיתי: ההשתחוות

מעבר לפסלים, למספרים ולמבנים המדיניים, המילה החיונית נשארת בסופו של דבר השתחוות.

דניאל 3 שואל:

בפני מי ישתחווה האדם?

ההתגלות 13 שואל את אותה שאלה בקנה מידה אסכטולוגי.

ההתגלות 14 מביא לה את התשובה:

ההשתחוות שייכת ליוצר.

היחס בין הקטעים עמוק אפוא מדמיון פשוט בין שתי דמויות.

הוא נוגע לגבול המוחלט של הריבונות המדינית כאשר היא תובעת לקבל את מה ששייך לאלוהים.

25. סיכום

ההקבלות בין דניאל 3 להתגלות 13 מרובות ומדויקות דיין כדי להצדיק קריאה משווה.

בשני הטקסטים מופיעים כוח שליט, דמות, דרישת השתחוות ואיום מוות על אלה המסרבים להיכנע.

האוצר הלשוני הקיסרי והממד האוניברסלי מחזקים עוד את ההתאמה הזאת.

יש עם זאת לכבד את ההבדלים. פסל דניאל אינו מקבל חיים, המוזיקה אינה מאומצת בהתגלות 13, לסימן החיה אין מקבילה בדניאל 3 ואין להפוך באופן מלאכותי את המספרים 60 ו־6 ל־666.

דניאל 3 אינו אפוא תיאור מוצפן ומפורט של ההתגלות 13.

הוא מהווה דווקא תקדים היסטורי ותיאולוגי למצב האסכטולוגי שיוחנן מתאר: שלטון אנושי חוצה את גבול סמכותו כאשר הוא דורש השתחוות, ועבדי אלוהים צריכים אז לבחור בנאמנות, גם כאשר בחירה זו מאיימת על קיומם.

היחס בין שני הקטעים ניתן אפוא לניסוח מדויק: בקעת דורא מספקת את המודל הסיפורי של סכסוך שההתגלות מעלה לממדו האסכטולוגי. העניין היסודי נשאר בעינו: הרשות המדינית יכולה לתבוע את הציות המגיע לה, אך היא הופכת לעובדת אלילים כאשר היא תובעת את ההשתחוות השייכת לאלוהים לבדו.

1. פסל מונומנטלי שאפשר להעלותו על הדעת מבחינה חומרית

לימוד ממדי הפסל הראה ששישים האמה של הגובה ושש האמות של הרוחב מתארות אנדרטה יוצאת דופן, מבלי לאפשר לשחזר במדויק את צורתה.

הביטוי “פסל זהב” אינו מחייב גם את הרעיון של פסל העשוי כולו זהב מלא.

הטכניקות העתיקות אפשרו להניח ציפוי יקר על מבנה העשוי מחומר זול בהרבה. המקרא עצמו משתמש בשיטה זו לכמה כלי פולחן המצופים זהב.

החישובים המוצעים בנספח הדן בכמות הזהב אינם מהווים אפוא שחזור של הפסל האמיתי. הם מראים רק שציפוי זהב, אפילו דק מאוד, יכול היה להעניק לאנדרטה את מראה הזהב מבלי לדרוש את מאות הטונות שהיה דורש מבנה מלא.

החומריות של האנדרטה אינה מציגה אפוא כל אי־אפשרות מהותית.

2. דורא נשארת מיקום לא ודאי

בקעת דורא היא דוגמה טובה להבחנה ההכרחית בין סבירות להוכחה.

השם שייך לסביבה לשונית התואמת את מסופוטמיה, וכמה מיקומים הוצעו.

ואולם אף אחד מהם אינו יכול להיחשב ודאי.

יהיה זה אפוא מוגזם לטעון שהארכאולוגיה מצאה את מקום הפסל של דניאל 3.

ומנגד, אי־היכולת הנוכחית לזהות במדויק שם מקום עתיק משני אינה מאפשרת להסיק שהוא בדוי.

הניסוח המדוקדק ביותר נשאר שדניאל ממקם את האירוע במקום המוצג כאמיתי, השייך למחוז בבל, שזיהויו המודרני נשאר לא ודאי.

3. הכבשן שייך להקשר סביר מבחינה היסטורית

לימוד המתקנים התרמיים המסופוטמיים מראה שכבשן גדול מתיישב עם הסביבה החומרית של בבל.

נשאר בלתי אפשרי לקבוע במדויק את צורתו או את תפקידו הרגיל.

הרכיב ההיסטורי המשמעותי ביותר נשאר המקבילה ביִרְמְיָהוּ 29.21-22, הקושרת במישרין את נבוכדנצר להמתת שני אנשים באש.

מקבילה זו אינה מוכיחה את הפרק של דניאל 3 ואינה מוכיחה שאותו מתקן שימש.

היא קובעת עם זאת שהוצאה להורג באש בימי נבוכדנצר אינה עונש זר להקשר המקראי של השליט.

אפשר אפוא לחקור את הכבשן מבחינה היסטורית מבלי לצמצם את הנס לתופעה טבעית.

4. “שבעה פעמים” אינו מידה מדעית

הציווי לחמם את הכבשן “שבעה פעמים” יותר יש להבינו ברובד הסיפורי והלשוני שלו.

המספר שבע מבטא כאן הגברה קיצונית ולא מידה תרמומטרית המאפשרת לחשב טמפרטורה מדויקת.

תצפית זו אינה אומרת שהגברת החום סמלית.

דָּנִיֵּאל 3.22 מציין שהחיילים שהוטל עליהם להשליך את שלושת האנשים לאש נהרגו בעצמם מן החום.

הסיפור קובע אפוא בו־זמנית הגברה ממשית של האש ואת אי־האפשרות לתרגם את הביטוי “שבעה פעמים” למקדם מדעי מדויק.

5. הדמות הרביעית שייכת לנס עצמו

לימוד דָּנִיֵּאל 3.25 ו־3.28 מאפשר גם לקבוע כמה רמות פירוש.

נבוכדנצר רואה באמת, בהיגיון הסיפורי של הפרק, דמות רביעית מהלכת עם שלושת הנידונים.

הביטוי הארמי שבו משתמש המלך מעיד על ישות בעלת מראה אלוהי או שמימי.

כמה פסוקים מאוחר יותר מפרש נבוכדנצר בעצמו את ההצלה בהצהירו שאלוהים “שלח את מלאכו” (דָּנִיֵּאל 3.28).

הזיהוי כמלאך הוא אפוא בעל היסוד הטקסטואלי המפורש ביותר.

6. הקריאה הכריסטופנית נשארת פירוש תיאולוגי אפשרי

המסורת הנוצרית הכירה פעמים רבות בדמות הרביעית הופעה של הבן בטרם התגשמותו בבשר.

קריאה זו יכולה להשתלב בתיאולוגיה מקראית רחבה יותר של קדם־קיומו של המשיח ובשאלה המורכבת של “מלאך הנצחי” בברית הישנה.

עם זאת, אין להציגה כאילו דניאל כתב במפורש שהדמות הרביעית היא המשיח.

ההבחנה חשובה:

הטקסט קובע התערבות שמימית ששלח אלוהים;

דָּנִיֵּאל 3.28 מגדיר אותה כהתערבות מלאכית;

הזיהוי המדויק יותר כהופעה כריסטופנית שייך לפירוש הנוצרי של הקטע.

הבחנה זו מאפשרת לשמור על האפשרות התיאולוגית של הופעה כריסטופנית מבלי לייחס לה דרגת ודאות גבוהה יותר מזו שהטקסט מתיר.

7. המסורת היוונית מאשרת את קדמותו של הפירוש המלאכי

תפילת עזריה ושירת שלושת הנערים מעידות עדות מעניינת במיוחד על קבלתו הקדומה של דניאל 3.

המסורת היוונית מרחיבה את מה שמתרחש בתוך הכבשן ומתארת את התערבות המלאך האדון.

קריאה זו מתאימה במישרין לדָּנִיֵּאל 3.28.

היא מראה שהפירוש המלאכי של הדמות הרביעית אינו הסבר מודרני שנועד לעקוף קריאה כריסטולוגית. הוא שייך למסורת פירוש קדומה של הסיפור.

המסורות הנוצריות פיתחו אחר כך קריאות שונות על בסיס זה.

8. יש לכבד את ההבדלים הקנוניים

לימוד התוספות היווניות מראה גם את ההכרח להבחין בין המסורות הקנוניות.

תפילת עזריה והשירה אינן נמצאות בנוסח הארמי המסורתי.

הן שייכות עם זאת למסורת היוונית הקדומה של דניאל.

הן מתקבלות במסורות הקתולית והאורתודוקסית לפי המסגרות הקנוניות של כל אחת, ואילו המסורות הפרוטסטנטיות מציבות אותן בדרך כלל בין ההכתבים האפוקריפיים ואינן כוללות אותן בקנון הברית הישנה.

מחקר אקדמי יכול אפוא להשתמש בהן כעדים חשובים לתולדות הטקסט ולקבלתו של דניאל 3, תוך ציון ברור של מעמדן השונה לפי המסורות.

9. אין להסתיר את המילים היווניות ואין להגזים בהן

דניאל 3 מכיל כמה מונחים מוזיקליים הנחשבים בדרך כלל לשאילות מיוונית.

יש להכיר בנתון זה.

הוא שייך ביושר לדיון על תיארוך הספר.

אך הטיעון נעשה מוגזם כאשר מניחים שכל מילה יוונית בהכרח בלתי אפשרית בהקשר קדום לכיבושי אלכסנדר.

המגעים בין העולם היווני למזרח הקרוב התקיימו קודם לכן, ושמות הכלים שייכים דווקא לאוצר המילים המועד לנוע יחד עם החפצים שהם מציינים.

מונחים אלה יכולים אפוא להשתתף בדיון כרונולוגי, אך אין הם מספיקים בפני עצמם להוכיח חיבור של דניאל 3 במאה השנייה לפנה״ס.

10. לדניאל 3 מסגרת נאו־בבלית עקבית

הלימוד ההיסטורי אפשר להבחין בין אישוש הקשרי לבין עדות ישירה.

נבוכדנצר השני מתועד היטב מבחינה היסטורית.

מלכותו התאפיינה בפעילות אדריכלית ניכרת.

בבל הייתה בירתה של אימפריה רב־לאומית.

הגלויות היהודיות שייכות להיסטוריה של התקופה.

שילובם של זרים במבנים המינהליים של אימפריה אפשרי מבחינה היסטורית.

להוצאה להורג באש יש בנוסף המקבילה שכבר צוינה בירמיהו.

נתונים אלה אינם מוכיחים כל אחת מנסיבותיו המסוימות של דניאל 3, אך הם מראים שלסיפור כמה נקודות עיגון העקביות עם העולם שבו הוא טוען להתרחש.

11. יש עם זאת להכיר בהיעדר אישור עצמאי

שום מקור חוץ־מקראי הידוע כיום אינו מספר על הטקס בדורא, על הרשעת שדרך, מישך ועבד נגו או על הצלתם.

שום כתובת שנמצאה אינה ניתנת לזיהוי ודאי עם הפסל של דניאל 3.

יש להכיר בבירור במגבלה תיעודית זו.

הגנה על היסטוריות הסיפור אינה מחייבת לייחס לתגליות הארכאולוגיות כוח הוכחה שאין להן.

הטיעון המוצק ביותר הוא לקבוע שלמסגרת כמה התאמות היסטוריות משמעותיות, תוך הכרה בכך שהאירוע המסוים נשאר ידוע בעדותו של ספר דניאל.

12. היעדרו של דניאל אינו סתירה

שאלת היעדרו של דניאל בפרק 3 נשארת ללא תשובה היסטורית ודאית.

כמה השערות נשארות אפשריות: העברה מינהלית, תפקיד שונה, היעדרות זמנית או נסיבה אחרת שאינה ידועה.

הטקסט אינו מאפשר לבחור ביניהן.

הוא מספק עם זאת הסבר ספרותי חשוב.

דניאל 3 מציב בקדמת הבמה את שדרך, מישך ועבד נגו; דניאל 6 יעמיד את דניאל לבדו מול מבחן דומה.

השלמה זו מראה שהנאמנות לאלוהי ישראל אינה קשורה בדמות יחידה.

13. דניאל 3 ודניאל 6 יוצרים מכלול תיאולוגי

ההשוואה בין שני הפרקים חשפה סימטריה חזקה במיוחד.

בדניאל 3 מצווה השלטון על מעשה דתי שעבדי אלוהים אינם יכולים לבצע.

בדניאל 6 אוסר השלטון מעשה דתי שדניאל אינו יכול לזנוח.

המצב הראשון כופה את האסור.

המצב השני אוסר את מה שיש לשמר.

בשני המקרים חוצה הסמכות האנושית גבול.

התשובה נשארת זהה: עבדי אלוהים ממשיכים לכבד את הסמכות בתחומה הלגיטימי, אך מסרבים להעניק לה כוח על נאמנותם הדתית.

14. ההצלה המלאכית קושרת את שני הסיפורים

לדניאל 3 ולדניאל 6 גם אותה לשון הצלה.

נבוכדנצר מכיר בכך שאלוהים שלח את מלאכו להציל את שלושת האנשים.

דניאל מצהיר שאלוהיו שלח את מלאכו לסגור את פי האריות.

בשני הסיפורים שומר אמצעי ההוצאה להורג על כל כוחו הטבעי.

האש הורגת.

האריות הורגים.

אך הם נעשים בלתי מסוגלים להשמיד את אלה שאלוהים מחליט להגן עליהם.

התאמה זו מחזקת את האחדות התיאולוגית של החלק הסיפורי בספר.

15. דניאל 3 מכין את החזיונות הנבואיים

סיפורי דניאל אינם עצמאיים מן החזיונות העוקבים.

דניאל 3 מראה בצורה סיפורית את מה שהפרקים הנבואיים יפתחו בקנה מידה רחב בהרבה: ממלכות אנושיות יכולות לחרוג מגבולות סמכותן, לרדוף את הקדושים ולתבוע מקום ששייך לאלוהים.

דניאל 7, 8 ו־11 יפתחו עימות זה בצורות שונות.

סיפור הכבשן מכין כך את הקורא להבין מה פירוש הדבר הלכה למעשה להישאר נאמן כאשר שלטון קיסרי נעשה רודף.

16. ההתגלות 13 מאמץ את המוטיב ומגדיל אותו

היחס בין דניאל 3 להתגלות 13 נראה משמעותי במיוחד.

שני הטקסטים קושרים:

כוח שליט;

דמות;

דרישת השתחוות;

איום מוות על אלה המסרבים.

התאמות אלה מאפשרות באופן לגיטימי לראות בדניאל 3 רקע סיפורי לסצנה האפוקליפטית.

אין עם זאת להפוך כל פרט בפרק לניבוי מוצפן של ההתגלות 13.

דניאל 3 נשאר קודם כול סיפור על נבוכדנצר ושלושת מנהליו היהודים.

ההתגלות 13 מאמץ כמה ממוטיביו ומשלב אותם בחזון אסכטולוגי רחב בהרבה.

17. המספרים 60 ו־6 אינם המספר 666

זהירות נדרשת במיוחד בתחום המספרי.

הפסל מודד שישים אמה על שש.

חזוֹן יוֹחָנָן 13.18 נותן את המספר 666.

הנוכחות החוזרת של הספרה שש בהקשרים שבהם כוח דורש השתחוות עשויה ליצור הד מעניין בקריאה קנונית.

אך דניאל 3 אינו נותן לעולם את המספר 666.

אין אפוא להפוך באופן מלאכותי את הממדים 60 × 6 למספר זה.

הרקע הששיתי המסופוטמי מציע בנוסף הסבר טבעי לחשיבות המספר 60.

את היחס להתגלות 13 יש לחפש תחילה בנושא ההשתחוות הכפויה, לא במשוואה מספרית.

18. הקשר האמיתי בין דניאל 3 לאסכטולוגיה הוא הנאמנות

ההיקף האסכטולוגי של הפרק אינו תלוי בסופו של דבר לא בחישוב ממדים ולא בזיהוי ספקולטיבי של כל פרט.

הוא טמון בסכסוך היסודי בין שתי תביעות.

נבוכדנצר דורש מעשה השתחוות.

שלושת האנשים מכירים בכך שאין להעניק לו השתחוות זו.

ההתגלות 13 מעלה אותו היגיון לממד אסכטולוגי.

העיקרון נשאר אפוא קבוע: כאשר שלטון אנושי תובע את מה ששייך אך ורק לאלוהים, הנאמנות מחייבת סירוב.

19. ההצלה אינה הופכת לעולם לזכות לנס

אחת המסקנות החשובות ביותר של מכלול הנספחים נוגעת לטבע אמונתם של שלושת האנשים.

הם אינם אומרים:

“אלוהים בהכרח יציל אותנו, ולכן אנו יכולים לסרב ללא סיכון.”

הם מצהירים שאלוהים יכול להציל אותם, ואז מוסיפים שיישארו נאמנים גם אם ההצלה לא תתרחש (דָּנִיֵּאל 3.17-18).

הצהרה זו מונעת להפוך את סיפורם לנוסחה המבטיחה הגנה פיזית לכל מאמין נאמן.

הנס מגלה את ריבונות אלוהים.

הוא אינו מטיל על אלוהים חובה לעשות תמיד את אותו נס.

20. הניצחון מתחיל לפני פתיחת הכבשן

תצפית זו מאפשרת לתפוס את המרכז התיאולוגי של דניאל 3.

ניצחונם של שלושת היהודים אינו מתחיל כשהם יוצאים בלי פגע מן האש.

הוא מתחיל כשהם משיבים למלך שלא ישתחוו, גם אם אלוהים לא יצילם.

ברגע זה יכול נבוכדנצר עדיין להשליכם אל הכבשן.

הוא מחזיק בתפקידם.

הוא יכול לפסוק את דינם.

הוא יכול להשתלט על גופם.

אך הוא אינו מחזיק עוד בהשתחוויתם.

דווקא גבול זה יהפוך שאר הסיפור לנראה לעין.

21. מן הפסל חסר התנועה אל האלוהים הפועל

מכלול הפרק נשען בסופו של דבר על ניגוד מרשים.

נבוכדנצר מקים פסל ענק.

יש לחנוך אותו.

יש לזמן פקידים.

על מנגנים לתת את האות.

על כרוז להכריז את הציווי.

על חיילים לאכוף את גזר הדין.

הפסל עצמו אינו עושה דבר.

לעומת זאת, לאלוהי שלושת היהודים אין שום פסל בבקעת דורא.

הוא אינו מיוצג בדמות מונומנטלית.

אך הוא פועל.

הוא שולח את שליחו.

הוא מציל את עבדיו.

הוא מביא לבסוף את השליט שדרש השתחוות להכיר בפומבי בעוצמתו.

הניגוד בין הדמות הנראית אך חסרת האונים לבין האלוהים הבלתי נראה אך הפועל הוא אחד הממדים העמוקים ביותר של הסיפור.

22. מסקנה כללית

השאלות השונות שנלמדו בנספחים אלה מובילות למסקנה מתכנסת.

אפשר ללמוד את דניאל 3 ברצינות בהקשרו ההיסטורי מבלי להכחיש את ממדו הניסי. הפסל המונומנטלי אפשרי מבחינה חומרית; מיקומה של דורא נשאר לא ודאי; הכבשן שייך לסביבה סבירה; להוצאה להורג באש יש מקבילה בימי נבוכדנצר; המונחים המוזיקליים היווניים הם נתון לשוני ממשי אך אינו מכריע לבדו לצורך התיארוך; המסורות הטקסטואליות היווניות מאירות את תולדות הפירוש הקדומות; והיחס לדניאל 6 ולאחר מכן להתגלות 13 מגלה את ההיקף התיאולוגי המתמיד של הסיפור.

בה בעת מחייב המחקר האקדמי לשמור על ההבחנות ההכרחיות בין מה שנקבע במפורש, מה שמאושש היסטורית, מה שסביר ומה שנשאר השערתי.

זהירות זו אינה פוגעת בעוצמת הפרק. היא מאפשרת להפך לתפוס אותה טוב יותר.

דניאל 3 אינו נשען בסופו של דבר לא על האפשרות לאתר במדויק את דורא, לא על כמות הזהב ששימשה ולא על הזיהוי הסופי של כל כלי נגינה. קביעתו המרכזית ברורה הרבה יותר: שום כוח אנושי, יהא מרשים ככל שיהיה, אינו מחזיק בסמכות מוחלטת. כאשר שלטון דורש השתחוות, מגיעים עבדי אלוהים לגבול הציות שהם יכולים להעניק לו.

שדרך, מישך ועבד נגו מסכימים אז לאבד את מעמדם ואת חייהם ולא את נאמנותם.

נס הכבשן מגלה אחר כך את מה שהחלטתם כבר הודתה בו: נבוכדנצר יכול להקים את הפסל, לזמן את האימפריה, לגזור את הדין ולהצית את האש; הוא אינו יכול לכפות את מצפונם של הנאמנים ולא למנוע מאלוהים העליון להפעיל את ריבונותו.