Daniel 3 désigne à plusieurs reprises la fournaise par l’expression araméenne ʾattûn nûrāʾ yāqidtaʾ, que l’on peut rendre par « fournaise de feu ardent »…
דניאל 3 מכנה את הכבשן פעמים אחדות בביטוי הארמי אתון נורא יקדתא, שאפשר לתרגמו ״כבשן אש יוקדת״ או ״כבשן בוער״.
המונח אתון מציין תנור או כבשן היכול להגיע לטמפרטורה גבוהה.
עם זאת, הסיפור אינו מפרט לעולם את תפקידו המקורי של מתקן זה.
עדיף אפוא לדבר פשוט על ״כבשן״ ולא לקבוע שמדובר בהכרח בתנור לבנים, בכבשן מתכות או במתקן שנבנה במיוחד להוצאות להורג.
השימוש בכבשנים היה חיוני במסופוטמיה העתיקה.
באזור היה חרס בשפע, ואילו אבן ועץ לבנייה היו פחות זמינים באזורים מסוימים. הלבנה הייתה אפוא אחד מחומרי היסוד של האדריכלות המסופוטמית.
ניתן היה להשתמש בשני תהליכים עיקריים: ייבוש הלבנים בשמש ושריפתן.
הלבנים השרופות היו שימושיות במיוחד לבניינים החשופים ללחות או הדורשים עמידות רבה יותר.
תוכניות הבנייה הגדולות של השליטים הניאו־בבליים דרשו אפוא ייצור רב של חומרים.
קיומם של כבשנים בעלי קיבולת גדולה בסביבה הבבלית אינו מעורר אפוא כל קושי היסטורי מיוחד.
נבוכדנצר השני קשור במיוחד לעבודות הבנייה הגדולות של בבל.
מלכותו התאפיינה בשיקום ובהאדרה של מקדשים, ארמונות, ביצורים ומבנים מונומנטליים.
הכתובות המלכותיות של נבוכדנצר אף מקדישות מקום חשוב לפעילותו כבנאי.
בהקשר זה, ייצור לבנים שרופות והשימוש במתקני שריפה גדולים היו חלק מהסביבה החומרית של תקופתו.
תצפית זו אינה מוכיחה שכבשן דניאל 3 שייך לאתר בנייה מלכותי. היא רק מראה שקיומו של מתקן גדול היכול לייצר חום עז מתיישב לגמרי עם המסגרת הניאו־בבלית של הסיפור.
ההשערה מוצעת לעיתים קרובות.
לתנור לבנים יש כמה מאפיינים שאפשר לקשר לסיפור: עליו לייצר חום עז, לאפשר הכנסת דלק ולכלול חלל שבו מונחים החומרים לשריפה.
סוגים מסוימים של כבשנים כוללים גם פתחים שונים, מה שעשוי לסייע להבין כיצד הנדונים מושלכים לאש בעוד שנבוכדנצר יכול לאחר מכן לראות מה מתרחש ולהתקרב לפתח (דָּנִיֵּאל 3.23-26).
אך התאמות אלה אינן מספיקות כדי לזהות את הכבשן בוודאות.
דניאל אינו אומר לעולם: ״תנור לבנים״.
המסקנה חייבת אפוא להישאר מוגבלת: כבשן תעשייתי גדול הוא אפשרות סבירה, אך תפקידו המדויק נשאר בלתי ידוע.
עם זאת, הסיפור מספק כמה אינדיקציות תפקודיות.
שלושת האנשים ״מושלכים״ לכבשן (דָּנִיֵּאל 3.21-23).
נבוכדנצר יכול לאחר מכן להסתכל ולראות דמויות הולכות בתוך האש (דָּנִיֵּאל 3.24-25).
לבסוף, הוא ״קרב אל פתח כבשן האש הבוער״ ופוקד על שלושת האנשים לצאת (דָּנִיֵּאל 3.26).
אינדיקציות אלה מתיישבות עם מתקן בעל פתח המאפשר הכנסת הנדונים ואזור גישה או תצפית נוסף.
בכבשנים עתיקים מסוימים אפשר היה להכניס את הדלק בחלקם התחתון, ואילו פתח עליון או צדדי איפשר גישה לתא השריפה.
עם זאת, אי אפשר יהיה לשחזר תוכנית מדויקת של הכבשן על סמך דניאל 3 בלבד.
דָּנִיֵּאל 3.22 מציין שהלהבות הורגות את האנשים שהטילו את שלושת היהודים לכבשן. דָּנִיֵּאל 3.26 מספר בכל זאת שנבוכדנצר מתקרב לאחר מכן אל פתחו.
אין בהכרח סתירה בין שתי האינדיקציות.
החיילים צריכים להתקרב מספיק לאזור המסוכן ביותר כדי להשליך את הנדונים לאש. נבוכדנצר יכול לאחר מכן לעמוד מול פתח אחר או במרחק שונה.
הטקסט אינו מפרט לא את המרחקים, לא את תצורת התנור ולא את הזמן שחלף.
יהיה אפוא מלאכותי לנסות לפתור את השאלה בחישובים תרמיים מדויקים שהסיפור אינו מאפשר.
המידע החיוני נשאר שהחום היה קטלני באמת למבצעים, ואילו שלושת הנדונים נשארו בלא פגע.
ההשוואה המקראית המשמעותית ביותר נמצאת בירמיהו 29.
הנביא שולח מכתב ליהודים שהוגלו לבבל (יִרְמְיָהוּ 29.1-4). הוא מוקיע בו בעיקר שני נביאי שקר, אחאב בן קוליה וצדקיהו בן מעשיה.
ירמיהו מכריז:
״נבוכדנצר מלך בבל יהרוג אותם לעיניכם״ (יִרְמְיָהוּ 29.21).
הפסוק הבא מפרט את אופי עונשם. הגולים ישתמשו בגורלם בנוסחת קללה המתייחסת לאנשים ״אשר קלם מלך בבל באש״ (יִרְמְיָהוּ 29.22).
קטע זה חשוב במיוחד משום שהוא מקשר במפורש שלושה מרכיבים המופיעים גם בדניאל 3:
נבוכדנצר;
בבל;
הוצאה להורג באש.
יִרְמְיָהוּ 29.22 אינו מספר את אירוע דניאל 3 ואינו מזכיר לא את שדרך, לא את מישך ולא את עבד נגו.
אין אפוא לבלבל בין שני האירועים.
הטקסט מספק עם זאת נתון עצמאי בתוך הקורפוס המקראי: תחת נבוכדנצר, אנשים יכלו להיות נידונים למוות באש.
מידע זה מחזק באופן ניכר את הסבירות ההקשרית של דניאל 3.
ההוצאה להורג באש אינה נראית עוד כעונש שהומצא רק לצורכי סיפור הכבשן. גם ירמיהו מכיר נוהג כזה תחת אותו שליט ובאותה סביבה בבלית.
יש עם זאת להשתמש בניסוח של יִרְמְיָהוּ 29.22 בדייקנות.
הטקסט מציין שהשניים ״נקלו״ או ״נצלו״ באש. הוא אינו מפרט שהושלכו לאותו סוג כבשן שמתואר בדניאל 3.
יהיה אפוא מוגזם לטעון שירמיהו 29 מוכיח את קיומו של מודל הכבשן המדויק ששימש נגד שלושת היהודים.
מה שירמיהו מאשר מצומצם יותר אך משמעותי בכל זאת: המתת אדם באש שייכת להקשר העונשים המיוחסים לנבוכדנצר.
השימוש באש כעונש אינו מוגבל לבבל.
בְּרֵאשִׁית 38.24 מספר על ההצעה לשרוף את תמר לאחר האשמה בהפקרות מינית.
וַיִּקְרָא 20.14 ו־21.9 מזכירים גם אש בעונשים מסוימים בחקיקה הישראלית.
יְהוֹשֻעַ 7.25 מספר שגופת עכן ומה שהיה שלו נשרפו לאחר הוצאתו להורג.
טקסטים אלה שייכים להקשרים משפטיים והיסטוריים שונים ואין לבלבל אותם עם דניאל 3.
עם זאת, הם מראים שהקשר בין גזר דין לאש היה מוכר בעולם המקראי.
דָּנִיֵּאל 3.19 קובע שהמלך מורה לחמם את הכבשן ״שבעתיים״ יותר מהרגיל.
ככל הנראה אין להבין ביטוי זה כמדידה מדעית מדויקת.
כדי להכפיל טמפרטורה בדיוק פי שבעה, יהיה צורך בהגדרה מספרית של הטמפרטורה ההתחלתית ובמכשיר למדידת התוצאה, וזה כמובן אינו תואם את לשון הסיפור.
הביטוי פירושו באופן טבעי יותר שיש לחמם את הכבשן בעוצמה יוצאת דופן, ואף מרבית.
המספר שבע יכול לחזק את רעיון השלמות או העוצמה המלאה.
אך ממד ספרותי זה אינו מבטל את מציאות הגברת האש: דָּנִיֵּאל 3.22 קובע במפורש שהחום נעשה עז דיו להרוג את המבצעים.
לעיתים מפתה לייחס לכבשן טמפרטורה מדויקת, למשל 800, 1,000 או 1,200 מעלות צלזיוס.
יש להימנע ממספרים כאלה בניתוח הטקסט.
הטמפרטורה תלויה בפרמטרים רבים לא ידועים:
דניאל אינו מספק אף אחד מהמידע הזה.
אי אפשר אפוא לחשב טמפרטורה מדויקת.
המסקנה הלגיטימית היחידה היא שהסיפור מתאר חום עז דיו כדי לגרום במהירות למותם של האנשים החשופים ללהבות.
למות החיילים תפקיד מהותי בסיפור.
בלי דָּנִיֵּאל 3.22, אפשר היה לדמיין תיאורטית שהכבשן לא היה חם מספיק כדי להרוג מיד את הנדונים.
הטקסט מבטל בדיוק אפשרות זו.
האנשים המתקרבים לאש מתים.
החום מפעיל אפוא כרגיל את השפעתו ההרסנית.
כששדרך, מישך ועבד נגו נשארים בלא פגע, אי אפשר לייחס את הישרדותם, בהיגיון הסיפור, לכשל של הכבשן.
הנס אינו מורכב בהעדר אש, אלא בהעדר השפעת האש על אלה שאלוהים מגן עליהם.
הניתוח ההיסטורי של הכבשן מאפשר לקבוע כמה מרכיבים של סבירות:
קיומם של כבשנים עוצמתיים מתיישב עם הציוויליזציה הבבלית;
עבודות הבנייה הגדולות של נבוכדנצר מניחות שימוש נרחב בטכניקות שריפה;
יִרְמְיָהוּ 29.22 מעיד על הוצאה להורג באש תחת נבוכדנצר.
נתונים אלה יכולים להאיר את המסגרת ההיסטורית.
עם זאת, הם אינם מוכיחים ארכיאולוגית את נס דניאל 3.
הנס שייך לעדות הטקסט: האש, הקטלנית בדרך כלל, חדלה להפעיל את כוחה על שלושת האנשים.
מחקר אקדמי אינו צריך לבלבל בין שתי הרמות הללו. הוא יכול להראות שהמסגרת החומרית של האירוע סבירה מבחינה היסטורית, תוך הכרה בכך שההצלה העל־טבעית היא הקביעה התיאולוגית וההיסטורית המיוחדת לסיפור המקראי.
דָּנִיֵּאל 3.27 ממשיך את ההוכחה.
לאחר יציאתם קובעים הנכבדים ששערם של שלושת האנשים לא נשרף, שבגדיהם לא ניזוקו ושאפילו ריח האש אינו דבק בהם.
הבהרות אלה מקשות במיוחד, בתוך הסיפור, על הסבר המבוסס על הישרדות יוצאת דופן בלבד.
אנשים יכולים אולי לשרוד זמן קצר מאוד חשיפה מקרית ללהבות, אך לסבול כוויות.
דניאל מתאר דבר אחר: שימור מלא.
האש עזה דיה להרוג את החיילים, אך אפילו אינה שורפת את שערם או את בגדיהם של הנדונים.
כבשן דניאל 3 משתלב בלא קושי במסגרת החומרית של מסופוטמיה הניאו־בבלית, אף שתפקידו הרגיל ובנייתו המדויקת נשארים לא ידועים.
ההשערה של תנור תעשייתי גדול, אולי הקשור בשריפת לבנים, סבירה אך אינה ניתנת להוכחה על סמך הטקסט.
המרכיב ההיסטורי המשמעותי ביותר נשאר יִרְמְיָהוּ 29.21-22. קטע זה מעיד באופן עצמאי, בהקשר הקשור ישירות לגולי יהודה, על נידונים שנבוכדנצר המית באש.
דניאל 3 אינו מתאר אפוא אופן הוצאה להורג חסר מקבילה בהקשר המקראי של השליט הבבלי.
אך מרכז הסיפור נשאר במקום אחר: הכבשן פועל כרגיל, עד כדי הריגת האנשים המתקרבים אליו; מה שיוצא דופן אינו האש, אלא העובדה שהיא מאבדת כל כוח על שדרך, מישך ועבד נגו.