Daniel 3.24-25 présente l’apparition du quatrième personnage comme une observation de Nebucadnetsar. Le roi demande d’abord confirmation : « N’avons-nous pas jeté trois hommes ligotés…
דָּנִיֵּאל 3.24-25 מציג את הופעת הדמות הרביעית כתצפית של נבוכדנצר.
המלך מבקש תחילה אישור:
״הלא שלשה אנשים מכפתים הפלנו אל תוך האש?״ (דָּנִיֵּאל 3.24).
יועציו מאשרים שאכן היו שלושה.
נבוכדנצר מצהיר לאחר מכן שהוא רואה ארבעה אנשים משוחררים מכבליהם, הולכים בתוך האש בלא שייפגעו (דָּנִיֵּאל 3.25).
בהיגיון הסיפור, הדמות הרביעית אינה אפוא סתם דרך פיוטית לבטא את ההגנה האלוהית. נבוכדנצר מצהיר שהוא רואה נוכחות נוספת.
הממד הסמלי או התיאולוגי של נוכחות זו אינו שולל את מציאותה בסיפור.
נבוכדנצר מתאר את הדמות הרביעית בביטוי הארמי בר־אלהין.
המונח הראשון, בר, פירושו ״בן״.
השני, אלהין, הוא צורת רבים המציינת ״את האלים״ או ישויות אלוהיות, לפי ההקשר.
מפי מלך בבלי פוליתאיסטי, התרגום ״בן אלים״ או ״ישות בעלת מראה אלוהי״ מתאים אפוא באופן טבעי להקשר.
נבוכדנצר אינו מנסח כאן הודאה נוצרית בטרם עת. הוא מתאר את מה שהוא רואה באמצעות הקטגוריות הדתיות המוכרות לו.
תצפית זו חשובה לפרשנות הביטוי.
תרגומים נוצריים מסורתיים מסוימים תרגמו את דָּנִיֵּאל 3.25 בניסוח קרוב ל:
״הרביעי דומה לבן האלוהים״.
תרגום זה השפיע מאוד על הפרשנות הנוצרית של הקטע.
הוא מוסבר בעיקר בקריאה תיאולוגית של הטקסט לאור הגילוי של הברית החדשה.
עם זאת, מבחינה דקדוקית והיסטורית בלבד, קשה לקבוע שנבוכדנצר מזהה במודע את הדמות הרביעית כ״בן האלוהים״ במובן הכריסטולוגי.
עדיף אפוא להבחין בין תרגום הטקסט הארמי לבין פרשנותו הנוצרית.
התרגום ״בן אלים״ אינו אוסר כלל לשאול לאחר מכן אם הישות המתוארת כך יכולה להיות מזוהה עם בן האלוהים.
כמה פסוקים מאוחר יותר מפרש נבוכדנצר בעצמו את האירוע:
„ברוך אלוהי שדרך, מישך ועבד־נגו! הוא שלח את מלאכו והציל את עבדיו” (דָּנִיֵּאל 3.28).
הצהרה זו היא האינדיקציה הטקסטואלית המפורשת ביותר בעניין זהותה או לפחות תפקידה של הדמות הרביעית.
המילה הארמית מלאך פירושה ״שליח״ ומציינת בדרך כלל מלאך כשמדובר בשליח שמימי.
הקריאה המיידית היא אפוא להבין שאלוהים שלח מלאך כדי להגן על שלושת האנשים.
פרשנות זו מספיקה לגמרי להסבר הסיפור.
דניאל 6 מספק מקבילה חשובה במיוחד.
לאחר שבילה את הלילה בגוב האריות מצהיר דניאל:
״אלוהיי שלח מלאכו וסגר פי האריות״ (דָּנִיֵּאל 6.21 לפי מספור בתנ״כים רבים).
המבנה קרוב מאוד לדניאל 3.
בשני הסיפורים:
עבד אלוהים נידון למוות ודאי;
השליט האנושי אינו יכול עוד למנוע את ביצוע החלטתו;
אלוהים מתערב;
נשלח מלאך;
כלי המוות מאבד את כוחו;
עבד אלוהים יוצא בלא פגע.
מקבילה זו תומכת באופן טבעי בפרשנות המלאכית של הדמות הרביעית.
עם זאת, אי אפשר להכריע בשאלה רק על סמך השימוש במילה ״מלאך״.
התנ״ך מציג כמה אירועים שבהם ל״מלאך ״ יש מעמד בולט במיוחד.
בבראשית 16 מופיע מלאך להגר (בְּרֵאשִׁית 16.7-12). לאחר פגישה זו מדברת הגר על שדיבר אליה ותוהה על כך שראתה את מי שרואה אותה (בְּרֵאשִׁית 16.13).
בשְׁמֹות 3.2 מופיע ״מלאך ״ למשה בלהבת הסנה. כמה פסוקים אחר כך מצהיר הטקסט שאלוהים עצמו קורא לו מתוך הסנה (שְׁמֹות 3.4-6).
בשופטים 6 מופיע מלאך לגדעון, אך הסיפור עובר לאחר מכן לניסוחים שבהם עצמו פונה אליו (שֹׁפְטִים 6.11-23).
שופטים 13 מציג מצב דומה בהופעה למנוח ולאשתו. לאחר עזיבת מלאך מצהיר מנוח: ״מות נמות כי אלוהים ראינו״ (שֹׁפְטִים 13.22).
קטעים אלה מסבירים מדוע הביטוי ״מלאך״ אינו פותר בהכרח בעצמו כל שאלה בדבר זהותה של הישות השמימית.
המונח העברי מלאך ושקולו הארמי פירושם בסיסית ״שליח״.
המילה מתארת אפוא תחילה תפקיד: מי ששולחים אותו.
היא יכולה לציין שליח אנושי או שליח שמימי, לפי ההקשר.
כך, האמירה שאלוהים ״שלח מלאכו״ מציינת בוודאות שהדמות פועלת כשלוחו. אין בכך בהכרח הגדרה ממצה של טבעה.
הבחנה זו מסבירה מדוע תיאולוגים נוצרים מסוימים יכלו לזהות התגלויות מסוימות של ״מלאך ״ עם התגלות הבן לפני התגלמותו.
המונח ״תיאופניה״ מציין התגלות מוחשית של אלוהים.
התנ״ך מספר על כמה אירועים מסוג זה.
אלוהים מתגלה למשה בסנה הבוער (שְׁמֹות 3.1-6).
הוא מתגלה לישראל בסיני בתוך האש, העשן והרעם (שְׁמֹות 19.16-20).
ישעיהו מתאר חזון של האדון בהיכל (יְשַׁעְיָהוּ 6.1-5).
יחזקאל מספר גם הוא על חזון כבוד אלוהים (יחזקאל 1).
לכנות את הדמות הרביעית שבדניאל 3 התגלות תיאופנית פירושו אפוא להדגיש שדרך ישות שמימית זו אלוהים הופך את נוכחותו לנראית בתוך הכבשן.
עם זאת, הגדרה זו פרשנית יותר מן הקביעה הטקסטואלית הפשוטה שאלוהים שלח את מלאכו.
בתיאולוגיה הנוצרית, ״כריסטופניה״ מציינת התגלות של המשיח, במיוחד כאשר מניחים שהתרחשה לפני התגלמותו.
פרשנות זו מבוססת על ההכרה שהבן לא החל להתקיים בלידת ישוע.
הברית החדשה קובעת את קדמותו. יוחנן מצהיר שהדבר היה אצל אלוהים והיה אלוהים לפני שהפך לבשר (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 1.1-3, 14). ישוע מדבר גם על הכבוד שהיה לו אצל האב לפני היות העולם (הבְּשׂוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה עַל־פִּי יוֹחָנָן 17.5).
מתוך כריסטולוגיה זו, פרשנים נוצרים מסוימים רואים אפשרי שהבן התגלה מדי פעם לפני ההתגלמות.
הדמות הרביעית של דניאל 3 שולבה כמובן בהרהור זה.
ניתן להעלות כמה מרכיבים בעד פרשנות זו.
הראשון הוא האופי יוצא הדופן של הדמות הרביעית. נבוכדנצר אינו מתאר אותה סתם כאדם נוסף, אלא כישות שמראהּ שייך לתחום האלוהי (דָּנִיֵּאל 3.25).
השני הוא תפקידה: היא מופיעה בתוך האש ומגינה על עבדי אלוהים בדרך על־טבעית.
השלישי טמון בתקדימים המקראיים שבהם ״מלאך ״ נראה קשור קשר הדוק לנוכחותו של אלוהים עצמו.
הרביעי נובע מהקריאה הנוצרית הכוללת של התנ״ך לאור הברית החדשה, המכירה בקדמות הבן.
טיעונים אלה הופכים את הפרשנות הכריסטופנית לאפשרית.
עם זאת, הם אינם מהווים הוכחה מפורשת שמספק דניאל 3.
יש לשמור על כמה אמצעי זהירות.
דניאל אינו מכנה לעולם את הדמות הרביעית ״משיח״.
לנבוכדנצר אין, בסיפור, הידע התיאולוגי המאפשר לזהות את ישוע המשיח כמה מאות שנים לפני ההתגלמות.
דָּנִיֵּאל 3.28 משתמש במונח ״מלאך״ מבלי לספק זיהוי אחר.
לבסוף, המקבילה לדניאל 6 מראה ששליחת מלאך רגיל היא כבר הסבר קוהרנטי לחלוטין בתיאולוגיה של הספר.
יש אפוא להציג את הכריסטופניה כפרשנות נוצרית אפשרית, ולא כתרגום הכרחי של דָּנִיֵּאל 3.25.
ניתן להבחין בבירור בין הרמות השונות.
מה שהטקסט קובע במפורש:
נבוכדנצר רואה דמות רביעית בכבשן;
לדמות זו מראה על־טבעי;
שלושת היהודים מוגנים מפני האש;
נבוכדנצר מצהיר לאחר מכן שאלוהים שלח את מלאכו.
מה שאפשר להסיק באופן סביר:
הדמות הרביעית מייצגת התערבות שמימית ממשית ששלח אלוהים כדי להגן על שלושת האנשים.
מה שנוגע לפרשנות תיאולוגית נוספת:
הזיהוי של מלאך זה עם הבן שקדם להתגלמותו, ולפיכך עם המשיח.
הבחנה זו מאפשרת לתמוך באפשרות הכריסטופניה מבלי להפוך השערה תיאולוגית לנתון טקסטואלי מפורש.
הקריאה היהודית אינה מכירה כמובן בהתגלות של המשיח בדניאל 3.
הדמות הרביעית מובנת כמלאך ששלח אלוהים.
פרשנות זו תואמת ישירות את דָּנִיֵּאל 3.28 ומשתלבת במלאכולוגיה של ספר דניאל, שבה למלאכים תפקיד חשוב.
גבריאל מופיע בדָּנִיֵּאל 8.16 ו־9.21.
מיכאל מוצג כ״שר הגדול״ הקשור בהגנה על עמו של דניאל (דָּנִיֵּאל 10.13, 21; 12.1).
התערבותה של ישות שמימית מגינה בדניאל 3 מתיישבת אפוא לגמרי עם התיאולוגיה המלאכית המפותחת בשאר הספר.
הפרשנות הנוצרית קראה מוקדם מאוד את התנ״ך מתוך גילוי המשיח וחיפשה את ביטויי קדמותו.
סצנת הכבשן התאימה במיוחד לקריאה זו בשל ניסוח דָּנִיֵּאל 3.25 ובשל הנוכחות המסתורית של הדמות הרביעית.
המסורת הנוצרית זיהתה כך לעיתים קרובות במי שמלווה את שלושת הנערים התגלות של הלוגוס או של בן האלוהים.
לקריאה זו יש קוהרנטיות אמיתית בתוך התיאולוגיה הנוצרית.
ערכה חייב עם זאת להיות מובחן מהשאלה ההיסטורית והדקדוקית: מה שקריאה קנונית נוצרית יכולה להכיר בקטע חורג ממה שנבוכדנצר עצמו יכול היה להבין כשהביט בכבשן.
הגרסאות היווניות הקדומות של דניאל כוללות בין דָּנִיֵּאל 3.23 לבין 3.24 תוספת ארוכה שאינה בנוסח הארמי המסורתי.
קטע זה מפתח בעיקר את תפילת עזריה ואת שירת שלושת הנערים.
הוא כולל גם תיאור של התערבות אלוהית בכבשן, שבו ״״ יורד אל שלושת האנשים ודוחה את הלהבה.
מסורת טקסטואלית קדומה זו מראה שהפרשנות המלאכית של הנוכחות המגינה כבר הייתה מבוססת היטב במסירה היוונית של הסיפור.
היא אינה מכריעה עם זאת סופית את השאלה הכריסטולוגית לקריאה נוצרית מאוחרת יותר, שכן נשארת השאלה כיצד יש להבין מבחינה תיאולוגית התגלויות מלאכיות מסוימות בתנ״ך.
הזיהוי המדויק של הדמות הרביעית אינו צריך לגרום בסופו של דבר להתעלם מתפקידה העיקרי בסיפור.
שלושת האנשים הצהירו:
״אלוהינו אשר אנחנו עבדים אותו יכול להצילנו״ (דָּנִיֵּאל 3.17).
כשהם נכנסים לכבשן, הם אינם נעזבים.
נבוכדנצר רואה נוכחות שמימית איתם.
הסיפור אינו מציג אפוא רק כוח אלוהי הפועל מרחוק. הוא נותן לראות נוכחות בתוך הניסיון עצמו.
ממד זה תואם מאוד את יְשַׁעְיָהוּ 43.2: ״כי תלך במו אש לא תיכוה ולהבה לא תבער בך.״
הבטחת הנוכחות הופכת בדניאל 3 למציאות גלויה לעין.
דניאל 3 מאפשר לקבוע בביטחון שהדמות הרביעית שייכת לעולם השמימי ופועלת כשליח של אלוהים.
דָּנִיֵּאל 3.28 נותן את ההסבר הישיר ביותר: אלוהים ״שלח את מלאכו״ להציל את עבדיו.
הפרשנות המלאכית היא אפוא רמת הקריאה הראשונה של הטקסט.
הבנת הדמות כתיאופניה הולכת רחוק יותר, בהכירה בהופעה זו ביטוי גלוי של נוכחות אלוהית.
הפרשנות הכריסטופנית עושה צעד נוסף בזיהוי שליח זה עם הבן שקדם להתגשמותו בבשר. לקריאה זו מסורת נוצרית ארוכה, ואפשר להגן עליה מבחינה תאולוגית מתוך קדמות המשיח ומתוך קטעים בברית הישנה שבהם מלאך קשור קשר הדוק לאלוהים.
עם זאת אין להציגה כזיהוי שדניאל עצמו ניסח במפורש.
המסקנה המאוזנת ביותר היא אפוא זו: הסיפור מאשר את הנוכחות האמיתית של יצור שמימי ששלח אלוהים אל תוך הכבשן; דָּנִיֵּאל 3.28 מכנה אותו מלאך. בקריאה נוצרית קנונית, ההשערה של התגלות הבן שקדם להתגשמותו נותרת אפשרית, אך היא פרשנות תאולוגית של הטקסט ולא זיהוי שהטקסט עצמו נותן במפורש.