Daniel 3.5 énumère les instruments dont le son doit provoquer la prosternation générale devant la statue : « la trompe, le chalumeau, la cithare, la…
דָּנִיֵּאל 3.5 מונה את הכלים שקולם אמור לגרום להשתחוויה כללית לפני הפסל:
״קרן, משרוקית, קתרוס, שבכא, פסנתרין, סומפוניה וכל מיני כלי זמר״.
רשימה דומה חוזרת בדָּנִיֵּאל 3.7, 10 ו-15.
חזרה זו היא אחד המאפיינים הספרותיים הבולטים ביותר של הפרק.
היא יוצרת אפקט טקסי: הקורא כמעט שומע את אותו אות רשמי חוזר בכל פעם שמזכירים את פקודת המלך.
המוזיקה אינה אפוא קישוט בלבד. היא חלק מן המנגנון שבו השלטון המלכותי מתאם בו־זמנית את התנהגות ההמון.
הטקסט אינו מתאר קונצרט שנועד לבדר את המשתתפים.
לכלים תפקיד מוגדר: קולם נותן את האות להשתחוויה.
הגזירה כוללת אפוא שלושה שלבים:
ניתן אות המוזיקה;
הנאספים משתחווים;
הם סוגדים לפסל.
המוזיקה מאפשרת לסנכרן המון רב מבלי שיהיה צורך לחזור על הפקודה בנפרד לכל משתתף.
כך היא הופכת את הציות למחווה קולקטיבית הנראית לעין מיד.
זיהוי מודרני של כלי נגינה עתיקים נותר עדין.
שם עתיק אינו בהכרח מתאים בדיוק לכלי מודרני. לכן התרגומים העבריים והזרים משתנים מגרסה לגרסה: ״נבל״, ״כינור״, ״קתרוס״, ״פסנתרין״, ״משרוקית״, ״חליל״ או ״סומפוניה״.
הבדלים אלה אינם מעידים בהכרח שהטקסט הארמי אינו יציב. הם משקפים לעתים קרובות את הקושי למצוא מקבילה מודרנית מדויקת.
מטרתו העיקרית של דניאל אינה, ממילא, לספק סיווג מפורט של כלי הנגינה, אלא לתאר הרכב כלים מרשים די הצורך כדי לתת את אות הטקס.
הכלי הראשון, קרן, פירושו בעיקרו ״קרן״.
המונח יכול לציין קרן של בעל חיים ששימשה ככלי נשיפה.
המקבילה הקרובה ביותר בעולם המקראי היא החצוצרה או השופר.
העיקרון עתיק ומקובל מאוד: קרן חלולה יכולה להפיק צליל עוצמתי המתאים לאותות צבאיים, דתיים או טקסיים.
נוכחותה בדניאל 3 אינה מעוררת אפוא כל קושי כרונולוגי מיוחד.
המונח משרוקיתא מציין בדרך כלל כלי נשיפה, שלעתים מתורגם ״חליל״ או ״משרוקית״.
שמו נראה קשור לרעיון של שריקה או נשיפה.
זיהוי צורתו המדויקת נותר לא בטוח.
ייתכן שהיה זה חליל פשוט או כלי השייך באופן רחב יותר למשפחת כלי הצינור.
גם כאן, כלי מסוג זה עתיק מאוד במזרח הקרוב.
המונח הארמי קתרוס מקורב בדרך כלל ליוונית κιθάρα (קיתארה), המציינת כלי מיתרים ממשפחת הלירה.
הקרבה הלשונית ברורה די הצורך כדי שהמילה תיחשב בדרך כלל לשאילה מיוונית.
זהו אחד המונחים שהזינו את הדיון בדבר תאריך ספר דניאל.
נוכחותה של שאילה יוונית בטקסט המתאר את חצר בבל נחשבה לעתים בלתי מתיישבת עם המאה השישית לפנה״ס.
מסקנה זו דורשת עם זאת בחינה זהירה יותר.
המונח פסנתרין מקורב בדרך כלל ליוונית ψαλτήριον (פסלטריון).
גם הוא מציין כלי מיתרים, שניגנו בו כנראה בפריטת המיתרים.
המילה היא מקור המונח ״פסלטריון״ בשפות אירופה.
גם כאן מקובל ברובו שמקור המילה יווני.
השאלה החשובה אינה אפוא להכחיש את קיומה של השאילה, אלא לקבוע מה מאפשרת שאילה זו להסיק באמת על תאריך הסיפור או על צורתו הלשונית.
המונח סומפוניה קורב מסורתית ליוונית συμφωνία (סימפוניה).
פירוש המילה היוונית בעיקרו ״הסכמה״, ״הרמוניה״ או ״התאמת קולות״. התפתחותה הסמנטית אפשרה אחר כך שימושים מוזיקליים שונים.
תרגומים קדומים ומודרניים מסוימים הבינו את המונח הארמי כשם של כלי, שלעתים מתורגם ״חמת חלילים״.
הזיהוי המדויק נותר עם זאת שנוי במחלוקת.
יש להיזהר בעיקר מאנכרוניזם: הדמיון למילה המודרנית ״סימפוניה״ אינו מעיד כמובן שדניאל מתאר סימפוניה במובן התזמורתי המודרני.
המונח שייך לעולם מוזיקלי שונה לחלוטין.
הניסוח הזהיר הוא להכיר בשני שמות של כלים לפחות שמוצאם היווני מקובל ברובו:
קתרוס, המקורב לκιθάρα (קיתארה);
פסנתרין, המקורב לψαλτήριον (פסלטריון).
המקרה של סומפוניה מקושר אף הוא לעתים קרובות ליוונית συμφωνία (סימפוניה), אך השאלות בדבר משמעותו המדויקת והיסטוריה המילונית שלו דורשות זהירות רבה יותר.
אין אפוא לבנות את הטיעון הכרונולוגי על הרעיון המשוער שדניאל 3 מכיל כמות גדולה של אוצר מילים יווני.
התופעה מוגבלת הרבה יותר: היא נוגעת בעיקר לכמה מונחים טכניים מתחום המוזיקה.
בפרשנויות הממקמות את הנוסח הסופי של דניאל במאה השנייה לפנה״ס, בזמן המשבר שגרם אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, נחשבו המונחים היווניים לעתים קרובות לסימנים חשובים.
ההיגיון פשוט: לאחר כיבושי אלכסנדר הגדול, מסוף המאה הרביעית לפנה״ס, התפשטו השפה והתרבות היווניות רבות במזרח הקרוב.
נוכחותן של מילים יווניות בדניאל נראית אפוא, במבט ראשון, טבעית במיוחד בטקסט מהתקופה ההלניסטית.
לתצפית זו יש ערך מסוים.
עם זאת היא אינה מספיקה להוכיח שמילים כאלה לא יכלו להיות קיימות כמה מאות שנים קודם לכן.
העולם היווני לא הופיע במזרח הקרוב עם אלכסנדר הגדול.
זמן רב לפני כיבושיו קיימו האוכלוסיות היווניות מגעים מסחריים, צבאיים ותרבותיים עם אנטוליה, הלבנט, מצרים והאימפריות המזרחיות הגדולות.
שכירי חרב יוונים אף שירתו מעצמות של המזרח הקרוב הקדום.
חילופי סחורות, טכניקות ואנשים מאפשרים באופן טבעי את תנועת אוצר המילים.
לא קיים אפוא כלל לשוני האומר שמילה יוונית יכלה לחדור לשפה מזרחית רק אחרי 330 לפנה״ס.
מונחים מוזיקליים הם בדיוק קטגוריה של אוצר מילים העשויה להישאל.
כאשר כלי עובר מתרבות לתרבות, שמו יכול לנסוע עמו.
תופעה זו ניכרת בשפות רבות.
אין אפוא פלא שאוצר המילים של הרכב מוזיקלי בין־לאומי יכול להכיל מונחים משפות שונות.
הערה זו רלוונטית במיוחד בדניאל 3, שכן הטקס מקבץ נציגים של אימפריה רב־לאומית.
האימפריה הנאו־בבלית שילבה אוכלוסיות מאזורים רבים.
גם הגליות שנהגו שליטי מסופוטמיה תרמו להעברת בעלי מלאכה, חיילים, מנהלים ומומחים ממקום למקום.
דניאל 3 מדגיש דווקא את אופיו האימפריאלי של המעמד.
אין צורך אפוא לדמיין את בבל של נבוכדנצר כסביבה לשונית סגורה שבה לא יכול היה להיות ידוע שום מונח זר.
נוכחותם של כמה שמות זרים של כלים מתיישבת עם סביבת חצר שבה נעו אנשים, חפצים ומנהגים מאזורים שונים.
הכרה במגעים אלה אינה אומרת שהמילים היווניות חסרות עניין מבחינה כרונולוגית.
כדי ששאילה תשמש בשפה, נדרש מגע תרבותי מספיק שהפך את המילה לזמינה.
השאלה הרלוונטית נעשית אפוא היסטורית: האם אפשר לקבוע באיזה תאריך החל מונח מוזיקלי יווני מסוים להתפשט במזרח?
הקושי הוא שהעדות הכתובה הראשונה ששרדה כיום למילה אינה בהכרח תואמת את תאריך יצירתה או הפצתה הראשונה.
המסמכים הקדומים ששרדו מייצגים רק שבריר זעיר מן הטקסטים שהיו קיימים באמת.
טיעון המבוסס אך ורק על ההופעה הידועה הראשונה חייב אפוא להישאר הסתברותי.
נדרשת הבחנה מתודולוגית נוספת.
גם אם יוכח שמונח מסוים שייך לשלב לשוני מאוחר למאה השישית לפנה״ס, אין די בכך כדי להוכיח אוטומטית שהאירוע המסופר בדוי.
סיפור קדום יכול להיות מועבר, מועתק ולעבור התאמות מילוניות מסוימות.
ולהפך, קביעה שאירוע שייך למאה השישית אינה מוכיחה אוטומטית שכל צורה מילונית השמורה בכתבי היד תואמת במדויק את אוצר המילים ששימש בעת האירוע.
תיארוך האירועים ההיסטורי והיסטוריית ההעברה הלשונית של הטקסט הן שתי שאלות קשורות אך נפרדות.
ספר דניאל מכיל גם כמה מונחים ממוצא פרסי, בעיקר באוצר המילים המנהלי.
מצב זה ניכר במיוחד ברשימות בעלי התפקידים.
השילוב בין אוצר מילים שמי למונחים שאולים מתאים להיסטוריה המורכבת של טקסט המתרחש ברצף תחת שלטון בבלי ואחר כך מדי־פרסי, ושהועבר במשך כמה מאות שנים.
יהיה אפוא מסוכן מבחינה מתודולוגית לתארך את הספר כולו על סמך קבוצה אחת מצומצמת מאוד של מילים.
יש לשקול בו־זמנית את מכלול הנתונים הלשוניים - ארמיים, עבריים, פרסיים ויווניים.
דניאל היה יכול לכתוב בפשטות: ״כשתשמעו את המוזיקה״.
הוא בחר דווקא לחזור כמעט במלואה על רשימת הכלים.
לחזרה זו יש כנראה תפקיד ספרותי.
היא משחזרת את אופיו המכני של הטקס.
בכל פעם שהנוסחה מהדהדת, מצפים לאותה התנהגות.
רצף הכלים ואחריו השתחוויית ההמון יוצרים רושם של טקס מאורגן להפליא.
שלושת היהודים מופיעים דווקא כיוצא מן הכלל המפסיק את המנגנון.
כולם מקבלים אותו אות.
כולם אמורים לבצע אותה מחווה.
שלושה אנשים נשארים עומדים.
הטקסט אינו מגנה לעולם את המוזיקה כשלעצמה.
הכלים אינם מוצגים כרעים.
הבעיה היא בשימוש בהם כאות לפעולת סגידה כפויה.
יהיה אפוא שגוי להסיק מדניאל 3 תאולוגיה שלילית של מוזיקה כלית.
הסיפור עוסק בנושא הסגידה ובאילוץ שמפעיל השלטון המלכותי, לא בלגיטימיות הכלים.
הבחנה זו חשובה כדי להימנע מייחוס לפרק פולמוס שאינו בו.
נוכחותם של מונחים מוזיקליים ממוצא יווני בדניאל 3 היא נתון לשוני שאין להכחישו ואין להפריז בו.
היא מוכיחה שאוצר מילים מוזיקלי יווני חדר אל המינוח שבטקסט הארמי.
היא מובנת לחלוטין בתקופה ההלניסטית, אך אין בה כשלעצמה די כדי להוכיח שהסיפור נוצר במאה השנייה לפנה״ס.
כדי להפוך שאילות אלה להוכחה מכרעת לתאריך מאוחר, יהיה צורך להוכיח שהמונחים הללו לא יכלו להיות מוכרים או מועברים במזרח הקרוב לפני התקופה ההלניסטית.
הוכחה כזו קשה בהרבה מקביעת מוצאם היווני בלבד.
לרשימת הכלים בדניאל 3 יש גם תפקיד היסטורי, גם טקסי וגם ספרותי.
היא תואמת טקס אימפריאלי גדול שבו המוזיקה מספקת את האות המשותף המאפשר השתחוויה בו־זמנית.
כמה כלים קשה לזהות במדויק, אך לפחות שניים משמותיהם מוכרים בדרך כלל כשאילות מיוונית, ושלישי מקורב לעתים קרובות ליוונית.
יש לשלב נתון זה בחקר תיארוך דניאל, אך אין הוא מהווה כשלעצמו הוכחה מכרעת לחיבור במאה השנייה לפנה״ס. המגעים בין העולם היווני למזרח הקרוב קדמו לאלכסנדר, ושמות כלים שייכים בדיוק לקטגוריות מילוניות העשויות לנוע יחד עם חפצים ומנהגים תרבותיים.
המסקנה המאוזנת ביותר היא אפוא זו: דניאל 3 שומר כמה מונחים מוזיקליים ממוצא יווני המעידים על מגעים לשוניים אמיתיים עם העולם היווני. יש להתייחס ברצינות לנוכחותם בדיון הכרונולוגי, אך אין היא מאפשרת, בבדידותה, לקבוע את תאריך חיבור הפרק או לפקפק בעיגונו הבבלי של הסיפור.