Le chapitre fournit un ensemble de données relativement précises. Nebucadnetsar règne sur Babylone. Il fait ériger une statue monumentale dans la plaine de Dura, située…
הפרק מספק מכלול של נתונים מדויקים יחסית.
נבוכדנצר מולך על בבל.
הוא מקים פסל עצום במישור דורא, השוכן במדינת בבל.
הוא מזמן בעלי תפקידים מנהליים רבים לחנוכתו.
אות מוזיקלי מלווה את הטקס.
המשתתפים צריכים להשתחוות לפני הפסל.
שלושה מנהלים יהודים מסרבים.
הם נידונים להיות מושלכים לכבשן.
הם שורדים בנס, ונבוכדנצר מכיר בפומבי בהתערבות אלוהיהם.
יסודות אלה הם המסגרת ההיסטורית שהסיפור טוען לה.
אף כתובת נאו־בבלית הידועה כיום אינה מספרת את פרשת דניאל 3 בשלמותה.
אין בידינו, למשל, כתובת של נבוכדנצר המודיעה שהקים את פסל דורא ושלושה יהודים שרדו בכבשן.
יש להכיר בהיעדר זה.
פירושו שלאירוע אין כיום אישור חיצוני־מקראי ישיר דומה לזה שזוכים בו מלכים, מסעות צבאיים או בנייה מסוימים.
עם זאת הוא אינו מאפשר, כשלעצמו, להסיק שהאירוע לא התרחש.
לכתובות מלכותיות במזרח הקרוב הקדום יש בדרך כלל מטרות מוגדרות.
הן מנציחות בעיקר:
את ניצחונות השליט;
את מבניו;
את שיקומי המקדשים שלו;
את אדיקותו כלפי האלים;
את עוצמתו;
את יציבות מלכותו.
הן אינן מבקשות לספק היסטוריה ממצה וביקורתית של כל האירועים שאירעו בימי מלכות.
יהיה מפתיע במיוחד ששליט יחרות לדורות אירוע שבו גזר דינו נכשל ושבו אלוהי שבויים זרים מוכיח בפומבי עוצמה עליונה על גזירתו.
היעדר כתובת כזו אינו אפוא בלתי צפוי.
קיומו של נבוכדנצר השני מעוגן בעדויות רבות.
הוא מולך על האימפריה הנאו־בבלית בשנים 605 עד 562 לפנה״ס ויורש את נבופלאסר.
מלכותו מתאימה לשיא העוצמה הנאו־בבלית.
המקורות הבבליים, הממצאים הארכאולוגיים וכמה טקסטים מקראיים מאפשרים למקם אותו בהקשר היסטורי מבוסס היטב.
הוא קשור בעיקר למסעות נגד ממלכת יהודה ולכיבוש ירושלים.
דניאל אינו ממקם אפוא את סיפורו תחת שליט לא ידוע או שאי אפשר לזהותו, אלא תחת אחד המלכים המתועדים ביותר בתקופה הנאו־בבלית.
נבוכדנצר המוכר מן הכתובות המלכותיות מייחס חשיבות עצומה לבנייה מונומנטלית.
בבל חווה בימיו עבודות חשובות בחומותיה, בארמונותיה, במקדשיה וברחובותיה המונומנטליים.
פעילות אדריכלית זו תואמת את דמותו הכללית של שליט המסוגל ליזום פרויקטים בהיקף גדול.
דָּנִיֵּאל 3.1, המייחס לנבוכדנצר הקמת מונומנט ענק, משתלב אפוא בהקשר שבו האדריכלות המונומנטלית אכן ממלאת תפקיד מרכזי בייצוג השלטון המלכותי.
אין בכך הוכחה לקיומו של פסל דורא המסוים, אך הפרויקט עולה בקנה אחד עם הפעילות הידועה של השליט.
דניאל מתאר פסל ״זהב״.
לזהב ערך כלכלי מטבע הדברים, אך גם ערך סמלי חזק.
דניאל 2 כבר קשר את הזהב לנבוכדנצר כשדניאל אמר לו:
״אנתה הוא רישא די דהבא״ (דָּנִיֵּאל 2.38).
בעולם המלכותי הקדום תרמו מתכות יקרות לייצוג העושר, היוקרה והקדושה של מקדשים או של חפצי פולחן.
כפי שהראה המחקר החומרי של הפסל, הביטוי ״פסל זהב״ אינו מחייב שהמונומנט היה עשוי זהב מלא. די במבנה מצופה זהב או חומר מוזהב כדי שהתיאור יהיה אפשרי מבחינה חומרית.
דָּנִיֵּאל 3.2-3 נותן רשימה ארוכה של בעלי תפקידים שזומנו לחנוכה.
הטקסט מבקש ככל הנראה להראות שכל הקטגוריות העיקריות של המנהל מיוצגות.
אימפריה כבבל נזקקה אכן לארגון מנהלי שיאפשר לשלוט בטריטוריות ובאוכלוסיות מגוונות מאוד.
יש עם זאת להיזהר כשמבקשים להתאים כל אחד מן התארים הארמיים לתפקיד נאו־בבלי מזוהה לחלוטין.
מונחים מסוימים עשויים היו להתפתח או להיות מועברים בצורות שהושפעו ממנהלים מאוחרים יותר.
הערך ההיסטורי העיקרי של הרשימה נעוץ אפוא בתמונה הכללית של טקס המקבץ את נציגי השלטון האימפריאלי.
דָּנִיֵּאל 3.4 מופנה פקודת המלך אל ״עמים, אומות ולשונות״.
נוסחה זו תואמת את המציאות הכללית של האימפריות הגדולות של מסופוטמיה.
הכיבושים, הטיית אוכלוסיות והגליות הכפיפו לשלטון הבבלי קבוצות בעלות לשונות, תרבויות ומסורות דתיות שונות.
גם היהודים עצמם שייכים למציאות זו.
נוכחותם של שדרך, מישך ועבד נגו במנהל הבבלי ממחישה דווקא את שילובם של גולים או צאצאי אוכלוסיות שהועתקו במבני האימפריה.
דניאל 1-3 מציג יהודים גולים המסוגלים להשתלב במנהל המלכותי.
אין לראות בתופעה כזו דבר בלתי סביר מעיקרו.
האימפריות הגדולות הקדומות לא הסתפקו בהעתקת אוכלוסיות. הן יכלו גם לנצל את כישוריהם של יחידים מן העמים הנכבשים.
דניאל 1 מסביר דווקא שצעירים מסוימים נבחרו לפי כישוריהם כדי להתחנך לשירות המלך (דָּנִיֵּאל 1.3-5).
הסיפור אינו מציג אפוא קידום מיידי וחסר הסבר של שבויים רגילים. הוא מתאר בחירה, הכשרה ואחר כך שילוב במנהל.
חנניה, מישאל ועזריה מקבלים את השמות שדרך, מישך ועבד נגו (דָּנִיֵּאל 1.6-7).
שינוי שמות זה תואם את תהליך ההשתלבות בסביבה הבבלית שהספר מתאר.
דניאל 3 משתמש כמעט אך ורק בשמותיהם המנהליים הבבליים.
הניגוד בולט מבחינה תאולוגית: כלפי חוץ הם נושאים את השמות שהעניקה להם האימפריה ומשרתים את מנהלה; בפנים נאמנותם לאלוהי ישראל נותרת שלמה.
לא הפיק אפוא שינוי בסגידה.
אחת ההשוואות ההיסטוריות החשובות ביותר נוגעת בעונש שהוטל על שלושת האנשים.
דניאל 3 קובע שהמתנגדים צריכים להיות מושלכים לכבשן.
יִרְמְיָהוּ 29.21-22 מספר באופן עצמאי שנבוכדנצר המית באש שני אנשים, אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה.
ההשוואה אינה מוכיחה את פרשת דניאל 3 ואינה מאפשרת לקבוע שהשתמשו באותם מתקנים.
היא מראה עם זאת שהמתת אש מעוגנת במסורת מקראית אחרת הקשורה ישירות לאותו מלך.
התאמה הקשרית זו משמעותית במיוחד.
המיקום הוא אלמנט נוסף שיש לטפל בו בזהירות.
השם דורא מתיישב עם שמות מקומות שמיים ומסופוטמיים, אך מקומות רבים יכלו לשאת שם דומה.
אין כיום שום מיקום מודרני שאפשר לזהות בוודאות עם המישור של דניאל 3.
היעדר זיהוי זה אינו יוצא דופן לשם מקום עתיק משני.
יש אפוא להימנע משתי קביעות הפוכות ומופרזות באותה מידה: לטעון שהארכאולוגיה מצאה בוודאות את מקום הפסל, או לראות בבלתי אפשרות הנוכחית לאתר את דורא הוכחה שהמקום לא היה קיים מעולם.
השמות היווניים של כמה כלי נגינה שימשו פעמים רבות להגנה על הדעה שדניאל נכתב בשלב מאוחר.
הבעיה אמיתית וראוי לשלבה בלימוד הלשוני.
עם זאת, מספר המונחים הנוגעים לדבר מוגבל, והם שייכים דווקא לאוצר המילים המוזיקלי, קטגוריה המועדת במיוחד לעבור מארץ לארץ יחד עם הכלים עצמם.
מגעים בין היוונים לעמי המזרח הקרוב התקיימו עוד לפני אלכסנדר הגדול.
נוכחותם של כמה שאילות יווניות מתיישבת אפוא עם היסטוריה של מגעים קדומים, אף שהיא טבעית לגמרי גם בהעברה מאוחרת יותר של הטקסט.
היא אינה מהווה, כשלעצמה, הוכחה מספקת לתארך את כל הסיפור למאה השנייה לפנה״ס.
הבחנה זו יסודית.
אפשר לשאול:
“מתי אמור היה להתרחש האירוע המסופר?”
וכן:
“מתי חובר או התקבע הנוסח שבידינו?”
שאלות אלה אינן זהות.
טקסט יכול לספר על אירוע קדום לניסוחו הסופי.
ומנגד, קיומו של רכיב לשוני שייתכן שעודכן במהלך ההעברה אינו מוכיח באופן אוטומטי שהאירוע המסופר בדוי.
לפיכך, לימוד דניאל צריך להבחין בין תולדות האירועים, תולדות החיבור ותולדות מסירת הטקסט.
חלק חשוב מן המחקר המודרני סבור שדניאל קיבל את צורתו הסופית בעת המשבר של אנטיוכוס הרביעי אפיפנס, במאה השנייה לפנה״ס.
מנקודת מבט זו, לדניאל 3 היה כוח מיוחד עבור יהודים שעמדו מול הלחץ הדתי ההלניסטי: שלושה נאמנים מסרבים להשתחוות שהשלטון כופה עליהם ומעדיפים מוות על פני עבודה זרה.
ההתאמה הנושאית אינה ניתנת לערעור.
השאלה היא אם הרלוונטיות הזו במאה השנייה מחייבת שהסיפור נוצר בתקופה ההיא.
הנמקה זו אינה הכרחית.
סיפור קדום יותר יכול היה להפוך לרלוונטי ביותר דווקא כשמצב מאוחר שיחזר סכסוך דומה.
האירועים המסופרים בספר מקבים א׳ מראים שיהודי המאה השנייה לפנה״ס עמדו מול דרישות דתיות חמורות ביותר.
בהקשר כזה היה דניאל 3 יכול באופן טבעי להפוך לדוגמה של נאמנות.
ההיגיון דומה לזה של טקסטים מקראיים רבים: סיפור קדום מקבל אקטואליות חדשה כאשר מאמינים נתקלים במצב מקביל.
יש אפוא להבחין בין:
התאריך שבו סיפור הופך לרלוונטי במיוחד;
לבין התאריך שבו אמור היה להתרחש האירוע שהוא מספר עליו.
שני התאריכים יכולים להתלכד, אך יש להוכיח את ההתלכדות הזאת ולא להניח אותה.
דניאל 3 הוא סיפור שנבנה בקפידה.
החזרות, הרשימות, הניגודים וההיפוכים מעידים על עבודה ספרותית של ממש.
הטקס חוזר על עצמו.
הצו נראה מוחלט.
שלושת האנשים מבודדים.
הכבשן מוסק עוד ועוד.
הנידונים קשורים.
ואז הכול מתהפך:
המוציאים להורג מתים;
הנידונים חיים;
האנשים הקשורים מהלכים חופשי;
המלך שהתריס נגד אלוהיהם מברך את אותו אלוהים;
הצו שכפה את הפסל מוחלף בצו המגן על כבוד אלוהי היהודים.
אדריכלות ספרותית זו אינה מאפשרת, בפני עצמה, לסווג את הסיפור כבדיון.
סיפורים היסטוריים עתיקים יכולים להיות מאורגנים באופן תיאולוגי וספרותי מבלי להפסיק לטעון שהם מוסרים אירועים אמיתיים.
ההצלה מן הכבשן מעלה בהכרח שאלה מתודולוגית.
גישה השוללת באופן עקרוני כל התערבות על־טבעית תסיק באופן טבעי שהנס אינו יכול להיות היסטורי.
אך מסקנה זו נובעת אז, בחלקה, מן ההנחה המתודולוגית שאומצה.
לימוד הטקסט יכול לבסס את מה שדניאל קובע: כבשן קטלני באמת, התערבות שמימית והגנה מלאה על שלושת האנשים.
ההיסטוריון יכול אחר כך לבחון את עקביות ההקשר, את מסירת הסיפור ואת הנתונים הזמינים.
ואולם אופיו הניסי של האירוע אינו ניתן לשחזור בניסוי ואינו ניתן להוכחה בחישוב תרמי.
מועיל להבחין בבירור בין דרגות הראיה.
כמה רכיבים כלליים של המסגרת מבוססים היטב מבחינה היסטורית:
נבוכדנצר השני אכן מלך על בבל;
מלכותו התאפיינה בפעילות אדריכלית רבה;
האימפריה הבבלית שלטה באוכלוסיות שונות;
יהודים הוגלו לבבל;
המינהל הקיסרי העסיק פקידים רבים;
להוצאה להורג באש בימי נבוכדנצר יש מקבילה ביִרְמְיָהוּ 29.21-22.
רכיבים אחרים אין להם כיום אישור עצמאי ישיר:
הפסל המדויק של דניאל 3;
מקומו המדויק בדורא;
הטקס המתואר;
האשמת שלושת היהודים;
הימצאותם בכבשן;
הצלתם הניסית.
מחקר אקדמי התומך בהיסטוריות הסיפור מרוויח מכך שהוא שומר בבירור על הבחנה זו.
חלק גדול מן ההיסטוריה העתיקה ידוע רק ממקור אחד או מתיעוד מקוטע.
הארכיונים ששרדו מן האימפריה הנאו־בבלית הם עצומים, אך אינם מייצגים את כל מה שנכתב, ועוד פחות את כל מה שאירע.
לכן יהיה זה שגוי מבחינה מתודולוגית לקבוע את העיקרון הבא: כל אירוע שאינו מעיד עליו מקור עצמאי יש לראותו כבדוי.
ומנגד, מתקבלותו על הדעת של ההקשר אינה מספיקה כדי להוות ראיה עצמאית לכל אירוע מסופר.
העמדה המדוקדקת ניצבת בין שתי הקיצוניות הללו.
לדניאל 3 כמה מאפיינים המתיישבים עם ההקשר הנאו־בבלי שבו מתרחש הסיפור.
שום נתון הידוע כיום אינו מאפשר להוכיח שנבוכדנצר לא היה יכול לארגן טקס מסוג זה.
העצמה המונומנטלית מתאימה למלכותו.
האופי הרב־לאומי של האסיפה מתאים לאימפריה.
נוכחותם של יהודים בבבל מתאימה לגלויות המעידות עליהן העדויות ההיסטוריות.
להוצאה להורג באש יש מקבילה משמעותית במיוחד בירמיהו.
אך שום תגלית ארכאולוגית אינה מאפשרת להכריז כיום שהפסל של דניאל 3 או הכבשן שלו נמצאו.
ההגנה על ההיסטוריות אינה צריכה להפוך השוואות להוכחות שאינן.
דניאל 3 מציג את עצמו כסיפור על אירוע אמיתי שאירע בימי נבוכדנצר השני. מסגרתו הכללית מתיישבת עם כמה נתונים ידועים מן העולם הנאו־בבלי: עוצמת השליט, פעילותו המונומנטלית, האופי הרב־לאומי של האימפריה שלו, נוכחותם של גולים יהודים בבבל וקיומן של הוצאות להורג באש בימיו.
ואולם לפרק המדויק של הפסל והכבשן אין כיום אישור חוץ־מקראי ישיר.
מצב זה מחייב ניסוח מדוקדק.
יהיה זה מוגזם לטעון שהארכאולוגיה “הוכיחה את דניאל 3”. ומוגזם לא פחות להציג את היעדרה של כתובת המספרת את האירוע כהוכחה לאופיו הבדוי.
המסקנה המדוקדקת ביותר היא להבחין בין אישוש הקשרי לבין עדות ישירה: דניאל 3 משתלב באופן עקבי בכמה מציאויות ידועות של העולם הנאו־בבלי, ואילו האירוע המסוים שהוא מספר עליו מעיד עליו מבחינה היסטורית הסיפור המקראי עצמו. הכרתו כהתערבות ניסית של אלוהים תלויה אחר כך בהערכה שהקורא מעניק לאופי ולערך ההיסטורי של העדות המקראית.