Dans le texte araméen de Daniel, le récit passe directement de Daniel 3.23 à Daniel 3.24. Les trois hommes tombent liés au milieu de la…
בנוסח הארמי של דניאל עובר הסיפור ישירות מדָּנִיֵּאל 3.23 אל דָּנִיֵּאל 3.24.
שלושת האנשים נופלים קשורים בתוך כבשן האש הבוער. הסיפור נמשך מיד בתגובת נבוכדנצר, הקם בבהלה ושואל את יועציו אם שלושה אנשים בלבד הושלכו לאש.
בתרגומים היווניים הקדומים יש בין שני רגעים אלה קטע נוסף ארוך.
תוספת זו מאטה מאוד את הסיפור ומעניקה גישה למה שמתרחש בכבשן לפני שנבוכדנצר רואה את ארבע הדמויות.
אפשר לחלק את הכול לשלושה חלקים עיקריים.
הראשון הוא תפילת עזריה.
השני מתאר במפורש יותר את ההגנה האלוהית בכבשן.
השלישי הוא שירת שלושת הנערים, שנקראת לעתים ״שירת שלושת הילדים״.
יסודות אלה מפתחים את הסיפור מבחינה תאולוגית בלי לשנות את תוצאתו היסודית: שלושת היהודים נידונים, אלוהים מתערב והם יוצאים בלי פגע.
השם עזריה עשוי ליצור רושם שדמות נוספת מופיעה בכבשן.
בפועל זהו השם העברי של עבד נגו.
דָּנִיֵּאל 1.6 מציג את ארבעת הצעירים היהודים בשמותיהם המקוריים:
דניאל;
חנניה;
מישאל;
עזריה.
שר הסריסים מעניק להם אחר כך שמות בבליים:
דניאל נעשה בלטשאצר;
חנניה נעשה שדרך;
מישאל נעשה מישך;
עזריה נעשה עבד נגו (דָּנִיֵּאל 1.7).
״תפילת עזריה״ היא אפוא תפילתו של מי שדניאל 3 מכנה בדרך כלל עבד נגו.
השימוש בשמו היהודי משמעותי מבחינה תאולוגית: בתוך הכבשן מחזיר הטקסט היווני את הצעיר לזהותו כישראלי לפני אלוהים.
החלק הראשון של התוספת מציג את עזריה עומד בתוך האש ומתפלל לאלוהים.
תפילתו אינה מבקשת מיד את השמדת נבוכדנצר.
היא מתחילה בהכרה בצדק האלוהי.
עזריה מתוודה על חטאי העם ומפרש את צרות ישראל לאור בגידתו בברית.
פרספקטיבה זו משלבת את ניסיון שלושת האנשים בהיסטוריה הרחבה יותר של הגלות.
בבל אינה עוד רק מקום רדיפתם האישית. היא גם המקום שבו ישראל סופג את התוצאות ההיסטוריות של בגידתו.
התפילה מפתחת כך נושא השייך לעומק לתאולוגיה המקראית של הגלות.
חורבן ירושלים והשליטה הזרה אינם מוצגים כהוכחה לחוסר אונו של אלוהי ישראל.
הם מובנים כשיפוט שאלוהים התיר.
פרשנות זו מתיישבת בייחוד עם אזהרות דברים 28 ועם התאולוגיה המפותחת בספרי מלכים וירמיהו.
התפילה הופכת אפוא את הכבשן למקום של וידוי לאומי.
עזריה סובל באופן אישי, אך הוא מתפלל כחבר בעם הברית.
אחד הנושאים החשובים ביותר בתפילה נוגע להיעלמות מוסדות הפולחן של ישראל.
העם מצוי נטול כמה מרכיבים הקשורים לפולחן בית המקדש.
מצב זה מעורר שאלה יסודית: כיצד לעבוד את אלוהים כשהמקדש, המזבח והקורבנות אינם נגישים עוד?
תשובת התפילה היא להגיש לאלוהים יחס פנימי של חרטה ונאמנות.
תאולוגיה זו תקבל חשיבות מיוחדת לקהילות יהודיות שחיו הרחק מירושלים או לאחר חורבן בית המקדש.
התפילה אינה מכחישה את המצוקה.
היא מכירה בהשפלת העם ובה בעת מקיימת את האמון בהבטחות אלוהים.
ההיגיון שונה אפוא מזה של מי שיתבע הצלה בטענה ששלושת האנשים נקיים באופן אישי.
עזריה פונה דווקא לנאמנות אלוהים לבריתו ולכבוד שמו.
פרספקטיבה זו משלימה להפליא את דָּנִיֵּאל 3.17-18: הנאמנות האנושית נשארת איתנה, אך אינה מטילה על אלוהים חובה לעשות את הנס המבוקש.
הקטע היווני מספק אחר כך תיאור מפורט הרבה יותר של מה שהטקסט הארמי רק מרמז עליו.
ה יורד אל הכבשן עם עזריה וחבריו.
הלהבה נדחקת והחלל הפנימי של הכבשן נעשה בעבורם מקום שהאש אינה יכולה להגיע אליו.
תיאור זה תואם ישירות את הפרשנות שנותן אחר כך נבוכדנצר בטקסט הארמי:
״שלח מלאכה ושיזב לעבדוהי״ (דָּנִיֵּאל 3.28).
התוספת היוונית אינה יוצרת אפוא רעיון של התערבות מלאכית שנעדר מדניאל 3. היא מפתחת במפורש פרשנות הקיימת כבר בסיפור הארמי.
הבהרה זו נוגעת לחקר הדמות הרביעית של דָּנִיֵּאל 3.25.
המסורת היוונית הקדומה מבינה בבירור את ההתערבות העל־טבעית כהתערבות של מלאך ששלח אלוהים.
קריאה זו תואמת את דָּנִיֵּאל 3.28.
היא מהווה אפוא עדות קדומה לטובת הפרשנות המלאכית.
היא אינה שוללת קריאה כריסטופנית במסורת הנוצרית, אך היא מאשרת שלזיהוי הראשוני של הדמות כשליח שמימי יש שורשים טקסטואליים איתנים.
לאחר התערבות זו מתחילה שירת הלל ארוכה.
התנועה מרשימה.
תפילת עזריה הייתה בעיקרה וידוי ובקשה.
השירה נעשית חגיגה.
שלושת האנשים מזמינים בהדרגה את כל הבריאה לברך את האדון.
ההצלה שנחוותה בכבשן מקבלת כך ממד קוסמי.
האלוהים המגן עליהם אינו רק אלוהי קבוצה קטנה של גולים יהודים. הוא אדון הבריאה כולה.
השירה מזמנת ברצף אלמנטים רבים של הבריאה.
המציאויות השמימיות, התופעות האטמוספריות, האור, המים, הארץ, ההרים, הצמחייה, בעלי החיים ובני האדם נקראים לברך את אלוהים.
מבנה זה מזכיר מזמורים מקראיים אחדים, בייחוד תהילים 148, שבו השמים, הכוכבים, יסודות הטבע, בעלי החיים והעמים מוזמנים להלל את .
השירה שייכת אפוא למסורת ליטורגית השורשית עמוק בלשון המקרא.
ההקשר מעניק לכמה קריאות כוח מיוחד.
שלושת הנערים נמצאים דווקא בכבשן.
והנה השירה יכולה לשלב את האש והחום עצמם בקריאה האוניברסלית להלל.
הכלי שנועד להשמידם שייך אפוא גם הוא לבריאה הכפופה לאלוהים.
התאולוגיה תואמת להפליא את מסר דניאל 3: האש אינה כוח עצמאי המסוגל לערער על ריבונות אלוהים.
היא שורפת את החיילים כשהיא פועלת כדרכה, אך היא נעשית חסרת אונים כלפי אלה שאלוהים מגן עליהם.
הניגוד לפסלו של נבוכדנצר נעשה אז חזק במיוחד.
בתחילת הפרק מקבץ המלך את נציגי אימפריה שלו ומצווה עליהם לסגוד לצלם מעשה ידי אדם.
בשירה היוונית אין האימפריה מוזמנת עוד, אלא הבריאה כולה.
ובריאה זו אינה מוזמנת לסגוד לפסל המלך.
היא נקראת לברך את הבורא.
היומרה האוניברסלית של השליט הבבלי מקבלת כך מענה תאולוגי: האוניברסליות האמיתית שייכת לאלוהים.
התוספת אינה קיימת בטקסט הארמי המסורתי של דניאל.
היא אינה מופיעה אפוא בטקסט העברי־הארמי המסורתי שהועבר ביהדות הרבנית.
היעדר זה יסודי להיסטוריה הטקסטואלית.
לא יהיה מדויק להוסיף בפשטות את התפילה והשירה לטקסט הארמי כאילו נוכחותן שם מעידה חומרית.
הן שייכות לצורה יוונית מורחבת של ספר דניאל.
להיסטוריה של הטקסט היווני של דניאל ייחוד חשוב.
תרגום יווני קדום, המכונה בדרך כלל תרגום השבעים או ״היוונית הקדומה״, הסתובב בעת העתיקה.
צורה יוונית אחרת, הקשורה מסורתית לתאודוטיון, התבססה אחר כך רבות בשימוש הנוצרי.
הנוסח המכונה נוסח תאודוטיון נעשה כה דומיננטי עד שבכתבי היד הנוצריים החליף במידה רבה את התרגום היווני הקדום של דניאל.
התוספות לדניאל, ובהן תפילת עזריה ושירת שלושת הנערים, ידועות במסורת יוונית זו.
העובדה שקטע זה נעדר מן הנוסח המסורתי אינה אומרת שהוא מימי הביניים או שהנצרות המציאה אותו באיחור.
הוא שייך להיסטוריה הקדומה של ההעברה היוונית של דניאל וקיים לפני הפולמוסים הדתיים הנוצריים הגדולים המאוחרים.
שאלת מקורו המדויק נפרדת עם זאת משאלת עתיקותו.
ייתכן שחובר בסביבה יהודית ושולב בצורה מפותחת של הסיפור לפני שימוש הנוצרים בו.
כתבי היד של דניאל שהתגלו בין מגילות ים המלח חשובים במיוחד להיסטוריה של הספר.
הם מעידים על קיומו של דניאל לפני התקופה הנוצרית ומראים את תפוצת הטקסט העברי והארמי ביהדות העתיקה.
עם זאת, השברים ששרדו אינם מאפשרים לשחזר חומרית כל פסוק בספר.
היעדר קטע בשבר שאינו משמר את החלק הנוגע בדבר אינו מהווה כמובן הוכחה להיעדרו בעותק המלא.
יש אפוא להימנע משימוש ב כדי לטעון יותר ממה שהשברים מאפשרים לקבוע באמת.
בקנון היהודי שייך דניאל לכתובים.
תפילת עזריה ושירת שלושת הנערים אינן חלק מן הטקסט העברי־הארמי הקנוני שהועבר ביהדות הרבנית.
הקריאה היהודית המסורתית של דניאל 3 נשענת אפוא על הסיפור התואם את שלושים הפסוקים של הטקסט הארמי.
מצב זה מסביר בחלקו את ההבדלים במספור שנתקלים בהם כשמשווים מהדורות מקרא של מסורות שונות.
הכנסיות הקתולית והאורתודוקסיות קיבלו את התוספות היווניות לדניאל במסורת המקראית שלהן.
לתפילת עזריה ולשירת שלושת הנערים יש בהן אפוא מעמד של כתבי קודש.
במהדורות הקתוליות הן משולבות בדרך כלל בפרק 3 של דניאל.
המספור נעשה אז ארוך יותר מזה של תנכים המבוססים אך ורק על הטקסט הארמי לפרק זה.
גם המסורות האורתודוקסיות נותנות חשיבות לטקסטים אלה, בעיקר בשימושם הליטורגי.
ה העדיפה בברית הישנה את הקנון התואם את הקורפוס העברי־הארמי של היהדות.
התוספות היווניות לדניאל לא נתקבלו אפוא בדרך כלל בגוף הקנוני של הברית הישנה הפרוטסטנטית.
הן יכולות עם זאת להופיע במהדורות הכוללות את ״״ או את הכתבים .
במסגרת זו אפשר ללמוד אותן כעדים חשובים ליהדות העתיקה ולהיסטוריה של פרשנות המקרא, בלי שיקבלו אותו מעמד קנוני.
יש להשתמש במינוח בדייקנות.
במסורת הקתולית מכונים קטעים אלה בדרך כלל .
במסורות פרוטסטנטיות רבות הם מסווגים בין .
שני מונחים אלה משקפים תפיסות שונות של הקנון.
עדיף אפוא, בלימוד אקדמי, לציין את המסורת הנוגעת בדבר ולא להשתמש באחד המונחים כאילו היה סיווג מקובל בכול.
הן מפתחות את הסיפור, אך אינן הופכות את מסרו.
הטקסט הארמי כבר קובע:
את נאמנות שלושת היהודים;
את דינם לאש;
את התערבותו של יצור שמימי;
את הצלתם;
את הכרתו של נבוכדנצר בהצלה זו.
הנוסח היווני מוסיף בעיקר פרשנות ליטורגית ותאולוגית למתרחש בתוך הכבשן.
הוא נותן קול לשלושת האנשים בתקופה שבה הטקסט הארמי שותק.
הבדל זה מעניין במיוחד.
בטקסט הארמי מגלה הקורא את הנס בעיקר דרך מבטו של נבוכדנצר.
המלך מביט אל תוך הכבשן.
הוא קובע שיש ארבע דמויות.
הוא קורא לשלושת האנשים לצאת.
הנכבדים בוחנים אחר כך את גופם ואת בגדיהם.
בתוספת היוונית נכנס הקורא באופן סמלי אל הכבשן עם הנידונים.
הוא שומע את תפילתם.
הוא רואה את התערבות המלאך.
הוא משתתף בהילולם.
שתי הצורות יוצרות אפוא אפקטים סיפוריים שונים.
גם כשחקר מסוים נוקט כטקסט עיקרי את הצורה הארמית של דניאל 3, ראוי להכיר את התוספת היוונית.
היא עדות קדומה לדרך שבה התקבל הסיפור ופותח ביהדות דוברת היוונית.
היא מראה בייחוד את החשיבות שיוחסה:
לחרטה;
לגלות;
לברית;
לתפילה;
להתערבות מלאכית;
להלל האוניברסלי של הבורא.
היא תורמת אפוא להיסטוריה של קבלת דניאל 3 מבלי שיש לבלבלה עם צורתו הארמית.
תפילת עזריה ושירת שלושת הנערים שייכות למסורת היוונית הקדומה של דניאל ותופסות מקום חשוב בהיסטוריה של העברת פרק 3.
הן נעדרות מן הנוסח הארמי המסורתי, אך עתיקותן קדומה בהרבה לחלוקות הדתיות המודרניות.
מעמדן הקנוני משתנה: הן אינן חלק מן הקנון היהודי ולא מ של הברית הישנה, ואילו הן מתקבלות כ במסורת הקתולית וככתבי קודש במסורות האורתודוקסיות לפי צורותיהן הקנוניות.
מבחינה פרשנית אין הן משנות את גרעין הסיפור הארמי. הן מפתחות אותו בכך שהן נותנות ביטוי לתפילה ולהלל של שלושת האנשים בתוך האש.
הן מספקות גם עדות קדומה מעניינת במיוחד בעניין הדמות הרביעית: המסורת היוונית מפתחת במפורש את הרעיון של המתערב בכבשן, בהתאמה עם דָּנִיֵּאל 3.28. היא מאשרת כך את עתיקות הפרשנות המלאכית ומשאירה פתוחה, בקריאה נוצרית מאוחרת יותר, את השאלה התאולוגית של כריסטופניה אפשרית.