Daniel 3 appartient au règne de Nebucadnetsar. Daniel 6 se déroule sous un pouvoir différent et met Daniel lui-même au premier plan. Malgré cette différence…
דניאל 3 שייך לימי מלכותו של נבוכדנצר.
דניאל 6 מתרחש תחת שלטון אחר ומציב את דניאל עצמו בקדמת הבמה.
למרות הבדל היסטורי זה, לשני הסיפורים רכיבים משותפים רבים.
בדניאל 3 מאוימים שלושת חבריו של דניאל משום שהם מסרבים לנהוג מנהג דתי.
בדניאל 6 מאוים דניאל משום שהוא מתמיד במנהג דתי.
הסיפור הראשון עוסק אפוא בחובה לעשות מעשה שהנאמנות לאלוהים אוסרת.
השני עוסק באיסור לעשות מעשה שאותה נאמנות עצמה דורשת.
כך מיוצגות שתי הצורות העיקריות של הכפייה הדתית.
נבוכדנצר מצווה על הפקידים שנאספו בבקעת דורא להשתחוות לפסל שהקים (דָּנִיֵּאל 3.4-6).
שדרך, מישך ועבד נגו אינם חולקים על מכלול סמכות המלך.
הם מסרבים לפקודה מסוימת: להשתחוות לפסל ולעבוד אלים זרים (דָּנִיֵּאל 3.12, 18).
הסכסוך נולד אפוא מציווי חיובי:
“עשו זאת.”
שלושת האנשים משיבים שלא יעשו זאת.
בדניאל 6 המצב הפוך.
פקידים מבקשים לתפוס את דניאל בעוון, אך מודים שלא יוכלו למצוא שום עילה להאשמה במינהלו. הם מחליטים אפוא לנצל את נאמנותו הדתית.
מוצא צו האוסר, במשך תקופה מוגדרת, להפנות בקשה לאל או לאדם כלשהו מלבד המלך.
דניאל אינו מקבל אפוא עוד ציווי לעשות מעשה עבודה זרה. הוא מקבל איסור להמשיך במנהג נאמן.
הסכסוך מקבל את הצורה:
“אל תעשה עוד זאת.”
דניאל ממשיך בכל זאת להתפלל לאלוהיו כמקודם.
ההשוואה מאפשרת לעמוד על עיקרון חיוני.
סמכות אנושית יכולה לחצות את גבולות סמכותה הדתית בשתי דרכים.
היא יכולה לצוות את מה שאלוהים אוסר.
זהו המצב בדניאל 3.
היא יכולה גם לאסור את מה שהנאמנות לאלוהים דורשת.
זהו המצב בדניאל 6.
בשני המקרים נתקל הציות למלך בגבול.
גבול זה אינו נובע מרצון כללי למרוד, אלא מחובה עליונה.
ראוי להדגיש מקבילה נוספת.
הדמויות אינן מוצגות כמהפכנים עוינים לשלטון.
שדרך, מישך ועבד נגו ממלאים תפקידים במחוז בבל (דָּנִיֵּאל 2.49 ; 3.12).
גם לדניאל יש מוניטין מינהלי יוצא דופן. יריביו מחפשים פגם בהתנהגותו, אך אינם מצליחים למצוא (דָּנִיֵּאל 6.3-4).
הספר קובע אפוא הבחנה בין נאמנות לאלוהים לבין התנגדות שיטתית לשלטון.
עבדי אלוהים יכולים למלא באמונה את תפקידיהם הציבוריים עד הרגע שבו הרשות דורשת מהם אי־נאמנות דתית.
בשני הסיפורים אין השליט מגלה בעצמו את אי־הציות.
דניאל 3 מציג אנשים המלשינים למלך על שדרך, מישך ועבד נגו (דָּנִיֵּאל 3.8-12).
דניאל 6 מראה פקידים המכינים בכוונה פח כדי שיוכלו להאשים את דניאל.
בשני המקרים הופכת הנאמנות הדתית לאמצעי לסילוק מנהלים בעלי מעמד חשוב.
היריבות המינהלית והשאלה הדתית נפגשות כך בשני הסיפורים.
שלושת האנשים אינם מנסים להעמיד פנים שהם משתחווים.
דניאל אינו סוגר את חלונותיו סופית ואינו חדל להתפלל כדי להימלט מההאשמה.
עמדה זו אינה אומרת שהם מבקשים במכוון את מות הקדושים.
היא מראה שהם מסרבים לשמור על מעמדם באמצעות חזות חיצונית הנוגדת את נאמנותם.
דניאל 3 ודניאל 6 מייחסים אפוא חשיבות רבה למעשים הנראים לעין.
הנאמנות הפנימית מולידה התנהגות חיצונית הניתנת לצפייה.
ואולם אף אחד משני הסיפורים אינו מציג את עבדי אלוהים כמחפשים עימות.
שדרך, מישך ועבד נגו אינם הולכים אל הפסל כדי להתגרות במלך בפומבי. הם מוזמנים כמו שאר הפקידים.
דניאל אינו מתחיל להתפלל רק לאחר פרסום הצו כדי לאתגר את השליט. הוא ממשיך פשוט במנהגו הרגיל.
הבחנה זו חיונית.
הנאמנות המקראית אינה מוצגת כחיפוש הסכסוך.
הסכסוך מתעורר כאשר הציות לאלוהים נעשה בלתי מתיישב עם הצו האנושי.
בדניאל 3 העונש הוא כבשן האש הבוער.
בדניאל ו׳ העונש הוא גוב האריות.
בשני המקרים מושם הנידון במצב שנראה כי שום התערבות אנושית רגילה אינה יכולה להצילו ממנו.
שלושת האנשים מושלכים לאש עזה דיה כדי להרוג את מוציאיהם להורג.
דניאל מושלך אל גוב האריות, ופתח הבור נחתם.
הסיפור מוביל אפוא במכוון כל מצב עד לנקודה שבה אי אפשר עוד לייחס את ההצלה להחלטה מינהלית בלבד.
ובכל זאת קיים ניגוד חשוב בין שני הסיפורים.
נבוכדנצר זועם אישית על שלושת היהודים. הוא אף מצווה להגביר את האש (דָּנִיֵּאל 3.19).
בדניאל 6 המלך שחתם על הצו מבין שהוליכו אותו שולל ומבקש להציל את דניאל. ואולם הוא נשאר שבוי בחקיקה שהוא עצמו פרסם.
השליט הראשון רוצה בהרשעה.
השני היה רוצה למנוע אותה.
אך אף אחד מהם אינו מסוגל, בסופו של דבר, להציל את עבד אלוהים.
הבדל זה מחזק את אותו מסר: ההצלה המכרעת באה מאלוהים.
דניאל 3 מנסח במפורש את האתגר התיאולוגי.
נבוכדנצר שואל:
„ומי הוא האל שיוכל להציל אתכם מידי?” (דָּנִיֵּאל 3.15).
השאלה מעמידה זו מול זו במישרין את העוצמה המלכותית ואת יכולת ההצלה האלוהית.
דניאל 6 אינו מנסח בדיוק את אותו אתגר. המלך מביע דווקא את התקווה שהאלוהים שדניאל משרת תמיד יוכל להצילו.
אך בשני הסיפורים השאלה המרכזית נעשית זהה:
האם אלוהים יכול להציל את עבדו כאשר כל אפשרות אנושית נראית כאילו נעלמה?
המקבילה נעשית מדויקת במיוחד ברגע ההצלה.
לאחר הכבשן מצהיר נבוכדנצר:
„ברוך אלוהי שדרך, מישך ועבד־נגו! הוא שלח את מלאכו והציל את עבדיו” (דָּנִיֵּאל 3.28).
לאחר הלילה בגוב מסביר דניאל:
“אלוהיי שלח את מלאכו וסגר את פי האריות” (דָּנִיֵּאל 6.21).
בשני הסיפורים קשורה אפוא ההצלה במפורש בשליחת מלאך.
התאמה זו היא גם טיעון חשוב לפירוש הראשוני של הדמות הרביעית בדניאל 3 כשליח שמימי של אלוהים.
ההצלה אינה נשענת על הרעיון שהסכנה הוגזמה.
בדניאל 3 נהרגים החיילים מחום הכבשן (דָּנִיֵּאל 3.22).
בדניאל 6 מוכיחים האריות לאחר מכן את כוח ההרס שלהם כאשר הם תוקפים את אלה שהושלכו אל הגוב אחרי דניאל.
בשני המקרים הסיפור מקפיד להראות שכלי המוות פועל כרגיל.
אין זו אפוא אש בלתי מזיקה ואין אלה אריות שאינם מסוגלים להרוג.
ההבדל טמון בהגנה שניתנה לעבדי אלוהים.
ההתאמה נמשכת לאחר הנס.
שדרך, מישך ועבד נגו יוצאים בלי כוויה; בגדיהם שלמים וריח אש לא דבק בהם (דָּנִיֵּאל 3.27).
דניאל מוצא מן הגוב ללא פגע (דָּנִיֵּאל 6.22).
ההצלה אינה חלקית.
הנידונים אינם שורדים סתם פציעות הממיתות בדרך כלל.
הסיפור מדגיש את שלמותם הגופנית.
דָּנִיֵּאל 3.28 מצהיר ששלושת האנשים ניצלו לאחר ששמו את בטחונם באלוהים.
דָּנִיֵּאל 6.22 מסביר גם שלא נמצא בדניאל כל נזק “כי האמין באלוהיו”.
התאמה מילונית ותיאולוגית זו חשובה במיוחד.
ההצלה קשורה בביטחון.
ואולם אין להבין ביטחון זה כטכניקה המבטיחה אוטומטית את הנס.
דָּנִיֵּאל 3.18 כבר קבע שנאמנותם של שלושת האנשים תישאר גם בהיעדר הצלה.
האמונה אינה מורכבת אפוא מכפיית אלוהים להושיע; היא מורכבת מנאמנות מתמדת תהיה התוצאה אשר תהיה.
שני הסיפורים מסתיימים גם הם בהכרזה מלכותית.
לאחר הכבשן אוסר נבוכדנצר לדבר נגד אלוהיהם של שדרך, מישך ועבד נגו ומודה שאין אל אחר המציל כך (דָּנִיֵּאל 3.28-29).
לאחר גוב האריות מפרסם השליט בתורו הכרזה המרוממת את אלוהי דניאל כאל חי ושליט.
הנאמנות שנחשבה תחילה לאיום על הסדר המלכותי הופכת כך לאמצעי להכרה פומבית בעוצמה האלוהית.
היחס בין דניאל 3 לדניאל 6 שייך למבנה ספרותי רחב יותר המוכר לעתים קרובות בחלק הארמי של הספר.
ניתן להציגו כך:
א - דניאל 2: ממלכות אנושיות והמלכות שהקים אלוהים.
ב - דניאל 3: עבדי אלוהים מאוימים במוות בשל נאמנותם ומוצלים בנס.
ג - דניאל 4: מלך גאה מושפל בידי אלוהים.
ג׳ - דניאל 5: מלך גאה אחר נשפט בידי אלוהים.
ב׳ - דניאל 6: עבד אלוהים מאוים במוות בשל נאמנותו ומוצל בנס.
א׳ - דניאל 7: ממלכות אנושיות והמלכות שניתנה בידי אלוהים.
מבנה קונצנטרי זה מסביר את הקרבה המיוחדת בין פרקים 3 ו־6.
זוהי הערה ספרותית חשובה, אף שדיוקן של הצעות מבנה מסוימות עשוי להשתנות בין החוקרים.
התאמה זו מטילה אור גם על קושי שמצביעים עליו לעתים קרובות.
דניאל אינו מופיע בפרק הפסל.
ומנגד, שדרך, מישך ועבד נגו אינם מופיעים בפרק גוב האריות.
הספר אינו מספק כל הסבר היסטורי מפורט להיעדרויות אלה.
אך מבחינה ספרותית ההשלמה ברורה.
דניאל 3 מוכיח את נאמנות שלושת החברים במנותק מדניאל.
דניאל 6 מוכיח את נאמנות דניאל במנותק מחבריו.
אף דמות אינה מוצגת כחיונית לנאמנותם של האחרים.
שני הפרקים מאפשרים לבסוף להבחין בין שני מנגנוני רדיפה יסודיים.
בדניאל 3 דורש השלטון את ההשתחוות האסורה.
בדניאל 6 אוסר השלטון את ההשתחוות הנאמנה.
הבחנה זו חורגת מהנסיבות המיוחדות של שני הסיפורים.
היא מספקת רשת תיאולוגית שתופיע שוב בחזיונות המאוחרים של דניאל כאשר כוחות מדיניים יתערבו בתחום הפולחן.
דניאל 7, 8 ו־11 יפתחו בצורה נבואית את מה שהפרקים הסיפוריים כבר המחישו באופן מוחשי.
אין להפוך באופן מלאכותי את דניאל 3 ואת דניאל 6 לצפנים נבואיים שבהם כל פרט תואם אירוע עתידי.
ובכל זאת הם ממלאים תפקיד מכין.
לפני שהוא מראה כוחות הרודפים את הקדושים, מספר דניאל מה פירוש הדבר הלכה למעשה להיות קדוש מול שלטון עוין.
לפני שהוא מציג את התביעות הדתיות של ממלכות מסוימות, הוא מראה שליטים המפרסמים צווים הפולשים ליחס שבין אלוהים לעבדיו.
לפני שהוא מבשר את ההצלה הסופית של עם אלוהים, הוא מספר על שתי הצלות מסוימות המוכיחות שהאימפריות אינן מחזיקות לעולם במילה האחרונה.
הסיפורים והחזיונות שייכים כך לתיאולוגיה משותפת של ריבונות אלוהית.
ואולם על ההשוואה לשמור על הסתייגות חיונית.
שדרך, מישך, עבד נגו ודניאל ניצלים בנס.
אך הספר אינו הופך הצלה זו לכלל לפיו כל מאמין נאמן יימלט פיזית מן הרדיפה.
דָּנִיֵּאל 3.18 כבר מנע מסקנה כזאת.
שלושת האנשים מקבלים את האפשרות שאלוהים לא יציל אותם מן האש.
החזיונות המאוחרים של דניאל מדברים ממילא על נאמנים שנרדפים ונפגעים באמת.
הניצחון היסודי אינו אפוא תמיד שימור החיים הארציים.
הוא טמון תחילה בנאמנות הנשמרת עד תום המבחן.
דניאל 3 ודניאל 6 הם שני סיפורים משלימים המאורגנים סביב שאלה אחת: מה צריך לעשות עבד אלוהים כאשר שלטון אנושי תובע סמכות על מה ששייך לאלוהים?
דניאל 3 משיב כאשר השלטון מצווה על מעשה השתחוות אסור.
דניאל 6 משיב כאשר השלטון אוסר מנהג של נאמנות לאלוהים.
בשני המצבים נשארים העבדים הנוגעים בדבר נאמנים בתפקידיהם האזרחיים, אך מסרבים לחצות את הגבול הדתי.
הם אינם מארגנים מרד, אינם מחפשים עימות ואינם משתמשים באלימות. הם פשוט נשארים נאמנים ומקבלים את תוצאות הנאמנות הזאת.
הכבשן וגוב האריות מובילים בסופו של דבר לאותה הוכחה: צו אנושי יכול לדון את עבדי אלוהים, אך אינו יכול לבטל את ריבונות אלוהים. הוא נשאר חופשי להציל את עבדיו, ונאמנותם נשארת שלמה גם כאשר ההצלה אינה מובטחת מראש.
דניאל 3 ודניאל 6 מהווים כך שני ביטויים סיפוריים של עיקרון אחד שיעבור בחזיונות הנבואיים של הספר: האימפריות יכולות להפעיל זמנית את כוחן על הנאמנים, אך אינן יכולות להחזיק ביושר בהשתחוויתם, וסמכותן נשארת תמיד כפופה לזו של האל העליון.