L’Apocalypse utilise abondamment les images et le langage du livre de Daniel. Cette dépendance apparaît particulièrement dans les visions des puissances politiques opposées à Dieu.…
ספר ההתגלות משתמש בשפע בדימויים ובלשון של ספר דניאל.
תלות זו ניכרת במיוחד בחזיונות על הכוחות המדיניים המתנגדים לאלוהים.
דניאל 7 מתאר ארבע חיות המייצגות ממלכות. ההתגלות 13 מאמץ כמה מתכונותיהן של חיות אלה כדי לתאר את הכוח העולה מן הים.
ההקבלה בין דניאל להתגלות אינה נשענת אפוא רק על כמה דמיונות מקריים.
מחבר ההתגלות משלב במכוון את חזונו בלשון הנבואית של דניאל.
דניאל 3 נפתח בדמות שהקים נבוכדנצר:
“המלך נבוכדנצר עשה פסל זהב” (דָּנִיֵּאל 3.1).
גם ההתגלות 13 מציג דמות:
“היא אמרה ליושבי הארץ לעשות דמות לחיה” (חזוֹן יוֹחָנָן 13.14).
בשני הקטעים הופכת הדמות למרכז הנראה של דרישה דתית הנתמכת בשלטון.
עם זאת, יש להבחין מיד בהבדל.
בדניאל 3 נבוכדנצר עצמו מקים את הפסל.
בהתגלות 13 החיה השנייה מובילה את יושבי הארץ לעשות דמות לחיה הראשונה.
ההתאמה הנושאית היא אפוא חזקה, אך אינה זהות סיפורית.
המקבילה נעשית מדויקת יותר כאשר הדמות קשורה להשתחוות.
דָּנִיֵּאל 3.5 מצווה:
“תיפלו ותשתחוו לפסל הזהב אשר הקים המלך נבוכדנצר”.
חזוֹן יוֹחָנָן 13.15 מזכיר באופן דומה את אלה המסרבים להשתחוות לדמות החיה.
בשני הטקסטים אין הבעיה המרכזית אפוא עצם קיומו של ייצוג.
הדמות הופכת לאמצעי לדרוש כניעה דתית.
דרישה זו היא שמעמידה את עבדי אלוהים לפני בחירה מכרעת.
דָּנִיֵּאל 3.6 מכריז:
“כל מי שלא יפול וישתחווה יושלך מיד אל תוך כבשן האש הבוערת.”
חזוֹן יוֹחָנָן 13.15 קובע שאלה שאינם משתחווים לדמות החיה יומתו.
המבנה קרוב אפוא באופן יוצא דופן:
דמות מוקמת;
ההשתחוות לה נדרשת;
הסירוב נעשה פשע;
העונש הקבוע הוא מוות.
דניאל 3 מספק אפוא תקדים סיפורי רלוונטי במיוחד להבנת הסצנה של ההתגלות 13.
לדניאל 3 כבר ממד קיסרי.
הכרוז פונה אל "עממיא אמיא ולשניא" (דָּנִיֵּאל 3.4).
נוסחה זו מדגישה את היקף סמכותו של נבוכדנצר על אוכלוסיות שונות.
ההתגלות 13 מרחיב עוד את הפרספקטיבה הזאת. החיה מקבלת סמכות המתוארת במונחים אוניברסליים על שבטים, עמים, לשונות וגויים (חזוֹן יוֹחָנָן 13.7).
המוטיב הדניאלי של האימפריה הרב־לאומית הופך כך, בהתגלות, לכוח אסכטולוגי שתביעתו מגיעה למימד עולמי.
ההשוואה עם ההתגלות 13 אינה צריכה להשכיח את ההתקדמות הפנימית בספר דניאל.
בדניאל 2 מקבל נבוכדנצר התגלות שלא הוא יצר.
פסל החלום מראה לו את רצף הממלכות ואת הריבונות הסופית של המלכות שהקים אלוהים.
בדניאל 3 הופך המלך בעצמו ליוצר של דמות.
הניגוד משמעותי.
בחלום מגלה אלוהים למלך את גבול ממלכתו.
בבקעת דורא מארגן המלך טקס שבו סמכותו נראית כאילו אינה מכירה בשום גבול דתי.
ההתגלות האלוהית והייצוג הקיסרי נמצאים כך במתח.
דָּנִיֵּאל 2.38 זיהה את נבוכדנצר עם ראש הזהב.
הפסל של דניאל 3 מתואר, מצדו, כפסל זהב.
מפתה לפרש הבדל זה כתגובה מכוונת של נבוכדנצר לחלום: במקום לקבל את היותו רק ראש של מכלול ממלכות עוקבות, הוא ציווה לייצג שלטון כולו זהב.
פירוש זה מושך מבחינה ספרותית.
ואולם אין להציגו כנתון מפורש של הטקסט.
דניאל 3 אינו אומר לעולם שנבוכדנצר בנה את פסלו כדי להתנגד למסר של דניאל 2.
ההקבלה נשארת אפוא השערה פרשנית עקבית, ולא עובדה שהסיפור קובע.
ממדי הפסל נתונים בדָּנִיֵּאל 3.1:
שישים אמה גובה;
שש אמות רוחב.
הספרה שש מופיעה אפוא בבירור בממדי האנדרטה.
ההתגלות 13 מסתיים במספר החיה:
“מספרו שש מאות שישים ושש” (חזוֹן יוֹחָנָן 13.18).
קרבה מספרית זו עוררה באופן טבעי הקבלות רבות.
היא ראויה לציון, אך יש לנהוג בה בזהירות.
דניאל 3 מספק את המספרים 60 ו־6.
ההתגלות 13 מספק את 666.
אפשר היה לציין ששני הקטעים קושרים את הספרה שש לכוח הדורש השתחוות.
אך דניאל אינו מציג לעולם את ממדי הפסל בצורת “666”.
הטקסט נותן שתי מידות נפרדות: 60 אמה ו־6 אמות.
יהיה זה אפוא שגוי להפוך ממדים אלה להופעה מפורשת של המספר 666.
ההקבלה יכולה להיות בעלת ערך טיפולוגי או ספרותי, אך אין היא שוויון מספרי מוכח.
יש להביא בחשבון גם את חשיבות המספר 60 בעולם המסופוטמי.
המתמטיקה הבבלית השתמשה בהרחבה במערכת ששיתית, המבוססת על המספר 60.
לנוכחות 60 בממדי הפסל יש אפוא רקע מסופוטמי טבעי.
אין צורך להניח שהמספר נבחר רק כדי להכריז על ההתגלות 13.
הקריאה הקנונית יכולה להבחין בהד בין דניאל להתגלות מבלי למחוק את המשמעות שיש למספרים בהקשרם הראשון.
ההתגלות 13 מציג רכיב החסר בדניאל 3.
החיה השנייה מקבלת כוח לתת רוח לדמות החיה כדי שתדבר (חזוֹן יוֹחָנָן 13.15).
שום דבר דומה אינו מסופר בדניאל 3.
פסלו של נבוכדנצר נשאר חפץ מעשה ידי אדם.
הוא אינו מדבר.
הוא אינו פועל.
המלך, הכרוז, המנגנים ופקידי האימפריה הם המארגנים את פולחנו.
הבדל זה מונע לזהות פשוט בין שתי הדמויות.
דניאל 3 מקצה מקום ניכר לכלי נגינה.
הם נותנים את האות להשתחוות הקולקטיבית.
ההתגלות 13 אינו מאמץ מנגנון זה.
ההקבלה בין שני הפרקים נשענת אפוא על הדמות, על ההשתחוות הכפויה ועל איום המוות, לא על כל פרטי הטקס.
הבחנה זו ממחישה את האופן שבו ההתגלות משתמש מחדש במוטיבים של דניאל: הוא מאמץ אותם, משלב אותם ומשנה אותם במקום לשחזר במדויק את הסיפור.
החיה של ההתגלות 13 אינה תלויה אפוא רק בדניאל 3.
תיאורה מאמץ ללא ספק את דניאל 7.
יש לה תכונות המזכירות את הנמר, הדוב והארי, דווקא החיות ששימשו לחיות הראשונות בדניאל 7 (חזוֹן יוֹחָנָן 13.2 ; דָּנִיֵּאל 7.4-6).
הכוח המוציא מפיו דברי יהירות מזכיר גם את דמויות הרודפים בחזיונות דניאל.
ההתגלות 13 מאגד כך כמה מוטיבים דניאליים:
החיות הקיסריות;
התביעה המחרפת;
רדיפת הקדושים;
הדמות;
ההשתחוות הכפויה;
איום המוות.
דניאל 3 מהווה רכיב חשוב ברקע זה, אך אינו מקורו היחיד.
יש לשמור על הבדל בסוגה.
דניאל 3 בנוי כסיפור על נבוכדנצר ושלושה מנהלים יהודים.
ההתגלות 13 שייך לחזון נבואי ואפוקליפטי.
תפקידם של שני הקטעים אינו זהה אפוא.
דניאל 3 מראה באופן מוחשי כיצד מתנהגים עבדי אלוהים כאשר המדינה דורשת השתחוות שאינה מתיישבת עם אמונתם.
ההתגלות 13 מבשר מצב שבו אותו היגיון של שליטה דתית מגיע לעוצמה אסכטולוגית.
הסיפור הקדום מספק כך מודל המאפשר להבין את הסכסוך העתידי מבלי להפוך בשל כך לנבואה מפורטת של כל רכיביו.
תשובת שלושת היהודים מספקת עיקרון שאפשר ליישמו על הסכסוך של ההתגלות 13.
הם אינם מבקשים לברר כיצד לבצע את המחווה כלפי חוץ תוך שמירת נאמנותם בפנים.
הם מסרבים להשתחוות עצמה.
“את אלהיך איננו עבדים ולפסל הזהב אשר הקמת לא נשתחווה” (דָּנִיֵּאל 3.18).
גם ההתגלות 13 מעמיד את הנאמנים לפני שאלה של השתחוות.
בשני המקרים העניין האחרון הוא למי שייכת הנאמנות הדתית.
הסכסוך של ההתגלות 13 נמשך ישירות בהתגלות 14.
להשתחוות לחיה ולדמותה מנוגדת הנאמנות לאלוהים.
חזוֹן יוֹחָנָן 14.7 קורא להשתחוות ליוצר.
חזוֹן יוֹחָנָן 14.9-12 מציב בניגוד את אלה המשתחווים לחיה ולדמותה לקדושים המתמידים בנאמנות.
המבנה מזכיר את העיקרון של דניאל 3.
הרשות המדינית יכולה לכפות טקס.
היא יכולה לאיים על החיים.
אך היא אינה יכולה להפוך השתחוות כוזבת להשתחוות לגיטימית.
ההתגלות 13 מוסיף גם את שאלת הסימן, ללא מקבילה ישירה בדניאל 3.
סימן זה מתנה את האפשרות לקנות ולמכור (חזוֹן יוֹחָנָן 13.16-17).
הכפייה אינה נוגעת אפוא רק לאיום ההוצאה להורג.
היא מתפשטת לחיים הכלכליים.
אין אפוא להניח את דניאל 3 ואת ההתגלות 13 זה על זה פרט אחר פרט.
ההתגלות מאמץ את עיקרון הכפייה הדתית ומפתח אותו בצורות חדשות.
ובכל זאת אפשר להשוות בין שני הקטעים לפי התקדמות.
בדניאל 3 שולט השלטון בטקס הציבורי ומאיים פיזית על המסרבים.
בהתגלות 13 מתערב השלטון המתואר בחזון בו־זמנית בתחום הדתי, המדיני, החברתי והכלכלי.
ההיגיון הקיים בדורא מגיע כך לממד רחב הרבה יותר.
השלטון אינו מסתפק עוד בדרישה לציות אזרחי.
הוא מבקש לקבל השתחוות.
דווקא ברגע זה חייבים עבדי אלוהים לסרב.
הכבשן של דניאל 3 מייצג באופן מוחשי את המחיר שהנאמנות עשויה לדרוש.
שלושת האנשים אינם יודעים, כשהם משיבים למלך, שיצאו חיים מן האש.
החלטתם קודמת לנס.
תצפית זו נעשית חשובה במיוחד בקריאה אסכטולוגית.
המסר של דניאל 3 אינו:
“סרבו, כי אתם בטוחים שלא תמותו.”
הוא:
“הישארו נאמנים, גם אם הנאמנות עלולה לעלות לכם בחייכם.”
הבחנה זו מגינה על קריאת הפרק מפני תיאולוגיה שלפיה אלוהים חייב לשמר פיזית כל מאמין נאמן.
החזיונות המאוחרים של הספר מאשרים הסתייגות זו.
דניאל אינו מציג את כל הרדיפות כמסתיימות בהצלה פיזית מיידית.
הכוחות העוינים יכולים לעשות מלחמה בקדושים ולהציק להם זמן מה (דָּנִיֵּאל 7.21, 25).
דניאל 11 מתאר גם רדיפה שבה נופלים נאמנים מסוימים.
הצלת דניאל 3 היא אפוא אות לריבונות האלוהית, לא הבטחה שכל נאמן ימלט תמיד ממוות.
ניצחונו הסופי של אלוהים חורג מעצם ההישרדות הפיזית המיידית.
עיקרון זה מאחד לעומק את דניאל 3 ואת ההתגלות.
שלושת האנשים נאמנים לפני שהם יודעים אם יינצלו.
קדושי ההתגלות נקראים להתמיד גם מול המוות.
הניצחון אינו מורכב אפוא בראש ובראשונה מהימנעות מכל סבל.
הוא מורכב מאי־העברת ההשתחוות השייכת לאלוהים לכוח אנושי.
לכן דָּנִיֵּאל 3.18 הוא אחת ההצהרות החשובות ביותר להבנת ההיקף האסכטולוגי של הסיפור:
גם בלי הצלה מיידית לא ישתחוו לפסל.
מן הראוי להבחין לבסוף בין שתי קטגוריות.
נבואה ישירה מבשרת במפורש אירוע עתידי.
טיפולוגיה או מודל סיפורי מציגה אירוע היסטורי שמבנהו יכול להופיע שוב מאוחר יותר בצורה רחבה יותר.
דניאל 3 שייך תחילה לקטגוריה השנייה כאשר מקשרים אותו להתגלות 13.
הפרק אינו מצהיר במפורש:
“פסל זה מייצג את דמות החיה של אחרית הימים.”
ואולם ההתגלות 13 מאמץ מוטיבים קרובים דיים כדי שקשר טיפולוגי יהיה לגיטימי.
נבוכדנצר הופך כך לדוגמה היסטורית של התביעה הקיסרית הדורשת את מה ששייך לאלוהים.
יש עם זאת להימנע מלזהות סופית את נבוכדנצר עם חיית ההתגלות.
ספר דניאל עצמו מספר על התפתחות השליט הבבלי.
נבוכדנצר יכול להכיר בעוצמת אלוהי שלושת היהודים ועדיין יושפל ויילמד לעומק בפרק 4.
החיה של ההתגלות 13 שייכת למסגרת תיאולוגית אחרת.
היחס מצוי אפוא ברמת ההתנהגות הקיסרית המתגלה ברגע מסוים: כאשר שלטון דורש השתחוות שאינה שלו.
מעבר לפסלים, למספרים ולמבנים המדיניים, המילה החיונית נשארת בסופו של דבר השתחוות.
דניאל 3 שואל:
בפני מי ישתחווה האדם?
ההתגלות 13 שואל את אותה שאלה בקנה מידה אסכטולוגי.
ההתגלות 14 מביא לה את התשובה:
ההשתחוות שייכת ליוצר.
היחס בין הקטעים עמוק אפוא מדמיון פשוט בין שתי דמויות.
הוא נוגע לגבול המוחלט של הריבונות המדינית כאשר היא תובעת לקבל את מה ששייך לאלוהים.
ההקבלות בין דניאל 3 להתגלות 13 מרובות ומדויקות דיין כדי להצדיק קריאה משווה.
בשני הטקסטים מופיעים כוח שליט, דמות, דרישת השתחוות ואיום מוות על אלה המסרבים להיכנע.
האוצר הלשוני הקיסרי והממד האוניברסלי מחזקים עוד את ההתאמה הזאת.
יש עם זאת לכבד את ההבדלים. פסל דניאל אינו מקבל חיים, המוזיקה אינה מאומצת בהתגלות 13, לסימן החיה אין מקבילה בדניאל 3 ואין להפוך באופן מלאכותי את המספרים 60 ו־6 ל־666.
דניאל 3 אינו אפוא תיאור מוצפן ומפורט של ההתגלות 13.
הוא מהווה דווקא תקדים היסטורי ותיאולוגי למצב האסכטולוגי שיוחנן מתאר: שלטון אנושי חוצה את גבול סמכותו כאשר הוא דורש השתחוות, ועבדי אלוהים צריכים אז לבחור בנאמנות, גם כאשר בחירה זו מאיימת על קיומם.
היחס בין שני הקטעים ניתן אפוא לניסוח מדויק: בקעת דורא מספקת את המודל הסיפורי של סכסוך שההתגלות מעלה לממדו האסכטולוגי. העניין היסודי נשאר בעינו: הרשות המדינית יכולה לתבוע את הציות המגיע לה, אך היא הופכת לעובדת אלילים כאשר היא תובעת את ההשתחוות השייכת לאלוהים לבדו.