סיכום כללי של נספחי DAN005

לימוד ממדי הפסל הראה ששישים האמה של הגובה ושש האמות של הרוחב מתארות אנדרטה יוצאת דופן, מבלי לאפשר לשחזר במדויק את צורתה.

הביטוי “פסל זהב” אינו מחייב גם את הרעיון של פסל העשוי כולו זהב מלא.

הטכניקות העתיקות אפשרו להניח ציפוי יקר על מבנה העשוי מחומר זול בהרבה. המקרא עצמו משתמש בשיטה זו לכמה כלי פולחן המצופים זהב.

החישובים המוצעים בנספח הדן בכמות הזהב אינם מהווים אפוא שחזור של הפסל האמיתי. הם מראים רק שציפוי זהב, אפילו דק מאוד, יכול היה להעניק לאנדרטה את מראה הזהב מבלי לדרוש את מאות הטונות שהיה דורש מבנה מלא.

החומריות של האנדרטה אינה מציגה אפוא כל אי־אפשרות מהותית.

בקעת דורא היא דוגמה טובה להבחנה ההכרחית בין סבירות להוכחה.

השם שייך לסביבה לשונית התואמת את מסופוטמיה, וכמה מיקומים הוצעו.

ואולם אף אחד מהם אינו יכול להיחשב ודאי.

יהיה זה אפוא מוגזם לטעון שהארכאולוגיה מצאה את מקום הפסל של דניאל 3.

ומנגד, אי־היכולת הנוכחית לזהות במדויק שם מקום עתיק משני אינה מאפשרת להסיק שהוא בדוי.

הניסוח המדוקדק ביותר נשאר שדניאל ממקם את האירוע במקום המוצג כאמיתי, השייך למחוז בבל, שזיהויו המודרני נשאר לא ודאי.

לימוד המתקנים התרמיים המסופוטמיים מראה שכבשן גדול מתיישב עם הסביבה החומרית של בבל.

נשאר בלתי אפשרי לקבוע במדויק את צורתו או את תפקידו הרגיל.

הרכיב ההיסטורי המשמעותי ביותר נשאר המקבילה ביִרְמְיָהוּ 29.21-22, הקושרת במישרין את נבוכדנצר להמתת שני אנשים באש.

מקבילה זו אינה מוכיחה את הפרק של דניאל 3 ואינה מוכיחה שאותו מתקן שימש.

היא קובעת עם זאת שהוצאה להורג באש בימי נבוכדנצר אינה עונש זר להקשר המקראי של השליט.

אפשר אפוא לחקור את הכבשן מבחינה היסטורית מבלי לצמצם את הנס לתופעה טבעית.

הציווי לחמם את הכבשן “שבעה פעמים” יותר יש להבינו ברובד הסיפורי והלשוני שלו.

המספר שבע מבטא כאן הגברה קיצונית ולא מידה תרמומטרית המאפשרת לחשב טמפרטורה מדויקת.

תצפית זו אינה אומרת שהגברת החום סמלית.

דָּנִיֵּאל 3.22 מציין שהחיילים שהוטל עליהם להשליך את שלושת האנשים לאש נהרגו בעצמם מן החום.

הסיפור קובע אפוא בו־זמנית הגברה ממשית של האש ואת אי־האפשרות לתרגם את הביטוי “שבעה פעמים” למקדם מדעי מדויק.

לימוד דָּנִיֵּאל 3.25 ו־3.28 מאפשר גם לקבוע כמה רמות פירוש.

נבוכדנצר רואה באמת, בהיגיון הסיפורי של הפרק, דמות רביעית מהלכת עם שלושת הנידונים.

הביטוי הארמי שבו משתמש המלך מעיד על ישות בעלת מראה אלוהי או שמימי.

כמה פסוקים מאוחר יותר מפרש נבוכדנצר בעצמו את ההצלה בהצהירו שאלוהים “שלח את מלאכו” (דָּנִיֵּאל 3.28).

הזיהוי כמלאך הוא אפוא בעל היסוד הטקסטואלי המפורש ביותר.

המסורת הנוצרית הכירה פעמים רבות בדמות הרביעית הופעה של הבן בטרם התגשמותו בבשר.

קריאה זו יכולה להשתלב בתיאולוגיה מקראית רחבה יותר של קדם־קיומו של המשיח ובשאלה המורכבת של “מלאך הנצחי — הצג את ההגדרה של INF038” בברית הישנה.

עם זאת, אין להציגה כאילו דניאל כתב במפורש שהדמות הרביעית היא המשיח.

ההבחנה חשובה:

הטקסט קובע התערבות שמימית ששלח אלוהים;

דָּנִיֵּאל 3.28 מגדיר אותה כהתערבות מלאכית;

הזיהוי המדויק יותר כהופעה כריסטופנית שייך לפירוש הנוצרי של הקטע.

הבחנה זו מאפשרת לשמור על האפשרות התיאולוגית של הופעה כריסטופנית מבלי לייחס לה דרגת ודאות גבוהה יותר מזו שהטקסט מתיר.

תפילת עזריה ושירת שלושת הנערים מעידות עדות מעניינת במיוחד על קבלתו הקדומה של דניאל 3.

המסורת היוונית מרחיבה את מה שמתרחש בתוך הכבשן ומתארת את התערבות המלאך האדון — הצג את ההגדרה של INF353.

קריאה זו מתאימה במישרין לדָּנִיֵּאל 3.28.

היא מראה שהפירוש המלאכי של הדמות הרביעית אינו הסבר מודרני שנועד לעקוף קריאה כריסטולוגית. הוא שייך למסורת פירוש קדומה של הסיפור.

המסורות הנוצריות פיתחו אחר כך קריאות שונות על בסיס זה.

לימוד התוספות היווניות מראה גם את ההכרח להבחין בין המסורות הקנוניות.

תפילת עזריה והשירה אינן נמצאות בנוסח הארמי המסורתי.

הן שייכות עם זאת למסורת היוונית הקדומה של דניאל.

הן מתקבלות במסורות הקתולית והאורתודוקסית לפי המסגרות הקנוניות של כל אחת, ואילו המסורות הפרוטסטנטיות מציבות אותן בדרך כלל בין ההכתבים האפוקריפיים — הצג את ההגדרה של INF029 ואינן כוללות אותן בקנון הברית הישנה.

מחקר אקדמי יכול אפוא להשתמש בהן כעדים חשובים לתולדות הטקסט ולקבלתו של דניאל 3, תוך ציון ברור של מעמדן השונה לפי המסורות.

דניאל 3 מכיל כמה מונחים מוזיקליים הנחשבים בדרך כלל לשאילות מיוונית.

יש להכיר בנתון זה.

הוא שייך ביושר לדיון על תיארוך הספר.

אך הטיעון נעשה מוגזם כאשר מניחים שכל מילה יוונית בהכרח בלתי אפשרית בהקשר קדום לכיבושי אלכסנדר.

המגעים בין העולם היווני למזרח הקרוב התקיימו קודם לכן, ושמות הכלים שייכים דווקא לאוצר המילים המועד לנוע יחד עם החפצים שהם מציינים.

מונחים אלה יכולים אפוא להשתתף בדיון כרונולוגי, אך אין הם מספיקים בפני עצמם להוכיח חיבור של דניאל 3 במאה השנייה לפנה״ס.

הלימוד ההיסטורי אפשר להבחין בין אישוש הקשרי לבין עדות ישירה.

נבוכדנצר השני מתועד היטב מבחינה היסטורית.

מלכותו התאפיינה בפעילות אדריכלית ניכרת.

בבל הייתה בירתה של אימפריה רב־לאומית.

הגלויות היהודיות שייכות להיסטוריה של התקופה.

שילובם של זרים במבנים המינהליים של אימפריה אפשרי מבחינה היסטורית.

להוצאה להורג באש יש בנוסף המקבילה שכבר צוינה בירמיהו.

נתונים אלה אינם מוכיחים כל אחת מנסיבותיו המסוימות של דניאל 3, אך הם מראים שלסיפור כמה נקודות עיגון העקביות עם העולם שבו הוא טוען להתרחש.

שום מקור חוץ־מקראי הידוע כיום אינו מספר על הטקס בדורא, על הרשעת שדרך, מישך ועבד נגו או על הצלתם.

שום כתובת שנמצאה אינה ניתנת לזיהוי ודאי עם הפסל של דניאל 3.

יש להכיר בבירור במגבלה תיעודית זו.

הגנה על היסטוריות הסיפור אינה מחייבת לייחס לתגליות הארכאולוגיות כוח הוכחה שאין להן.

הטיעון המוצק ביותר הוא לקבוע שלמסגרת כמה התאמות היסטוריות משמעותיות, תוך הכרה בכך שהאירוע המסוים נשאר ידוע בעדותו של ספר דניאל.

שאלת היעדרו של דניאל בפרק 3 נשארת ללא תשובה היסטורית ודאית.

כמה השערות נשארות אפשריות: העברה מינהלית, תפקיד שונה, היעדרות זמנית או נסיבה אחרת שאינה ידועה.

הטקסט אינו מאפשר לבחור ביניהן.

הוא מספק עם זאת הסבר ספרותי חשוב.

דניאל 3 מציב בקדמת הבמה את שדרך, מישך ועבד נגו; דניאל 6 יעמיד את דניאל לבדו מול מבחן דומה.

השלמה זו מראה שהנאמנות לאלוהי ישראל אינה קשורה בדמות יחידה.

ההשוואה בין שני הפרקים חשפה סימטריה חזקה במיוחד.

בדניאל 3 מצווה השלטון על מעשה דתי שעבדי אלוהים אינם יכולים לבצע.

בדניאל 6 אוסר השלטון מעשה דתי שדניאל אינו יכול לזנוח.

המצב הראשון כופה את האסור.

המצב השני אוסר את מה שיש לשמר.

בשני המקרים חוצה הסמכות האנושית גבול.

התשובה נשארת זהה: עבדי אלוהים ממשיכים לכבד את הסמכות בתחומה הלגיטימי, אך מסרבים להעניק לה כוח על נאמנותם הדתית.

לדניאל 3 ולדניאל 6 גם אותה לשון הצלה.

נבוכדנצר מכיר בכך שאלוהים שלח את מלאכו להציל את שלושת האנשים.

דניאל מצהיר שאלוהיו שלח את מלאכו לסגור את פי האריות.

בשני הסיפורים שומר אמצעי ההוצאה להורג על כל כוחו הטבעי.

האש הורגת.

האריות הורגים.

אך הם נעשים בלתי מסוגלים להשמיד את אלה שאלוהים מחליט להגן עליהם.

התאמה זו מחזקת את האחדות התיאולוגית של החלק הסיפורי בספר.

סיפורי דניאל אינם עצמאיים מן החזיונות העוקבים.

דניאל 3 מראה בצורה סיפורית את מה שהפרקים הנבואיים יפתחו בקנה מידה רחב בהרבה: ממלכות אנושיות יכולות לחרוג מגבולות סמכותן, לרדוף את הקדושים ולתבוע מקום ששייך לאלוהים.

דניאל 7, 8 ו־11 יפתחו עימות זה בצורות שונות.

סיפור הכבשן מכין כך את הקורא להבין מה פירוש הדבר הלכה למעשה להישאר נאמן כאשר שלטון קיסרי נעשה רודף.

היחס בין דניאל 3 להתגלות 13 נראה משמעותי במיוחד.

שני הטקסטים קושרים:

כוח שליט;

דמות;

דרישת השתחוות;

איום מוות על אלה המסרבים.

התאמות אלה מאפשרות באופן לגיטימי לראות בדניאל 3 רקע סיפורי לסצנה האפוקליפטית.

אין עם זאת להפוך כל פרט בפרק לניבוי מוצפן של ההתגלות 13.

דניאל 3 נשאר קודם כול סיפור על נבוכדנצר ושלושת מנהליו היהודים.

ההתגלות 13 מאמץ כמה ממוטיביו ומשלב אותם בחזון אסכטולוגי רחב בהרבה.

זהירות נדרשת במיוחד בתחום המספרי.

הפסל מודד שישים אמה על שש.

חזוֹן יוֹחָנָן 13.18 נותן את המספר 666.

הנוכחות החוזרת של הספרה שש בהקשרים שבהם כוח דורש השתחוות עשויה ליצור הד מעניין בקריאה קנונית.

אך דניאל 3 אינו נותן לעולם את המספר 666.

אין אפוא להפוך באופן מלאכותי את הממדים 60 × 6 למספר זה.

הרקע הששיתי המסופוטמי מציע בנוסף הסבר טבעי לחשיבות המספר 60.

את היחס להתגלות 13 יש לחפש תחילה בנושא ההשתחוות הכפויה, לא במשוואה מספרית.

ההיקף האסכטולוגי של הפרק אינו תלוי בסופו של דבר לא בחישוב ממדים ולא בזיהוי ספקולטיבי של כל פרט.

הוא טמון בסכסוך היסודי בין שתי תביעות.

נבוכדנצר דורש מעשה השתחוות.

שלושת האנשים מכירים בכך שאין להעניק לו השתחוות זו.

ההתגלות 13 מעלה אותו היגיון לממד אסכטולוגי.

העיקרון נשאר אפוא קבוע: כאשר שלטון אנושי תובע את מה ששייך אך ורק לאלוהים, הנאמנות מחייבת סירוב.

אחת המסקנות החשובות ביותר של מכלול הנספחים נוגעת לטבע אמונתם של שלושת האנשים.

הם אינם אומרים:

“אלוהים בהכרח יציל אותנו, ולכן אנו יכולים לסרב ללא סיכון.”

הם מצהירים שאלוהים יכול להציל אותם, ואז מוסיפים שיישארו נאמנים גם אם ההצלה לא תתרחש (דָּנִיֵּאל 3.17-18).

הצהרה זו מונעת להפוך את סיפורם לנוסחה המבטיחה הגנה פיזית לכל מאמין נאמן.

הנס מגלה את ריבונות אלוהים.

הוא אינו מטיל על אלוהים חובה לעשות תמיד את אותו נס.

תצפית זו מאפשרת לתפוס את המרכז התיאולוגי של דניאל 3.

ניצחונם של שלושת היהודים אינו מתחיל כשהם יוצאים בלי פגע מן האש.

הוא מתחיל כשהם משיבים למלך שלא ישתחוו, גם אם אלוהים לא יצילם.

ברגע זה יכול נבוכדנצר עדיין להשליכם אל הכבשן.

הוא מחזיק בתפקידם.

הוא יכול לפסוק את דינם.

הוא יכול להשתלט על גופם.

אך הוא אינו מחזיק עוד בהשתחוויתם.

דווקא גבול זה יהפוך שאר הסיפור לנראה לעין.

מכלול הפרק נשען בסופו של דבר על ניגוד מרשים.

נבוכדנצר מקים פסל ענק.

יש לחנוך אותו.

יש לזמן פקידים.

על מנגנים לתת את האות.

על כרוז להכריז את הציווי.

על חיילים לאכוף את גזר הדין.

הפסל עצמו אינו עושה דבר.

לעומת זאת, לאלוהי שלושת היהודים אין שום פסל בבקעת דורא.

הוא אינו מיוצג בדמות מונומנטלית.

אך הוא פועל.

הוא שולח את שליחו.

הוא מציל את עבדיו.

הוא מביא לבסוף את השליט שדרש השתחוות להכיר בפומבי בעוצמתו.

הניגוד בין הדמות הנראית אך חסרת האונים לבין האלוהים הבלתי נראה אך הפועל הוא אחד הממדים העמוקים ביותר של הסיפור.